בילוייםזוגיות ומשפחהטורים אישייםנשיםשיטוטים

החיים שפה

[ענת מגל]

לקפוץ לאיזה אי, זה באמת רעיון מצוין, בהחלטה סופר ספונטנית קפצנו גם אנחנו לאי היווני שלנו.
בשלב האריזות (בקושי 4 דקות מרגע הזמנת החופשה עד לנסיעה לשדה) דחפתי את כל מה שהיה בהישג יד לתוך המזוודה, הקו המנחה היה לקחת מה שאפשר כי 'מי יודע, אולי נצטרך'.
בלהט הדחיסה נתקלו ידיי בחברי הטוב והנייד, המכונה 'מסך-גדול'. לקחת אותך או לא לקחת, וכשמסך-גדול ראה את הספק על פניי התחיל עם התחינות.
אמרת שאני לא יכולה להשאיר אותך ללא השגחה, ששבוע זה יותר מידי זמן שלא נרגיש אחד את השני, שמגע אצבעותיי יחסר לך, אבל אני דווקא החלטתי להקשיב למה שנשאר לי מהקומון סנס ואמרתי די את יכולה בלי! כולה שבוע, יהיה קשה אבל תסתדרי,
סובבתי את הגב ואמרתי לך צ'או יקירי ובמאבק לסגירת המזוודה הציץ בי החבר מסך-קטן, האייפון שלי.
זה כבר היה סיפור אחר, התירוצים צצו ועלו כמו כוסיות אוזו בטברנות מקומיות, זה קטן, זה לגיטימי, אפילו כדאי ומה אם יקרה משהו? או יהיה איזה מייל נורא נורא דחוף מהעבודה?
לא לקחתי.

ים כחול

חופש זה חופש. מהכל. גם ממסכים. בעיקר מזה. וחוץ מזה מי שישמע, פעם חיו ככה חיים שלמים, וחיו לא רע.
אז נכון, היה כיף, הרגשתי הקלה מסוימת, קצת כמו ללכת בלי בגדים, שום דבר לא מכביד עליך, אתה לא חייב כלום לאף אחד, שיתקשרו, שישלחו, שיסמסו הכל נשאר בארץ, מחוץ לתודעה שלך. מחכה. מגיעה הבנה שכן, אני מאד חשובה, אבל הסתדרו בלעדי.
אבל אני לא הסדרתי בלעדיהם!
אני לא מדברת על ההתכווצות בכל פעם שראיתי אנשים סביבי מטיילים עם החברים המסכיים שלהם, זה עבר כבר בשדה התעופה. אני מדברת על צורך אמיתי, מאלה שבגללם פעם קנית בכלל טלפון נייד, מאלה שגרמו לך להתחבר לאינטרנט, הרגעים האלה, החירומים האלה, שאם יקרה משהו,
ואכן קרה.

יצא שבטיול נתקענו באיזה חור, טוב באי זה באיזה חוף. הייתי צריכה לחכות לבן זוגי שרק קפץ לעיר הקרובה ותכף יחזור, שעה גג, כך הוא הבטיח. התכף הזה לקח המון המון זמן וכיוון שהייתי בלי אמצעי לתקשר איתו, כאן הייתה ההתמודדות האמיתית. השעות נקפו, השמש אט אט החלה לרדת לכיוון הים, ונאדה אין אף אחד שמגיע, אין לי מושג איפה הוא, איפה אני, והמקום היה כל כך אותנטי שגם לא היה ממש עם מי לדבר. על מה לא חשבתי, מה לא דמיינתי בזמן הרב שחלף. עיניי נשואות אל הכביש, אל ההרים, תוהה בליבי מאין יבוא עזרי.. לו רק היה לי אייפון קטן, גם נוקיה 5010 שכבר לא מייצרים היה עוזר, הייתי מוכנה גם להתפשר על אוקי טוקי, אותות מורס, מדורות, רק קיבינימאט להצליח לתקשר איתו, שיסמס שנייה ויעדכן תוך כמה זמן הוא פה ויגיד שלא חטפו אותו או משהו כזה (פוסט טראומה מקולומביה) או אם היה כאן החבר 'מסך-גדול' הייתי יכולה לבדוק איפה אני, איפה נעביר את הלילה ואיפה לעזאזל יש עוד סימילאק באזור…

שנים לא הייתי בחוסר-תקשורת-אונים שכזה.
ליידי ישבה משפחה יוונית ענקית עם נגן אקורדיון וזמר מאושר, אדישים לחלוטין לקיומי המתייבש, המתייאש. הרגשתי בסרט, מהאלה הקודרים, האירופאים שאני אוהבת אבל הפעם ממש לא אהבתי את הסיטואציה. רק אחרי 3 וחצי שעות הגיע הגואל, שהסביר שנתקע, ונורא רצה להודיע לי אבל נזכר שלא לקחתי את הנייד שלי, וחבל שלא לקחתי, כי הוא אמר לי לקחת, כי דיברנו על זה שאם יקרה משהו ונצטרך…
***
סוף טוב, הכל טוב
אם כבר להיתקע אז כבר, אז שיהיה על אי
גם אם ישלמו לי, אני לא לוקחת שום מסך לשום טיול.

תגיות
הראה עוד

4 thoughts on “החיים שפה”

  1. סעו סעו! זה באמת תמיד נשמע לנו מסובך בראש לצאת לחופש ובעצם זה פשוט..

    היינו בכרתים, שהייתה עמוסה תיירים מכל טוב אבל לקחנו רכב ופשוט נסענו, בד"כ לא ידענו לאן והתגלגלנו. בחרנו בדרכים צדדיות וככה הגענו לכפרים ציוריים ושקטים, לחופים מקסימים וריקים שבאמת הזכירו לי כמה טוב היה בסיני…

    תהנו.

כתיבת תגובה

Close