"במבט לאחור רואים כל תראפיסט או תראפיסטית דברים רבים בהכשרתם המקצועית שלא היה צורך בהם" – אוגוסט נפייר וקארל ויטאקר "משפחה במבחן".
בסיומו של ספרם המרתק והמרגש "משפחה במבחן" כותבים ויטאקר ונפייר על התובנות שלהם בנוגע להכשרת מטפלים. רוב הקורסים הנלמדים בלימודי רפואה ופסיכיאטריה, פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית לא באמת רלוונטיים לעבודה טיפולית. כך הם כותבים.
טיפול, כך מסתבר, לא בדיוק לומדים באוניברסיטה. המטפלים הבולטים והמעולים למדו לטפל בדרכים אחרות. דרך הכשרות אצל מסטרים בטיפול. דרך צפייה במטפלים דגולים אחרים. דרך קבלה של הדרכה טובה אצל מטפלים מצוינים אחרים.
מעניין גם שמטפלים דגולים ותיאורטיקנים משפיעים בתחומי הטיפול רכשו רבות מהתובנות שלהם לאו דווקא מתוך תיאוריות טיפוליות. חלקם שאבו תובנות מהביולוגיה, אחרים מהפיזיקה, חלקם מתיאורית המשחקים בכלכלה, חלקם מהמיתולוגיות ומסיפורי עמים, חלקם מהאומנות, מאומנויות הלחימה, מדתות המזרח ועוד.
אני מתבונן בתוכניות הלימוד בארץ לתואר שני בפסיכולוגיה ובעבודה סוציאלית, שלא לדבר על פסיכיאטריה, ורואה שם מעט, מעט מאוד ממה שהייתי רוצה לראות.
אוניברסיטאות מכשירות סטודנטים למחקר. לא לטיפול. האמת היא שהן לא מסתירות את זה. מאין מגיע הכסף לאוניברסיטאות? הרי שכר הלימוד המסובסד בוודאי שאינו מכסה שם את כל ההוצאות? ממענקי מחקר. כספים מגיעים ממענקי מחקר ותואר שני באוניברסיטה הוא בעיקר הכנה לתואר השלישי. כלומר, האונברסיטאות מכשירות חוקרים.
ללא מענקי מחקר, שכר הלימוד היה קופץ פי כמה. אפשר לראות זאת בתוכניות לתואר שני בארה"ב שמכשירות מטפלים ללא מחקר. שכר הלימוד שם הוא אסטרונומי.
כך שאי אפשר להאשים את האוניברסיטאות שהן שמות דגש כל כך גדול על מחקר.
אבל מה עם הטיפול? מה עם הכשרת מטפלים?
באנגלית תואר שני נקרא "מסטר". איזה שם נפלא. לי זה מזכיר את ימי הביניים. כשרצית באמת להיות מסטר באומנות, באדריכלות, בבניית פסנתרים, הצטרפת לאמן, למסטר בתחום, וליווית אותו כמה שנים טובות. בהתחלה בעיקר צפית בו עושה את מלכתו, וניקית אחריו. לאט לאט הוא נתן לך לעשות עבודות פשוטות, ועם הזמן גם איפשר לך לעשות, בהדרכתו הצמודה, עבודות מורכבות.
כך למדו פעם.
גם כשרצית להיות מרפא, שאמן, הצטרפת כשוליה לשמאן מנוסה. במשך שנים צפית בו עובד ולאט לאט למדת את רזי המקצוע.
השאמן, או בונה הפסנתרים, לא נתנו לך ספרי לימוד תיאורטיים שבהם כתוב "על" שמאניזם או בניית פסנתרים. הם לא חשבו שלימודים על "תולדות השמאניזם", או על "מדיניות בניית הפסנתרים" או על "שיטות מחקר" או "סטטיסטיקה" יעזרו לך באמת להיות איש מקצוע מעולה.
מילת ה"באז" היום בארה"ב היא Evidence Based Interventions, התערבויות טיפוליות המגובות במחקר סטטיסטי. חברות הביטוח בארה"ב דורשות שהמטפלים יעבדו רק על פי שיטות התערבות וטיפול שמוכיחות את עצמן מחקרית.
שוחחתי לפני זמן מה עם פרופ לעבודה סוציאלית שאני מאוד מעריך. היא סיפרה לי שהיא למדה בזמנו גשטאלט. שהיא הייתה מאוד טובה בזה. מאוד יצירתית. כשלמדה ד"ר בארה"ב קראה את המחקר על גישת הגשטאלט וגילתה שאחוזי ההצלחה הטיפוליים שלו כלל אינם גבוהים. היא הפסיקה כמעט להשתמש בגשטאלט בטיפולים שלה.
אני מאוד עצוב על כך.
מדוע? כיוון שאני חושב שבני אדם אינם ישויות סטטיסטיות.
סטטיסטיקה העוסקת במחקר השוואתי של שיטות טיפול מלמדת אותנו על מה עובד ומה לא עבור האוכלוסיה הרחבה. היא, בשום פנים ואופן, אינה יכולה לנבא מה יעבוד או לא יעבוד עבור מטופל ספציפי.
נגיד שרק 35% מהמטופלים בגישת הגשטאלט הרוויחו מהטיפול בו. אצל 65% לא נראתה כל התקדמות. מה זה אומר הרוויחו? מהי התקדמות? שאלה מצוינת. זה אומר שהסימפטומים שלהם פחתו. מתי פחתו? נגיד חצי שנה או שנה לאחר הטיפול, כשהמחקר עשה את הבדיקה.
כל זה יפה וטוב.
אבל מעלה עבורי כמה שאלות:
האם המטופל שהגיע היום אחר הצהריים לקליניקה שלי שלי שייך ל 65% שלא ירוויחו מהטיפול או ל 35% שכן. איך אדע? האם כיוון ש 65% מהמטופלים לא הראו שיפור בסימפטומים זה אומר שהמטופל שלי גם לא יראה? ואולי המטופל שהגיע אלי היום הוא דווקא המטופל האידיאלי לטיפול בגשטאלט?
ומה בנוגע לזמן הבדיקה? המחקר בודק את השיפור בסמפטומים אחרי נגיד חצי שנה ושנה. אלי מטלפנים מטופלים שטופלו אצלי לפני שנתיים ושלוש ומספרים לי שעכשיו, דווקא עכשיו, נפל להם האסימון. עכשיו, שנתיים אחרי הטיפול, הם באמת בשלים ומוכנים לעשות שינוי.
ומה בנוגע למדדים נוספים? האם השיפור בסימפטומים הוא המדד היחידי לבדיקה? האם העובדה שהמטופל התגרש בסיומו של טיפול בו ביקש לשפר את היחסים עם זוגתו אומר שהטיפול נכשל? ואולי דווקא להפך? איך בודקים המחקרים את כל המדדים המורכבים האלה?
אז מה אני מנסה לאמר כאן? אני מנסה להצביע כאן על מה חשוב בעיני ומה פחות בהכשרה של מטפלים. אני מנסה לכוון כאן לאיזה סוג של מטפלים אני רוצה שיצאו מ"מגד – בית הספר לפסיכותרפיה מתקדמת":
מטפלים שיודעים גם לקרוא מחקר, שיודעים משהו על התוצאות המחקריות האחרונות, אבל שלוקחים את התוצאות הללו בעירבון מוגבל.
מטפלים שטיפחו את האינטואיציה שלהם במשך הלימודים במידה כזו שהם יכולים להתבונן במטופל שלהם ולראות מה באמת הוא, באופן אישי לחלוטין, צריך. מטפלים שיודעים לחדור לנפש המטופל האינדבידואלי שלהם ומתוך כך לדעת איזה סוג של טכניקה באמת תתאים לו.
מטפלים שקוראים מיתולוגיות, ומתעניינים בביולוגיה, ומכירים את עולם החיות ושהטיפול שלהם מועשר בכל הידע הזה.
מטפלים שמתרגלים מדיטציה, טאי צ'י, יוגה או ריקודים מקודשים, ושההשקט, השלווה והנוכחות שהם מפיקים מהתירגולים הללו נכנסים ומשפיעים על הטיפול שלהם.
מטפלים שקוראים ספרות יפה, ורואים סרטים מרתקים ושיצירות אומנות משפיעות עליהם.
מטפלים שנחשפים לתרבויות שונות. שהראש שלהם פתוח לתפיסות עולם שונות ומגוונות.
מטפלים שצפו שעות רבות במסטרים בטיפול ולמדו מהם איך עושים את העבודה.
מטפלים שקיבלו הדרכה חיה ממסטרים בטיפול ומשם רכשו את הידע שלהם.
מטפלים שמכירים את כל שיטות הטיפול הקלאסיות ואת כל התיאוריות הקלסיות, ויודעים מתי ואיך לשלב ידע וטכניקות שונים ומגוונים בכל טיפול וטיפול.
אז אם אתם רוצים לצאת כאלה מטפלים, וייתכן שזה יעלה במחיר של חוסר בתעודה של תואר שני, אתם מוזמנים להצטרף אלינו ל"מגד – בית הספר לפסיכותרפיה מתקדמת" וללמוד להיות מסטרים בטיפול.
מגד – בית הספר לפסיכותרפיה מתקדמת – נמצא ברחוב הנמל 30, קמפוס הנמל, חיפה. ביום ראשון הקרוב, 11/9 בשעה 18:00 אתם מוזמנים אלינו ליום פתוח, שיתקיים ב"מרכז הצעירים" הסמוך (הנמל 28). בתכנית:
התכנסות
הכוונה וייעוץ
הכרות עם בית הספר ומסלולי הלימוד
הרצאה: תהליכי חולי והבראה במשפחה.
מה ניתן ללמוד מהתא הביולוגי לטובת התא המשפחתי.
הרצאה מאת אמתי מגד, מייסד ומנהל בית הספר.
בבקשה הרשמו מראש בטלפון 073-7294944 דוא"ל: info@megged.co.il
השתתפות אינה כרוכה בתשלום.
הגעה קלה ברכבת:
תחנת חיפה מרכז השמונה נמצאת במרחק 5 דק' הליכה מבית הספר: יוצאים מתחנת הרכבת על דרך העצמאות והולכים דרומה, פונים שמאלה לרחוב שער פלמר ואז ימינה למדרחוב הנמל. למפה ולדרכי הגעה נוספות >
הכל מקסים ונכון , אך לצערינו צריך לקחת בחשבון שבקרוב, עם הכנס החוק לתוקפו – לקבל הסמכה כמטפל מוכר – ידרש תואר שני . נכון שיש רבים שמטפלים ללא תואר, יש המבקשים את הטיפול ממטפלים "אלטרנטיבים". אבל אי אפשר יהיה להתעלם מכך. ובנוסף יש תוכניות לתואר שני למטפלים שהן מקסימות ומשלבות הרבה עבודה מעשית. בעיני החינוך וההשכלה העצמית של מטפל לא מסתכמים בתואר, בקורס כזה או אחר יותר או פחות טוב אלא בלמידה, התנסות פתיחות והכשרה תמידית בתחומים שונים ,כפי שמוצע כאן וכמובן הרבה הקשבה וערנות למי שבא לקבל את הטיפול – כי הוא היחידי שמחזיק את הידע הספציפי האותנטי שנוגע לו בלבד