לילה שנעם לא תשכח (כנראה) ב50 השנים הבאות
ארז רוטה הוא חבר של חבר טוב, ולכן גם חבר (בקטנה) שלנו. הוא חי בחוות בודדים ליד רביבים ומטפח כרם אורגני ויקב בוטיק. הסתבר שענבי יין הכי טוב לבצור בין 1 בלילה ל 8 בבוקר כשהענב קר, שיקבי הבוטיק הקפדנים עושים את הבציר ביד ולא במכונה כי אז הענבים לא נפצעים ותהליך התסיסה אינו קורה בזמן ההובלה, הסתבר שעדיף לא לסנן, כן להשרות את הענב עם הקליפות …בקיצור הבציר אצל ארז מתרחש בלילות יום ה' במהלך אוגוסט, אז הפסקנו לפנטז כמה זה יכול להיות כייף ועם זאת להתעצל לזוז מהבית ונסענו לחוות רוטה.
יש אוהל אירוח גדול ומזרונים, מקרר ומנגל צמודים שמיד הובילו לארוחת ערב משולבת על האש, מדורה עם קומקום תה פעיל והעיקר יין מעולה שארז מכבד בו ברוחב לב. על התווית כתוב: "מומלץ לשתיה עם אנשים שאוהבים" אז הבאנו חברים, ברור!
מי שימציא מדבר בלי דברים שלא רק עוקצים אותך אלא ממש אוכלים אותך כאילו הרעיבו אותם שבוע יקבל את אות חסידי אומות העולם. אצל ארז העוקצים היו קיצוניים, התמרחנו והרבה, הקמנו אוהל כדי שהילדים יהיה באזור הנקי מאוכלי אדם ובכל זאת הילדה חזרה עם התפרצות של האוטופיק דרמטיטיס וחברה שלנו פתחה תגובה אלרגית שהצריכה רופא.
בנינו על זה שהילדים יתישו את עצמם לפני אחת בלילה וישאירו אותנו להתמסר לבציר, נחלנו 50 אחוזי הצלחה. אביב נרדם, נעם בת 8 פחות יומיים התייצבה לבציר מצויידת בסטנדרט =מזמרה ופנס ראש וגם בנחישות ורצינות שיש רק לנעם. היה קסום שמים מלאי כוכבים כמו שחשבתי שיש רק בהר הגבוה בסיני, מידי פעם כוכב נופל ולוקח איתו את המשאלה התורנית שלי. קרירות מבורכת שאכן הגיעה לקראת אחת. שורות שורות של מרלו עמוסות לעייפה ונעם מביאה ארגזים, בודקת שלא נשארו אשכולות בשורה כולה מגוייסת לבציר. בארבע לפנות בוקר בפינת הקפה סרוחה על הכסא כמו כולנו ואני מסתכלת עליה ואומרת לעצמי איך הילדה שלי נראית כולה כמו הקוקו והסרפן עכשיו ב 2010.
נעם הלכה לישון ואנחנו חזרנו להריץ עוד שורה, העולם החל להתעורר אח"כ הייתה זריחה, אח"כ נכנסו לאוטו וחזרנו הביתה והמשכנו לישון בהפסקות קלות כל השישי.
יש בציר גם יום חמישי הבא, מי שרוצה לשגר את עצמו לייקום מקביל וגם לעשות מעשה מועיל, שיתאם (עם ארז 054-4968703) ויבוא, לא לבעלי עור רגיש.
יותר למען הפרוטוקול ולטובת מי שמתכנן בציר בחוות רוטה בעתיד, שתי החברות , שהזמנתי , זכו בשלוש עקיצות נגועות בשושנת יריחו, כל אחת, למזלנו ברגליים, אבל גם זה מגרד, כואב, משאיר צלקות ומבאס באופן כללי. המחשבה על ילדי מסתובבים כל החיים מקושטים בצלקות של שושנת יריחו במקומות הרבה יותר גבוהים בגוף, מלחיצה כל פעם מחדש, נראה שבשבילי זו הייתה חוויה חד פעמית.