השימושון

החיים בטריינינג

היום הזה, עם כל הגשם והקור הזה, יצא טוב.
חשבתי ללכת לסדנה של כרמית מזרחי. אפילו קמתי מהפוך החמים בשש ורבע כדי להספיק להתעורר אבל אז הסתכלתי החוצה והבנתי שזה לא הגיוני. ימים שלמים יפים ובהירים עוברים עלי בבית מול המחשב, אז דווקא שכל כך גשום לצאת? לא ייתכן. אבל לא חזרתי לפוך. הסתובבתי בבית מתחבטת, מתחרטת, ישבתי טיפה מדיטציה כדי להתאפס, זה עזר קצת. החלטתי ללכת בכל זאת: בית אורן במזג אויר כזה יכול להיות חוויה צלולה. אולי אני סתם פחדנית. טוב יאללה – עם הטריינינג לסדנה. וגם בדיוק היתה הפוגה, וגם האור בחוץ כבר היה יותר בהיר לעומת שש וחצי בבוקר.
איך שהתחלתי לאוושש את דרכי אל הדלת ינאי התעורר –
תגרדי לי בגב.

מתחת לחולצה!
– אבל הידיים שלי קרות
– לא חשוב!

כשהתחבקנו בספה הבנתי סופית שלא רק שאני לא הולכת לשום מקום – גם הוא לא הולך לגן.

שמתי לו סיפורי התנ"ך בוידאו – אדם וחוה, נח והמבול – וישבתי לכתוב את הפוסט על השטר הנעלם.

———

ב-11 התקשר הנציג של נטפיי לאשר סופית את עניין סליקת כרטיסי האשראי. כבר חודשיים אני מתבחבשת עם הנושא והנה סוף סוף התחלה! קפצתי למים ומעכשיו אפשר לשלם על הפרסום במושבה חופשית בכרטיס אשראי! היפ היפ! (בקרוב הסיפור המלא).

אחר כך הגיע בדואר הרישיון נהיגה עם התמונה,

וכל מי שחשבתי עליו התקשר, ואני התקשרתי בדיוק למי שחשב להרים אלי טלפון,

ועשיתי קציצות וקוסקוס,

וברדיו היה שיר אהבה חדש שמישהו שר לבית שלו – לנעלי בית, לספה, הפיזמון הולך משהו כמו: "כי רק בבית אני אהוב, בחוץ אני עזוב כעוס נזוף מעוך אבוד דפוק — (אחלה שיר, בטח יטחנו אותו עכשיו כל הזמן בגלגלצ).

———

עכשיו מה שאני רוצה זה, שיתעוררו פה באתר דיונים!
אתמול העלתי פוסט עם הזמנה לדיון על לילות ניסן בפרדס חנה. רק אילנה ודניאל היו שם לנשוף בתינוק-אש הזה (ראיתי את שומרי הגן מדליקים ככה מדורה בלי גפרורים: שמים גיץ בתוך עריסת מוך שעשויה מסיבוני עשבים עדינים כדי שהאש תתפוס) –

בקיצור גשם בחוץ, ואפשר להשתמש במושבה חופשית כמקום לדיון קהילתי.
הרבה רעיונות יפים עלו במפגש. בואו נדבר עליהם כאן, כל אחד מהבית שלו עם הטריינינג שלו,
כל דבר –
אפילו מחשבה קטנה.
אפילו גדולה.

הראה עוד

1 thought on “החיים בטריינינג”

  1. בוקר. בדרך לעבודה. יום סגרירי. כאילו מישהו התבלבל וערב עכשיו. השמשות זריעות טיפות. באוטו חם. המיזוג עובד. שלמה ארצי שר "צימאון" ביום של גשם. אני נוסעת באפלולית, בפקקים ומסתכלת על השמיים, במקומות שהשמש מצליחה להסתנן מבעד לעננים האפורים שולחת קרניים שמכתירות קטעים מהחוץ.

    יום נולד.

    אוטובוס נעמד לצדי בפקק. הנהג פותח את הדלת ומסתכל עלי. אני פותחת את החלון, מחייכת אליו.
    "בוקר טוב !"
    "בוקר טוב גם לך. האוטו למכירה?" פנים נאות מחייכות אלי.
    "לא, האוטו לא למכירה"
    "והנהגת?"
    הפקק מתקדם.

    יום נפלא נולד .

כתיבת תגובה

Close