התפתחות האתרוידאוטורים אישייםכלליכתיבה פרטית

היום לפני 20 שנה…

המהפך הגדול בתולדות הכדורגל

 

שנת 1999. לפני "באג אלפיים", לפני פייסבוק. לפני הסמארטפונים וווצאפ ושיתופים ושאר בתי כלא. הייתי שמח לומר לפני ביבי, אבל גם אז הוא היה עד שברק הביס אותו כמה חודשים אחרי.

אבל זה לא פוסט על פוליטיקה אלא על הדברים החשובים באמת.

אני רווק בן 26. בין טיולים, בין עבודות, עם חברה (דווקא די קבועה) ואהדה מטורפת לקבוצה אחת (דבר שלא השתנה עד היום). אהובתי הנצחית והשריטה הכי גדולה שלי, מנצ'סטר יונייטד.

שבתי לא מזמן מטיול בניו-זילנד, המדינה היפה ביקום, ואיכשהו יצא שדווקא את המשחק הכי גדול של השנה, גמר ליגת האלופות בברצלונה בין מנצ'סטר יונייטד לבאיירן מינכן, יצא לי לראות בתל-אביב.

אבל נחזור כמה חודשים אחורה.

יצאתי לעוד אחד מהטיולים הגדולים של אחרי הצבא אל המדינה שתמיד חלמתי עליה. במקביל קבוצתי היקרה (אז רק בלב) התקדמה והצליחה בכל שלושת המפעלים החשובים (ליגה, גביע, ליגת האלופות) וידעתי שמצפה לי אתגר לא קטן לצפות במשחקים שישודרו בשעות הבוקר המוקדמות מאוד במדינה שהספורט הלאומי שלה הוא רוגבי.

הטיול נסב סביב אטרקציות (קורס צניחה חופשית, בנג'י וטרקים) וכדורגל. לכל עיירה שכוחת אל אליה הגעתי, ביררתי מראש מי חברת הכבלים שנמצאת בה, ותמיד בחרתי היכן לישון לפי המקום שאפשר לי לראות משחקים. פעם אחת (בעיר טאופו המדהימה) הצעתי לשכור חדר במלון לשעתיים רק כדי לראות את משחק הגומלין שלנו מול אינטר של רונאלדו הגדול (והקיווים המקסימים פשוט נתנו לי חדר ורק בקשו שאשאיר נקי). זוכר את ההצלות של שמייכל (השוער) עד היום. לא פספסתי באותה עונה אף משחק פרט לאחד.

ב-11 לאפריל באותה שנה, הייתי בטיסה רק כדי להפסיד את הגומלין של חצי הגמר בגביע האנגלית נגד ארסנל.
ואז זה קרה (רקע: חצי גמר הגביע, אנחנו בעשרה שחקנים. שמייקל השוער עצר פנדל בדקה ה-90. הארכה):

לא היה אז ווצאפ אבל כמות המיילים שחיכתה לי אז היתה מטורפת יחסית לתקופה…

עשרה ימים אחרי ועוד חצי גמר. הפעם של ליגת האלופות. הגעתי לסידני באוסטרליה וישנתי בבית של חברים של חבר, שאמרו לי שאני יכול לראות את המשחק (04:00 בבוקר) בטלוויזיה בסלון, רק בשקט ובלי לצעוק. אין בעיה, חשבתי. זה היה משחק הגומלין מול יובנטוס האימתנית, אחרי 1:1 באנגליה ואחרי שבדקה ה-11 התוצאה כבר הייתה 0-2 לאיטלקים. חצי שעה אחרי כבר עלינו ל-3-2 ושאגות האושר שלי הוחלפו בצעקות שקטות בסלון עם ריקוד אפריקאי מטורף מסביב לספה. לקח לי חצי שעה להירגע.

לא ידעתי אז מה מחכה לי חודש אחרי.

בינתיים התגלגלתי לישראל, ובחרתי לצפות בגמר בפאב המאש (ז"ל) בתל אביב. עד היום אני מתחרט שלא טסתי לגמר הזה אבל אחריו נשבעתי שלא אחמיץ עוד גמר (ואכן טסתי שנים אחרי למוסקבה ולרומא – סיפורים לפוסט אחר).

היה זה יום רביעי רגיל לגמרי. אכלתי מעט ובקושי נשמתי ביום ההוא וקראתי לחברה שלי לראות איתי משחק כדי שנחגוג יחד. נתתי סקירה קצרה על הגרמנים הקשוחים ועל הרוח של יונייטד. הלבשתי אותה באדום ולימדתי אותה את המינוח הנכון. לא בהצלחה. לא שינצחו. לא שתנצחו. שננצח. זה הביטוי הנכון.

התמקמתי מוקדם מול המסך בפאב הצפוף. בירה ראשונה.

דקה חמישית, אחד אפס לגרמנים. בירה שנייה.

דיכאון. אבל אחרי שנה כזאת מטורפת ועם כ"כ הרבה מהפכים וניסים, לא איבדתי תקווה.

המשחק היה די משעמם, פרגוסון (המאמן) התעקש לשים את גיגס השמאלי דווקא בצד ימין ואת בקהאם הימני דווקא בשמאל, ליונייטד חסרו שני שחקני מפתח (שאחד היה האהוב עלי ולא סתם קראו לי ולו באותו השם) ו"כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף הגרמנים מנצחים" היו חלק מהתירוצים וההסברים אותם סיפקתי לחברתי. נראה היה שצפוי ערב ארוך ועצוב.

בדקה ה-75 היא נרדמה… ואני שתיתי בירה שלישית, שתעזור להפיג את העצב הגדול.

אבל עמוק פנימה כל הזמן היתה תקווה. Believe. זה המוטו שליווה את כל אותה שנה. את הרגע בו הדני הענק עצר את הפנדל של ברגקאמפ בדקה ה-90 של חצי גמר הגביע, את המהפך מול ליברפול ומול יובנטוס ומה לא.

אבל הדקות חולפות. הגרמנים פוגעים פעמיים בקורה ומתקרבת הדקה ה-90.

אני מעיר את החברה. אוהדים אמיתיים אוהבים ומעודדים גם בהפסדים (כי מה הסיכוי כשיש רק כמה דקות ועוד נגד קבוצה גרמנית?!?).

מזמין בירה רביעית. לשמוח או לשכוח.

תוספת זמן של 3 דקות. מתפלל שנצליח להשוות ותהיה הארכה.

אבל אז זה קורה:

ישששששששששששששששששש!!!!!

שלוש דקות בגן עדן. אם בגול השיוויון לא שמחתי כי פחדתי שיפסלו אותו בגלל נבדל, בשער השני כבר שאגתי וצרחתי מעבר לכל דמיון. החברה אמרה שמעולם לא ראתה כמות כזאת של גברים חווים אורגזמה יחד… לא יודע איך ואם ומתי נרדמתי בליל ההוא, רק זוכר את ההרגשה של כדור אור ואושר שהגוף לא יכול להכיל. ללא ספק אחד מהימים המאושרים בחיי (ואם יום אחד אהיה בקומה ושומדבר אחר לא יעזור, השמיעו לי את שלושת הדקות האחרונות של המשחק הזה ואתעורר בטוח…).

והיום, 20 שנה אחרי, אני עדיין זוכר את ההרכבים וכל שניה במשחק, מה לבשתי (לא זוכר מה לבשתי אתמול) ואיפה ישבתי – הניצחון ההוא חי בתוכי 20 שנה וכנראה שעד יומי האחרון…

שתי אנקדוטות לסיום:
20 שנה אחרי ואותו כובש שער הניצחון הוא היום המאמן של מנצ'סטר יונייטד…
היום התקיים משחק ראווה לזכר המשחק ההוא עם אותם השחקנים ויונייטד ניצחה 5-0…

תגיות
הראה עוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Close