טורים אישייםכתיבה פרטית

הבוכריס שלי / רודי סעדה

החלק הראשון – מסע ה-8,196 דפים

[רודי סעדה]

ינואר 2001 – אחרי שביליתי פעמיים בכלא הצבאי, ועם שלושה חודשי 'דפוק' שנוספו לי לשירות, הנחיתו אותי ליחידה קטנה בחיל האוויר, מובחרת, כך היא הייתה, יחידת בת של שלדג, סודית, 32 חיילים לא יותר, הייתי בסה"כ ג'ובניק בתול, חנון חבוש במשקפיים מעוטר בזקן צרפתי עטוף ביחידה של קרביים שרירנים מורעלים יפי תואר, פרחי טיס שנפלו יום קודם מקורס טיס, נהנתי מהפטיליטיס של הנופלים בשוקו ולחמנייה בכל בוקר, ומהכבוד לאכול צהריים בחדר האוכל של הקצינים. שזה אותו דבר כמו חדר אוכל רגיל רק שאוכלים בו קצינים, ויש גם קינוח.

צהריים- חורף, העננים באותה עת נתנו לשמש שהייתה במרום השמיים להעניק ראות צלולה לרבע שעה שתבוא. בחדר האוכל בשולחן ישבו קלימיאן, ארז ויוסי התימני, אני הצטרפתי אליהם לשולחן.
15 דקות זה מה שהייתי צריך כדי להכניס את עצמי לתסבוכת של החיים. תוך חצי דקה דגתי אותם להומור שלי, ואני על הגל, לקול הצחוקים הצטרפה דקלה ג'ובניקית מחוצ'קנת מהיחידה, שבדיוק עשתה תורנות מטבח. היה לה צחוק טוב, אני אוהב אנשים שצוחקים טוב.
בדקה ה 4, ניגשה לשולחן אחראית המטבח, היא הייתה נגדת, היא פנתה לדקלה וציוותה עליה לחזור לשטוף את הרצפה, בצבא לא מבקשים, בצבא פוקדים, ואני שהרמתי את השולחן מצחוק, הרגשתי שיורד לי קהל מהחגיגה, ביקשתי ממנה שתישאר לעוד 3 דקות, הנגדת דיברה אל דקלה בטון דוחה, הערתי לנגדת בטון מזלזל "אל תתערב רודי" הוסיפה הנגדת, ודקלה מצאה את עצמה עם החצ'קונים המגב והסמרטוט.
בדקה ה 7 הגעתי אל דלת היציאה מחדר האוכל, במעבר היציאה עמדה הנגדת עם קופסת קרמבואים וחילקה קרמבו לכל קצין שיצא וחלף על פניה, כשעברתי ושלחתי יד לקרמבו, היא הזיזה את הקופסה ממני וביקשה שאתנצל. נעלבתי.
"מה?"
"תתנצל ותקבל קרמבו"
"אני לא אתנצל בשביל קרמבו, תביאי לי כבר את הקרמבו"
באותה עת קרמובאים כנראה עשו לי את זה, לא יודע, וזה לא שלא היה סניף של בונזו'ר בתל נוף, היה, גם בריכה הייתה, אבל הקרמבו, הקופסה, הנגדת, ההיעלבות, ואם חשבתם שטיסת השוקולד היא ישראלי מכוער, לא פגשתם אותי בגיל 20.
ואני עומד שם והיא פקדה עליי להתנצל.
ואז זה יצא ממני "תמצצי לי ואני לא אתנצל" זה מה שיצא אחד לאחד, זה עוד כלום
"תמצצי לי ואני לא אתנצל מי את בכלל?" ויצא עוד. כל ההדחקות שלי, כל הכלא, כל הכעס יצא לי מהפה. חדר האוכל היה גבוה ב 6 מדרגות מהמדרכה, ובכל ירידה במדרגה סיננתי עוד צעקה, יותר נוראית מהקודמת, כל מדרגה דקה, בחיי, שאלוהים יעזור, 6 דקות של של פה ג'ורה שפצח במונולוג הכי מקלל שיש. זה היה משחרר.

חלפו 7 דקות כשנשמעה אזעקה בתל נוף, הבסיס החצי פתוח, הפך לסגור הרמטית, ופתאום הרבה מכוניות יוקרתיות, פלאפלים, וכל מיני מתכות על הכתף הופיעו ברחבה של היחידה הקטנה שלנו, הבסיס הוקפץ, כל האלופים ואישתם באים לחגיגה. מכונית של משטרה צבאית הופיעה. ולי קוראים למפקדה.

אני מואשם בהטרדה מינית.

מחליטים להכניס אותי ל 3 חודשים בכלא, אין ספק שהרסתי לקצינים האלה את הצהריים, וזה ממש לא לעניין לעשות דבר כזה.
למזלי מתקיים משפט.
משפט – אני בחדר של אלוף משנה, הוא מפקד היחידה, דגל ישראל מאחוריו, והוא מעמיד אותי למאסר. תוך כדי שהוא מוסר לי את פרטי האירוע אני עוצר אותו בגסות כמעט "סליחה המפקד, אני חושב שאתם מתבלבלים"
"מה?"
"אין לי מושג מה קורה פה, אבל אתה מתבלבל"
"על מה אתה מדבר?"
ברגע זה נכנסתי לאול-אין, למשחק החיים שבו אני מחליט החלטה נחושה שאני לא מרפה "אין לי מושג, יש פה איזה טעות לא הייתי בחדר אוכל, לא פגשתי שום נגדת, לא קיללתי" זה מה שאמרתי לעצמי. זה מה שאמרתי לו. מהעמדה הזו הבטחתי לעצמי אני לא זז, לכלא אני לא חוזר.
"מה?" הוא הביט בי במבוכה.
"יש כאן טעות" אני מסביר ואומר.
הוא הביט בי במבטו החודר, 10 שניות בעיניים, הוא היה טוב, אני הייתי טוב יותר, לא הנעתי שריר מהמבט עד שהוא פלט "צא רגע החוצה"
יצאתי החוצה.
רבע שעה אח"כ מתייצבת אותה הנגדת מחדר האוכל, ושנינו נכנסים למפקדה.
עימות – אול-אין אני אומר לעצמי בלב, רודי אול-אין.
המפקד: זה רודי זה שהטריד אותך?
היא מביטה בי "כן"
ואני מסתכל בה בעיניים שואלות "מי את?"
"מה?"
"מי את?"
"מה מי אני?"
"אני לא מכיר אותך מה את רוצה ממני?"
אול אין
"תגיד לי אתה דפוק, היית איתי כרגע בחדר אוכל עם הקרמבו"
"אין לי מושג על מה את מדברת"
אול-אין
"רודי, מה אתה משקר" היא הביטה על האלוף המבולבל "הוא משקר"
"אין לי מושג" אני משיב "אולי היא מתבלבלת"
"איך אני מתבלבלת, אני מכירה אותך, רודי, עם זקן צרפתי"
"את מתבלבלת ביני לבין מישהו אחר"
"מה?" היא מתחה את הפנים שלה בפליאה "ישבת שם בשולחן והצחקת את החבר'ה שלך"
יש את הרגע שאתה משקר ועם השנים אתה כבר מאמין לשקר, פה השקר היה כל כך חזק שתוך כדי השקר אני מאמין לעצמי, אול-אין, זה היה רגע כל כך חזק באמונה שאפילו התודעה שלי לא יודעת באיזה תיקייה מאוחסן הסיפור שאני כותב אותו.
שיקרתי ושיקרתי ושיקרתי, במשך 66 דקות שנראו כמו נצח מתנהל עימות אם בכלל מדובר שאני זה אני, ואני עם אול אין ביד, את עצמי אני אפילו מבלבל. אני זוכר שהיא עצרה לרגע, גלגלה עיניים לאחור, וניסתה להיזכר אם אני זה אני, ברגע הזה התודעה שלה התחילה להדהד עם השקר שלי, ואני כבר בתוך המשחק.
שאלוהים יעזור שזה ייגמר כבר.
המשפט הופסק.
יצאתי מהמפקדה עם דפיקות לב וביצים של אבטיח, בשמיים השמש הסתתרה מאחורי ענן אפור ואני הבנתי שני דברים:
1) שאני שחקן בן זונה
2) לפה אני לא חוזר

שלושה שבועות אח"כ שוחררתי מהצבא, חודש לאחר מכן התחלתי שנה א' ביורם לוינשטיין.
וזאת תמונה מ2001, כבר אז מתגלים המפרצים

החלק השלישי – הגשם הראשון שלי


רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.

תגיות
הראה עוד

כתיבת תגובה

Close