התפתחות האתרטורים אישייםכתיבה פרטית

הכסאות של גברת אפלבאום / מאיה לילה חפר

[מאיה לילה חפר]

מאחורי הבניינים שלנו היו חולות. חולות לבנים ורכים שנותנים אשלייה שאם תמשיך ללכת מספיק יתגלה לעיניך הים. אבל בבאר שבע היה רק חוף ואנחנו קבלנו עלינו את הדין והסתפקנו במשחקי חולות שלעולם לא יתנחמו בשטיפה במים קרירים. היינו חוזרים עם השקיעה אל בניינים בצבע חול, מעוטרי שפיצים של שפריץ אופנתי, כשאנחנו משאירים אחרינו שבילים של גרגירים, סימני כפות רגליים, זרזופים מכיסים ומכפלות, וחיוכים צהובים של הרפתקאות בשמש. אמא שלי הייתה מקבלת את פני בדלת " שוב הבאת לי את כל החול?" יכולתי לראות שהיא משתוקקת להרים אותי מהעורף כמו אמהות חתולות שגרו מתחת לעמודי הבלוק ולהנחית אותי ישר במקלחת בלי שאשיר את שאריות היום בסלון המצוחצח שלה, אבל היא נאלצה להסתפק באנחה רועמת, נשימה פנימה בקולי קולות ושחרור ארוך של השלמה עם גורלה שגזר עליה ישיבה במדבר המאובק במקום באיזו עיר אמיתית עם קצת תרבות.
זו הייתה מין שעה שכזו לפנות ערב בה יכולתי לשמוע את קירות הבלוק מהדהדים את אנחת האמהות על מלחמתן חסרת הישע בחולות הפרא שאנחנו ייבנו בצורה סדירה לתוך סלונים תחומי טפט.

נראה היה שכולם מקבלים את עובדת קיומנו מוקף החולות חוץ מהיושבת בדירה מספר 1, גברת אפלבאום. גברת אפלבאום הייתה יכולה להיות סבתא רק שלא היו לה ילדים. ומכיוון שלא היו לה היא סרבה בכל תוקף לשאת את תוצאות גידול ילדיהם של אחרים. החול הדביק היה אויבה המושבע והיא נהגה להמתין לנו מסתתרת במקומות שונים ברחבי הבלוק, להמתין עד שהתקרבנו ולהפריח את נשמתנו בצעקה "לנקות". היא הייתה מגרשת אותנו אל הדשא ועורכת מסדר לכפות הרגליים שלנו, מסמלת לנו לטפוח על מקומות שונים בגוף, מסובבת, מרימה, עד שנסתפקה והייתה משחררת אותנו במנוד ראש אל הכניסה.

אנחנו היינו שנתון שכבר נזרעה בו חוצפה ויתכן שהמחסומים של גברת אפלבאום לא היו מתקבלים על ידנו בהשלמה לולא היה בבעלותה של הגברת אוצר אמיתי. במקלט הבניין המשותף אכסנה הגברת מגדל גבוה, מכוסה סדין, ותחתיו 20 כסאות כתר פלסטיק שנתן לה במתנה אחיינה עובד המפעל. הכסאות האלה כיכבו בכל ארוע של הבלוק ושרתו כל מסיבת יום הולדת. אנחנו פחדנו להכעיס את גברת אפלבאום פן נשאר מחוסרי כסאות ביום ההולדת הבא.

רגע השיא השנתי של גברת אפלבאום וצי הכסאות שלה היה ערב סוכות.
בבלוק שלנו על הדשא בחזית נבנתה סוכה שיתופית מפוארת, אבא של יעלי עובד סולל בונה היה מחלץ מהמקלט את עמודי הסוכה עוד לפני יום הכיפורים ולאחר תקיעת השופר היה מתייצב פורום אבות קבוע לתקיעת היתד הראשונה וברכת שהחיינו.
למחרת נכנס כל הבניין לתזזית. סדינים נשלפו, קישוטים הורדו מקופסאות בבוידמים ואנחנו היינו יושבים שעות לגזור רצועות ולהשחיל שרשראות.
ואז בבוקר החג הייתה יוצאת גברת אפלבאום מדירתה ,חלוק דהוי עוטף אותה, דלי מעלה אדי אקונומיקה ביד אחת וערמת סמרטוטים בשניה. היא הייתה עורכת את כל רכושה על הדשא ואז מוציאה מהמחסן אחד אחד את הכסאות. בכל שנה מחדש סירבה גברת אפלבאום להצעות העזרה מגברי השכונה ולבסוף היו האימהות רודות בנו הילדים ללכת לסחוב את הכסאות אל הדשא. גברת אפלבאום הייתה עומדת בפתח המקלט ואומרת לנו "אחד, אחד, בסבלנות. לאט. שלא תשברו ילדים". תחת עיניה הפקוחות התנהלנו כמו טור נמלים מובילים כיסא כיסא, עורכים אותם על הדשא. דודי הגדול היה לוחש לי " אם היא רק הייתה נותנת לי הזקנה, הייתי לוקח את כל הכסאות בערימה". אבל גדול וחזק ככל שהוא היה גם הוא לא ניסה לדון עם גברת אפלבאום על הצורה הנכונה לנהוג באוצר שלה.
בדייקנות ובכוונה גדולה ערכה הגברת את הכיסאות בארבע שורות ישרות. אחרי שהייתה שביעת רצון מהמרחק בין כיסא לכיסא ובין שורה לשורה החל טקס הניקוי. תחילה סמרטוט יבש, אז מים מהצינור, קירצוף באקונומיקה ושטיפה נוספת. לאחר מכן היו גברת אפלבאום והכסאות יושבים בשמש ומתייבשים. לאיש אסור היה לדרוך על הדשא ביום ההוא. אחר הצהריים שהוקל החום הייתה יוצאת הגברת ומלטפת את הכסאות המבריקים במבטה ואז הייתה מעבירה כיסא כיסא אל תוך הסוכה עורכת אותם בדיוק גדול מסביב לשולחן ועומדת בפתח הסוכה ונדמה היה לי שיש שביעות רצון עמוקה במבטה העייף.

בערב כולנו ירדנו בבגדי חג אל הסוכה, סירים ותבניות הילכו בטור ארוך אל השולחן וגברת אפלבאום הייתה אומרת לכל אחד ואחת מהשכנים "תשב בבקשה, שב כבר" ואז שרו וקידשו ואכלו וכל שכנה היללה את תבשילי האחרת ורוח טובה הייתה שורה בכל.
בסיום הארוחה שלף אחד מהגברים בקבוק של ברנדי והכיסאות קובצו לשניים בחצי הסוכה הפנימי התקבצו הגברים וצחקו בקול. בקרבת הפתח התקבצו הנשים, משגיחות בחצי עין על הילדים שבחוץ ובחצי השני על הגברים שבפנים, מקלפות רימונים ומחליפות סודות. אנחנו הילדים לא ישבנו על הכסאות המכובדים בשולחן הגדול. לנו נערכה אחר כבוד מחצלת על הדשא והאמהות שלנו שלחו אלינו החוצה צלחות שנשאיר את הקולות הרמים שלנו והפירורים הנושרים שלנו והבלאגן שאנחנו מחוץ לסוכה.

אבל כל זה השתנה ביום השלישי לסוכות, יום הולדתי. ביום ההולדת שלי נוספה אל הארוחה העמוסה גם עוגת יום הולדת. אמא שלי הייתה מקשטת כיסא אחד בבלונים ואני הייתי מובלת בין הסירים והצלחות אל הכיסא המקושט. ביום הזה השתנו סידרי עולם וכל הילדים נקראו אל הכסאות שבפנים. אנחנו היינו יושבים מול השולחן הגדול, מולי הייתה מונחת העוגה והנרות וכל המבוגרים היו עומדים סביבינו. הלחיים שלי היו אדומות נורא שכולם שרו לי בקולי קולות. והגברת אפלבאום הייתה משגיחה בנו כשהתיישבנו שלא נגרור את הכסאות, שלא נתנדנד עליהם ולא נישען עליהם לאחור. ואז אבא שלי היה מדליק את הנרות ואני הייתי נושפת עמוק ומביעה את המשאלה שתיכננתי מראש שבועות לפני יום ההולדת. כשהנרות כבו חזר העולם אל עצמו ואנחנו הוצאנו מהסוכה עם העוגה אל חלקת הדשא שלנו והערב חזר אל עצמו ואל מנהגו.

כך חלפו עלי תשע שנים בתוך הבלוק שלנו, הרפתקאות התחוללו רק בתחומי הוודאות והכסאות של גברת אפלבאום ליוו את כל הארועים החשובים שלנו, עדים שקטים לכל רגעי האושר של הקהילה הקטנה שהיינו.

בערב סוכות שהקדים את יום הולדתי העשירי קמתי חסרת סבלנות. אמא הבטיחה שאקבל ליום ההולדת את האופניים החדשות שרציתי. אופניים של גדולים במקום אופני הילדים שלי. רציתי אופניים אדומות שהשמש תשלח בהם ניצוץ כשאני דוהרת עליהם ברחוב.
נשארו עוד יומיים עד יום ההולדת ואני לא ידעתי איך אגרום להם לעבור כבר. כשירדתי אל הרחבה ראיתי שגברת אפלבאום כבר הכינה את כלי הניקוי על הדשא ופתחה את המקלט, עכשיו היא בטח הלכה לשחרר את הצינור הגדול מהארון בו היה נעול. רוח טובה שרתה עלי והחלטתי להיות נדיבה, היום אעזור לגברת אפלבאום לפני שאמא תבקש מימני. אמא תמיד אומרת שהזמן עובר מהר כשעסוקים.
נכנסתי למקלט. אפלולית וריח דחוס קיבלו אותי, הגברת לא הדליקה את האור והסתפקה באור שנכנס מהדלת. אמא תהייה גאה בי – הידיעה הזו העבירה חיוך על שפתי. קרבתי אל ערימת הכיסאות, היא הייתה גבוהה ממני. סחבתי שרפרף וטיפסתי, התחלתי למשוך את הכסא העליון החוצה. הכסאות היו סבוכים אחד בשני כאילו החזיק אותם כח אדיר יחד והם ממש לא מעוניינים להפרד. אבל אני החלטתי ואף כסא לא ישנה את דעתי. הכנסתי את הידיים ברווח בין הכיסאות ודחפתי. דחפתי חזק והרגשתי איך כל הגוף שלי דוחף. דחפתי ופתאום נשמע קול שיחרור והכסא העליון עופף מהערימה את כל הדרך אל רצפת המקלט והשמיע צליל מבשר רעות. הלב שלי דפק כל כך חזק ששמעתי אותו. עמדתי על השרפרף קפואה, הנשימות שלי נהיו שטוחות ורועשות. ואז שמעתי רעש מבחוץ והתעוררתי מקפאוני. זינקתי אל הכיסא שמוטל שם. הרגל האחורית שלו נסדקה. לא רואים את הסדק מרחוק. החזרתי במהירות את הכיסא אל הערימה. הרחקתי את השרפרף. חמקתי אל תוך המקלט, מאחור היה צוהר אוורור קטן דרכו היינו מתגנבים אל המקלט בלי לבקש מפתח. הפעם יצאתי ממנו החוצה ורצתי אל החולות. רצתי ורצתי ודמעות שטפו לי את הפנים. אמא לא תקנה לי אופניים אם היא תדע. נפלתי אל הדיונה הרכה, הדמעות הפכו לבוץ. היא לא תדע. דברים כאלה יכולים לקרות מעצמם. לא? היא תדע. היא תראה את הפנים שלי כשגברת אפלבאום תקים מהומה. והיא תקים. דמיינתי אותה מיישרת את הכיסא על הדשא ופתאום עיניה החדות קולטות זווית חריגה. אולי היא תאשים את הילד שיסחב את הכיסא. אולי זה יהיה דודי? אבא שלו נותן לו מכות כשהוא כועס. אני אתן לו את האופניים מתי שירצה. זו לא אשמתי. שכבתי בחול שהלך והתלהט מתחתי ככל שהשמש צברה תאוצה במסלולה. את חייבת לחזור עכשיו, אמרתי לעצמי. אם לא תחזרי אמא תתחיל לדאוג ואחר כך לחשוד.
הגברת אפלבאום הזאת, זרע של שנאה נבט בי. איך שאנחנו נותנים לה למרר את חיינו. אני לא אעמוד יותר במסדר החולות שלה. זו לא אשמתי שהיא זקנה ולבד. לא אשמתי שהייתה מלחמה ושאמא אומרת שצריך להתחשב בה. כל הזמן להתחשב בה כאילו אני עשיתי שלא יהיו לה ילדים והכסאות שלה יהיו הילדים שלה. קמתי על רגלי נחושה. אף אחד לא ידע. זה יהיה הסוד שלי עם עצמי. זה בסך הכל כסא מטופש. רק כסא. צעדתי מהחולות, מנערת את עצמי, מזמרת לעצמי בלב, לא כלום. לא קרה כלום. רק השתעממתי אמא אז הלכתי לחולות.
עצרתי לשטוף פנים בבלוק ליד. וכשעמדתי ליד הברז שמעתי המון דיבורים מהבניין שלנו. הנה, זה התחיל. מצאו את הכסא. דמיינתי לעצמי את גברת אפלבאום זועמת על הדשא מול גופת הכסא הפגום. זו לא אשמתי. נשמתי עמוק והחלטתי לחמוק כמה שמהר הביתה. אני רק צריכה לעבור אותם בלי שיראו עלי. גברת אפלבאום לא תתקרב אלי, אני מלאה בחולות, כל כולי חול. הרגשתי איך החול מגן עלי כמו שריון מכושף זהוב. צעדתי אל הבניין. התקהלות אמהות על הדשא. שמעתי בכי ולחישות. נשמתי עמוק, זה רק כסא. זו לא אשמתי. ליד הכניסה למקלט ישבו הילדים בשקט, הם בטח התחילו את מסדר הזיהוי שלהם. הרכנתי ראש והתקדמתי לבניין. דודי קרא לי "איפה היית?".
לא הסתכלתי עליו. "בחולות, סתם, היה משעמם". דודי קם אלי. מה הוא רוצה? הוא בטח יודע. כולם יודעים. אולי מישהו ראה אותי נכנסת? "אני הולכת הביתה, מגרד לי החול". דודי מסתכל עלי, הוא נבוך. "מצאו אותה מתה ליד הברז, את הגברת אפלבאום". זמזומים מילאו לי את האוזניים וכל הכוח שלי נזל כמו חול מכף יד פתוחה. התיישבתי נשענת על המקלט. אמא שלי הופיעה לידי וחבקה אותי חזק. יבבות קטנות יצאו ממני. "היא הייתה מבוגרת מאד מתוקה שלי" לטפה אמא את ראשי. לא הייתי צריכה להגיד שום דבר, הדמעות שטפו את החול מפני ואמא עזרה לי לקום. " בואי הביתה קטנה, זה באמת מאד עצוב".

אחר הצהריים נשאר הבניין ריק ממבוגרים. כולם הלכו ללוויה. אני שכבתי בחדר והרגשתי את הגוף שלי בוער. אני כל כך מקווה שהיא לא ראתה את הכסא. אולי השבר הזה שבר את ליבה? אולי עשיתי את מה שלא עשתה המלחמה?
האוויר היה לי כבד. כשאמא נכנסה הבייתה היא הניחה יד על המצח שלי "את בוערת".
"אני רוצה לישון אמא". אמא שלי הביאה מגבת לחה וליטפה לי את המצח.
נרדמתי וישנתי שלושה ימים. הגיע רופא לבדוק אותי. אמא האכילה אותי מרק בכפיות. צעקתי הרבה. ובבוקר יום ההולדת שלי בעודי מדמדמת בהזיות, הרגשתי יד זרה מונחת עלי. פקחתי את עיני וראיתי את גברת אפלבאום יושבת ליד מיטתי. היא ישבה על כסא כתר מצוחצח ולטפה את שערי.
"אצלנו לא היה פלסטיק את יודעת?" היא הייתה רכה ושלווה כמו שלא ראיתי אותה אף פעם. "ככה זה פלסטיק. נשבר. מזדקן. ואין נגר שיכול לתקן או רתך שיכול להלחים. אף פעם לא באמת אהבתי פלסטיק." היא חייכה אלי באהבה ושרה לי שיר ערש בשפה שלא הכרתי.

כשקמתי לא היה לי חום ובסלון חיכו לי אופניים אדומות ומבריקות.
הסוכה של הבניין שלנו הייתה גם סוכת אבלים באותה שנה וזה היה חג שקט ומשונה.

מעולם לא הסכמתי להכניס כסאות כתר לביתי.

הילדים שלי כועסים שאני מתעקשת לגרור כסאות עץ כבדים אל הסוכה אבל אני שמחה להרגיש את משקלם.
אני שמחה לזכור.
אני רוצה לקוות שהמנהג הזה יעבור במשפחתי, דורות על גבי דורות של כסאות עץ בסוכות, בלי לדעת הם יהיו גלעד קטן עבורך.


מאיה לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית

תגיות
הראה עוד

1 thought on “הכסאות של גברת אפלבאום / מאיה לילה חפר”

כתיבת תגובה

Close