השימושון

היום השלישי

תסלחו לי שאני עסוקה כל כך בעניין הזה של הגן, אבל זה כמו שפעת עונתית. לא יכולה להפסיק להתעטש את זה.

דרך החלון אני רואה את הילדים ישובים במלבן במפגש של סוף היום. הסייעת עומדת בדלת, מנווטת את "כל הילדים של הצהרון" לחדר הפנימי ורק אחר כך פותחת וקוראת לילדים שהולכים הביתה באחת ועשרים. כמה מוזר! האמונה המפעילה שמאחורי הפעולה הזאת היא לא ליצור עגמת נפש אצל אלה שנשארים > שלא יתבאסו שאותם אמא לא באה לקחת > שכדי לא להרגיש צריך פשוט לא לראות, לא להיות > (ואפשר להמשיך, כן?)
ילדה אחת נשלחת לחדר הפנימי אבל ממררת בבכי ומסבירה שהיא לא הולכת היום לצהרון. לא מאמינים לה. אמא שלה מחליטה שהגיע הזמן להפסיק להביט מהצד ומסתערת פנימה. אני בעקבותיה.
קוקי מזנק לזרועותי בחיבוק אמיץ. "היה כיף בגן!" הוא חוזר על המנטרה: "לא הפרעתי, לא הצקתי, לא הרבצתי, בואי נלך לגן שעשועים". הולכים לגן שעשועים. חוזרים הביתה. פתיתים וברוקולי. שני ביסים ואז סרט. אני נרדמת לידו נימנום קצר ומתעוררת מקול פנימי שאומר לי לחבק.

אחר הצהריים הולכים בפעם הראשונה לחוג דרור. דרור הזה חמוד מאוד, והמקום שלו זה גן עדן לקפצנים. הילד מתרוצץ, משתתף, מבסוט. בארוחת ערב הוא אומר אאוט אוף דה בלו שיש לו חבר חדש בגן. ככה פתאום בדל אינפורמציה, שמגיע מתוך הנינוחות. כל הורה נורמלי היה אומר: "העיקר שהילד מבסוט! מה את מפילה עליו את ההתלבטויות האינסופיות ואת כל הטראומות שלך מהגן". וזה נכון אולי. טוב, ניתן צ'אנס. נשים לב. נביט טוב. כדי שלא יגיע הרגע שאמא אחת מ"באופן טבעי" תיארה יפה: "זה כמו אבק על שמשה. נצבר בעדינות שכבה אחר שכבה עד שיום אחד לא רואים כלום, נעלמה לי הילדה".

משפטים שהורים אומרים אחד לשני, ולעצמם:
"אבל אנחנו יצאנו בסדר, לא?" (לא משהו)
"ואם תעבירי אותו לגן מלטף יותר, אז מה יהיה בבית ספר?"
יש לי לזה תשובה מוכנה, נראה לי שיונת שרון כתבה את זה: ואם היו אומרים לך שתאכל חרה בעתיד, היית מתחיל להתאמן כבר עכשיו?

פעם שמרתי במועדפים קליפ של הג'ירפות. מתאים למה שאני מרגישה עכשיו.

הראה עוד

כתיבת תגובה

שווה לראות גם

Close
Close