השימושון

הדובה הגדולה, עמליה זנד

תמיד הייתי רואה אותה בשיקשוק – אישה גדולה עם קרחת וקעקועים, כולה נוכחות. בשיקשוק יש הרבה תופעות אבל היא בלטה במיוחד ואני, כמו בשיר של יונתן גפן על משה האופה – התביישתי לנעוץ עיניים. מה לנעוץ עיניים – להישיר מבט. מה שיפה זה, שאיפה שמתביישים אלוהים שולחת הזדמנות שניה…. וחזקה יותר. וזה מה שהיה יום אחד בקיץ לפני שנתיים: ד', אני והילדים נסענו להשתכשך בחוף הקשתות. כשהשמש התחילה לרדת אספנו את הטף והתקדמנו לאוטו.
ינאי היה מעצבן (כלומר, אני הייתי חסרת סבלנות), לא רצה להוריד את החול מהרגליים, סרב להיקשר במכונית ונכנס להתעקשות התעקשותית שהוציאה ממני את כל ה"לא נעים לי" – לא נעים לי שהוא מתנהג ככה באוטו של מישהו אחר (במקום אחר ברגע אחר באוטו שלי הייתי מסכימה לו לנסוע ככה עד הבותק'ה ואז להחגר) שהוא מעכב חבורה שלמה, והשד יודע מה עוד. אחרי הפצרות חוזרות ונשנות איבדתי את שלוות הנפש לגמרי והשתוללתי עליו, תוך איומים שהוא ישאר בים ואנחנו ניסע!!! (אפילו עכשיו, ממרחק של שנתיים כואב לי – פיזית – להיזכר בזה).
תוך כדי הסצנריו המזעזע גלשה אל מגרש החניה פיאסטה חבוטה עם מדבקה "אין לנו לסמוך אלא על אמא אדמה" וממנה יצאה האישה הגדולה, עטופה בבגד דקיק. איך שראיתי אותה קרסו לי כל המערכות, וכמו ילדה קטנה שעשתה מעשה נפשע רציתי לרוץ אליה, להתחבא לה בחיבוק ולבכות את הרגע הקשה הזה. כשהעיניים שלנו נפגשו מלמלתי משהו והיא – טובה וכנה אמרה משהו כמו (ציטוט חופשי, כן?): "זה בסדר, זה בסדר, כולנו בני אדם, כולנו מאבדים את זה מדי פעם, אם לא נעמוד בחולשות שלנו ובזעם שלנו מול הילדים שלנו הם עוד יכולים לחשוב שאנחנו מושלמים או משהו כזה". או שאולי היא אמרה את זה כמה חודשים אחר כך בשיקשוק, כשניגשתי אליה שפויה יותר. בכל אופן – המסר שלה לא באמת עזר לתחושה הקשה באותו רגע אבל נחרט לי בזיכרון חזק. זה, והקול העדין, היודע, שעמד בניגוד גמור למראה ההארד קור שלה.
לא יודעת למה אני מספרת את זה. אולי כי המפגש הראשון שלי איתה היה כרוך בכאב – נושא שעולה גם במפגש הזה שלנו (והפעם המתוכנן!) שבו אנחנו מדברות על הקעקועים, הקלפים, חוגי הציור לילדים ולמבוגרים שהיא פותחת, וכמובן – על המשתלה האורגנית.

עמליה זנד – "הדובה הגדולה" בשמה השני, גרה בבית ישן בקצה רחוב מגד, אחרי שהכביש הסלול מסתיים. שלט עץ פשוט, כתוב ביד, מבשר על מרכולתה: שתילים אורגניים, קריאה בטארוט וקעקועים. השלט לא מסגיר דבר מזה שמדובר בציירת מוכשרת, בוגרת בצלאל 86', שהתערוכה הראשונה שלה היתה תערוכת יחיד במוזיאון ישראל. על שער הבית תולות גולגלות של פרות ("אמא שלי היתה אספנית גולגלות") מה שישר מקפיץ אסוציאציה של האישה היודעת-כל מהספר "רצות עם זאבים", זאת שאנשים נקלעים אליה במקרה מתוזמן. אם אתה מגיע תתכונן למפגש משמעותי.

שופעת כרימון
(צילום: אלמגור,בתה של עמליה, בגיל 8 )

הקעקועים: "הייתי בת 33, עבדתי כמודל לציירים ופסלים, ציירתי וגרתי לי ביפו עם בחור קיבוצניק שותף. יום אחד נכנס הביתה חבר שלו, הסתכל על העבודות שלי ואמר: "אני לא אוהב את הציורים שלך בכלל, אבל נראה לי שאת מתאימה לקעקועים. נפגשתי עם חבר שלו – מאסטר לקעקועים – בסטודיו שלו. הוא ישב וקיעקע, וכשנכנסתי הוא הרים את העיניים אלי ואני אליו ופשוט עבר שם הדבר הלא ברור הזה שעובר בין אנשים ואומר שאיזשהו שינוי מתחיל בחיים. ונהייתי שם. לא תיכננתי/חיפשתי/באתי עם כוונות, פשוט מפגש קוסמי על גבול האקראי ולא יכל לקרות אחרת. עד שפגשתי את הקעקועים עסקתי פול טיים בציור, ולמעשה גם היום אני מצירת כל הזמן".

למרות שהיו לה הזדמנויות לפתוח חנות לקעקועים, עמליה בחרה לקעקע אצלה בבית מתוך רצון לשמור על מפגש אינטימי ואישי. "בבית אני יכולה לקבל מגוון רחב של אנשים, לשבת עם הסיפורים שלהם (ושלי לא פחות) עם הסבל והכאב שלהם, לדון איתם ולהכניס לתהליך את ההיבט השמאניסטי של הקעקוע. אנשים לא חושבים על הערכים האנרגטיים של הדימויים שהם בוחרים לקעקע על עצמם. אם יש מקום לדון בזה – אני דנה עם האדם ומאמינה שזה עושה הבדל, שלא כמו להיכנס לחנות קעקועים ולעשות רק את המעשה הטכני. מקעקע הוא כמו קוסם, האדם שתצייר עליו יסחוב חתיכה ממך בגילגול הזה וגם בגילגולים הבאים, בזיכרון התאי. ההיבט השמאניסטי קשור גם בשינויים שאנשים רוצים לעשות בקעקועים קיימים, למשל לפני כמה זמן הגיע אלי אדם עם קעקוע של מלאך המוות על היד ואמר שזה מביא לו צרות. כיסיתי לו את זה בפרחים. אמנם הבשר שלו נושא את הקעקוע הקודם ולא יעזור כלום, אבל לפחות הוא עשה את המאמץ ואת המעשה הסימבולי והפיזי להרחיק את זה מהחיים שלו".

בעבודה

על הכאב: "קעקוע זה טקס התבגרות, והרבה מטקסי ההתבגרות כרוכים בכאב, בהתמודדות עם כאב. למשל ברית מילה, ביתוק בתולין, מסעות קשים. ההתמודדות עם כאב היא חלק מתהליך ההתבגרות, לפניו ואחריו אתה לא אותו בן אדם. מדהים כמה אנשים מגיעים אלי כשהם צריכים לחוש את הכאב – באים ברגעים של 'משהו קורה לי בחיים ואני צריך לתפוס את הרגע ולסמן אותו בכאב בגוף שלי'. אנשים אחרי פרידות שרוצים לסמל את המעבר/שינוי/מהפך. באה אישה כרותת שד שלא רצתה לעשות שיחזור אלא קעקוע על הצלקת, נשים שרוצות לעשות משהו עם צלקות של ניתוחי קיסרי, קעקוע זה לא קישוט, זה טקס".

על הגבולות: "בעיקרון אני לא כותבת על אנשים, אלא אם כן אני חושבת שזה נכון. כוחה של המילה הכתובה הוא כל כך חזק, שלחרוט אותו בעור זה ה black magick האולטימטיבי להזמנה של כוחות כאלה ואחרים. אני גם לא אוהבת לקעקע על נערים ונערות, מבחינתי להמציא חוק שזה מותר מגיל 21. נערים לא בשלים להיבט הטקסי של זה, הם רוצים להיות מאגניבים וקולים והם עוד רחוקים מלהיות בשלים לזה. אם מישהו ממש מתעקש הוא תמיד יכול ללכת לחנות קעקועים. אם הוא רוצה שזאת תהיה אני אז אני מבקשת שזה יהיה בנוכחות ההורים, או מדברת איתם בטלפון".

קלפי אמנות

על הקלפים: "את הקלפים פגשתי באותו זמן של הקעקועים, ולא סתם ולא במקרה. זה מגיע מאותם מקומות. הסימבוליקה, לחבֶּר תובנות עם תבניות אוניברסליות, עם ארכיטיפים. גם את הקריאה בקלפים אני עושה בבית ולא בירידים, כי חשוב לי שמי שבא יגיע עם המוכנות ויביא איתו שאלות מגובשות. גם אם זה ארבעה אנשים בשנה". עמליה קוראת בקלפי ריידר ובעוד משהו: חפצים וסמלים יצוקים בפוליאסטר.
פיס אוף ארט בשירות כוחות החיזוי, המצאה בלעדית ומהממת. הבחירה נעשית בעיניים עצומות והפיענוח עובד על סימבוליקה פנימית. כל קריאה לוקחת לפחות שעתיים, ותבואו מוכנים: האישה הזאת לא מעגלת פינות.

חוגי הציור: "אני מפעילה את הכיתה של הבת שלי באמנות וזה כיף לי, אז החלטתי שהגיע הזמן להתחיל ללמד – גם ילדים (מגיל שמונה) וגם מבוגרים. אני מלמדת רישום נכון, שימוש בחומרים ובטכניקות, לימוד מאוד מובנה ואקדמי, אבל בלי להיות מעיק מדי".

על המשתלה האורגנית: מגשים מגשים יפהפיים צומחים אצל עמליה בחצר – ברוקולי, כרוב עגול לבן, כרובית, סלרי עלים, צנון ענק, עולש, רוקט, כרוב סיני, פטרוזיליה, מנגולד וחסות מסוגים שונים. חוץ מירקות יש דשן סרפדים משובח, ואם יש לכם עציצים ריקים מכל הגדלים היא תשמח לקבל.

הדובה הגדולה נמצאת ברחוב מגד בפרדס חנה. טלפונים: 6272721 וגם 054-4634906

הראה עוד

9 thoughts on “הדובה הגדולה, עמליה זנד”

  1. עמליה היא מקעקעת נפלאה,ואשה מדהימה ומקסימה.
    אני מכירה את עמליה עוד כאשר עבדה עם עופר פרי בסטודיו בת'א.התידדנו באותה התקופה.זה היה באמצע שנות ה90 .ב 2005 מצאתי את עמליה שוב והפעם בפרדס חנה.הגעתי אלייה באיזה יום שבת בצהריים,והיא עשתה לי קעקוע COVER נפלא,לאיזה קעקוע מטומטם שיה שם של איזה אקס חבר ….היא קיעקעה לי פרוטרט של זמר האייטיז בוי ג'ורג'.ועד היום כאשר אני מסתכלת על הקעקוע במראה,כולי התרגשות מחדש.
    כל הכבוד לעמליה.עלי והצליחי.באהבה ממיה.

  2. עמליה היקרה, נחמד מאד לראותך על הבמה הקהילתית כאן. זוכרת את הקעקוע ואת מלאכת הקעקוע שלך, איך ידעת לתמוך ולהשאיר אותי מחוברת לעצמי ולכאב בו בזמן. הערכתי את זה מאד וגם הדרקון יצא מצוין- חי וקרוב אליי. תודה ובהצלחה בכל מכל. תבורכי. נוגה.

כתיבת תגובה

Close