השימושון

תמונות מהטלפון: הולדת הנעורים

.

לוגו

.

הולדת

הולדת הנעורים / נועם לסטר

כשמדינת ישראל היתה בת שנתיים והקיבוץ היה בשיא כוחו, צייר יוחנן סימון את הציור הזה עבור חדר האוכל של המוסד החינוכי בגן שמואל. המדינה רק נולדה וילדי הקיבוץ היו נסיכי הטבע והחופש שלה. חברת הילדים הקיבוצית, שהיתה מעין אוטונומיה אוטופית של נעורים, נועדה להצמיח מתוכה את האדם החדש, שעתיד להיות היפוכו המושלם של היהודי הגלותי. בהשפעת האתוס של תנועות הנוער האירופיות ורעיונות חינוכיים מתקדמים עוצב המוסד החינוכי כעולם לעצמו, מנותק כמעט מטרדות החיים של המבוגרים.
מרכיב יסוד של עולם הנעורים החדש היה המרחב הפתוח. היציאה אל הטבע היתה מיסודותיה של תנועת הנוער, אך גם בחצר הקיבוץ היתה ההתרחשות הפומבית, המשותפת לכלל, חשובה ביותר.
את כל הדברים האלה מייצג הציור של יוחנן סימון. ילדי הקיבוץ הבריאים, הספורטיביים, חושפים את גופם ללא בושה. הם אינם עטופים וכפופים כיהודי הגלות, אלא גלויים, שזופים ותמירים. הם מנתרים לגובה, רוקדים ומנגנים (ומניפים את הדגל האדום). פעילותם נעשית באוויר החופשי, בצל עצים. אין לידם הורים או מורים, והם שקועים בעולם נעורים משלהם, יצירתי ובריא. כמה אופטימיות וביטחון ותקווה יש בתמונה הזו.
מהפרסקו המקורי של סימון יצר מרקו סנטי, מרוונה שבאיטליה, את הפסיפס היפה הזה התלוי בכניסה לאולם המופעים של מתנ"ס פרדס חנה.

לבלוג של נועם באתר רשימות >>

הראה עוד

4 thoughts on “תמונות מהטלפון: הולדת הנעורים”

  1. הכול טוב מלבד הפריזמה של שבר וכאב. לדעתי מורשת העבר הרחוק, הרואה בעזיבת הקיבוץ שבר וכישלון, כבר מזמן אינה רלוונטית. דווקא בין הבנים שלא נשארו בקיבוץ אפשר למצוא לעתים המשכיות מאתגרת ומעניינת של האתוס החלוצי.

    אין כאן עניין של תזה ואנטי-תזה. האתוס שהוטמע בילדי השמש הולך אתם לכל מקום שאליו מובילים אותם החיים. ואצל רבים מהם הוא ניכר גם בילדיהם ובנכדיהם. עד כדי כך היתה עוצמתו רבה.

    אם תתבונן למשל בקהילה ההיפידוסית ביישובנו ותתחקה אחרי השורשים הקיבוציים-חלוציים שלה, תהיה לך הפתעה גדולה (הניחוש שלי – יותר מחמישים אחוז). דוגמאות כאלה אפשר למצוא בכל מקום שמפנים אליו את המבט.

  2. נועם, ההסתכלות והפרשנות היא כמובן מעיניו של המתבונן.

    גם אם ההסתכלות היא מפוכחת ואמיצה נדמה לי שעצם העזיבה של הקיבוץ של חלק מהדוברים וההתפכחות של אותם ילדי שמש עצמם מהאתוס עליו הם גדלו היא בבחינת שבר.

    אם להיות הגליאנים אז אין ספק שמאותה תיזה ראשונית (ילדים צברים צרובי שמש שלא מתביישים בפיזיות שלהם אלא נושאים אותה בגאון) והאנטי תיזה שלה (התפרקות חלק מהקיבוצים, הפרטה, עזיבת בני משק) יכול בהחלט שתצמח ואף צמחה סינתיזה חדשה שבאה לידי ביטוי גם במישור הקיבוצי (ישובים קהילתיים, קהילה יישובית כדוגמת פ"ח כרכור) וגם במישור הפרטי (האתוס שנישא בידי בניהם ונכדיהם של החלוצים במודע ושלא במודע).

    מכל מקום , גם ההסתכלות המודעת לכאב שלי מגיעה ממקום אמפטי לחלוטין אם כי מפוכח.

  3. אייל, תודה.
    את הסרט של רן טל ראיתי לא מזמן בגן שמואל (שוב גן שמואל). רן טל נוכח בהקרנה ודיבר יפה מאוד על עצמו ועל משפחתו ועל תהליך יצירת הסרט.
    המבט שלו מאוד מפוכח. גם הוא (כמוני) לא יסכים לומר כמוך, שהסרט הוא מסע עצוב וכואב אל שברו של האתוס.
    החלום הזה חי באלפי צורות, השפעתו על החברה הישראלית עוד רחוקה מלהיות סיפור מן העבר, גם בנים ונכדים של החלוצים השזופים נושאים משהו מהאתוס הזה (לעתים בלא יודעין ומתוך אמונה שהם משוחררים ממנו).

  4. ראשית, תודה לך נועם, על המסע הקצר בנבכי ההיסטוריה הקיבוצית והאמנותית של שכיות החמדה שנמצאות באזורינו.

    רק כדי להרחיב קצת את היריעה: הסרט "ילדי השמש" של רן טל, שמסתובב בערוץ 8 ביס (למי שיש טלויזיה ורואה), הוא בהחלט מסע מאתגר, מאלף, עצוב וכואב אל אותו אתוס של נוער קיבוצי שזוף ויפה תואר ואל שיברו. מומלץ בחום.

כתיבת תגובה

שווה לראות גם

Close
Close