זוגיות ומשפחהטורים אישייםכתיבה פרטיתנשים

המסיבה של האלף

מאת: גלית שביב

ותיכף לפני עשר שנים התחלף האלף. עשר צפופות, דחוסות, עמוסות. מפכיחות, מעוררות, מרדימות.
ואני בליל המילניום, כמו שהייתי אז, לא מתמסרת ישר להנאות החיים המקובלות, נקראתי לחדר לידה במקום ללכת למסיבה שכולם התארגנו ותכננו עליה שבועות מראש.
בית החולים שקט וחגיגי, ריק כמעט, ואנחנו בחדר הטבעי. בחוץ כפור ובפנים אדים מהג'קוזי מהבילים על החלון המוארך הצופה אל הרכס הרחוק והמואר.
היא. עור צח וחלק. לחיים סמוקות מהתרגשות. שקט נסוך בגופה. חיוך מתוק. גומות בלחיים. עירומה. יפה. יפהפייה. אני יושבת בשקט ומסתכלת עליה. לידה ראשונה. חדש לגמרי, אבל היא זוכרת את הכל. גלגולי גלגולים, מיליוני רגעים של גוף מתכווץ במאמץ, בכאב. מיליוני רגעים של קצה. של חיבור ושל חסד. פעם ראשונה שאני רואה את זה ככה, כמו שקוראים בספרים על נשים של פעם וחולמים. קבלה טבעית, לא מאומצת.
כואב ממי? אני שואלת בשקט, ממרחק חצי חדר.
לא כואב, כיף. היא מחייכת אלי מיליון דולר, מתיישבת על קצה המיטה לנוח. וברגע הבא עם לפיתת הכאב מתרוממת, מכופפת ברכיים, פורשת ידיים לצדדים, כפות פתוחות לשמים, כמו יונקת אל תוכה מלמעלה כוח.
אני נזכרת בפסלים של האלות העתיקות, ממשיכה לשבת ולהסתכל עליה. עד עכשיו הייתי זזה ומניעה, נוגעת בבטן, בגב, בשכמות, מוליכה למים, מוציאה החוצה, משעינה עלי. הרבה תנועה. הרבה עשיית גוף.
וכאן – יושבת בשקט. עיניה בעיני. בציר היא מחפשת אותן. כשהיא מוצאת, המתח הקל שבאישוניה נרפה והיא עוצמת ומתמסרת לגל השוטף את גופה המלכותי.
הוא. מה אני אגיד. גבר תלפיות. גבוה, שרירי, עיניים וחיוך צוחק וחם. נכנס לחדר עם שקית שקופה גדולה מלאה בעוגיות. הוא בכלל ארגן מסיבה להערב ופתאום הולכים ללדת, אז הוא הגיע עם השקית של העוגיות המיוחדות ישר לכאן.
הוא הולך אחריה כמו פרפר אחרי האש. היא מתיישבת על קצה המיטה והוא נגנב. ממי, איזו יפה את… שיו מה שהייתי עושה לך עכשיו… איזו סקסית יו ממי….


[שימו לב לנאום התודה של לני. למד מאמשלו?!)

רבים הדברים שמצטופפים להם אצל הלידה. אני אוהבת להיות שם, ברגע של בריאה, של הגעת בנאדם חדש לכאן. בחדר אלוהים ואדמה והנשים כולן, אלו שילדו, אלו שיולדות עכשיו, וגם הסבתות החכמות של היולדת, וסבתא שלי, שמתה כל כך מזמן. ועדיין בכל פעם שאני שם היא מתיישבת אצלי מעל הכתר, כבדה וחכמה וקורצת עין, ומוזגת ידע והומור ופרופורציה ועדינות וטאקט.
צריך הרבה טאקט. רגע להיות נוכחת ולהוביל מהלך, רגע להיות שקופה יותר מאוויר ולתת לה ולו להיות בתוך הרגעים הקדושים והדחוסים והאינטימיים.
בחוץ כבר כמה רופאים חשובים וצלם עיתונות. הם רוצים את התינוק הראשון של המילניום כאן אצלנו בחדר. מתדפקים בגסות אל המרחב העדין והשברירי. המיילדת ואני הודפות אותם בלחישות בזה אחר זה. בסוף הוא יוצא ועושה תנועות עם הידיים ומרים את הקול והם מסתלקים, עד לפעם הבאה.
הרכבת מתחילה לדהור במהירות והיא נכנסת עמוק עמוק פנימה. בתחילת כל ציר בודקת שאנחנו שם ועוצמת שוב עיניים. גל ועוד גל ועוד גל ובסוף היא מתיישבת בשקט, זוכרת את הכל מפעם, ומקבלת בחיוך, ללא קול, את בנה אל חיקה.

כבר שתים-עשרה ועשרים ותינוקות אחרים בטח לקחו את התואר הראשון של המילניום. אבל בשבילי זה הוא, הילד הזה, שהגיע בשקט ובאהבה, בביטחון של אשה בגופה, בגבר שלה, בנשים שלידה.
הוא יוצא החוצה להתקשר להורים. אל תדאגי, זה לא חזק בכלל, נתתי אחת גם לאבשלי, הוא קורץ לי ומחלק בהתרגשות לכל הצוות משקית העוגיות המיוחדות.
ואני נוהגת משם החוצה ישר למסיבה. כולם כבר שם דלוקים, אבל אני הכי.

תגיות
הראה עוד

3 thoughts on “המסיבה של האלף”

כתיבת תגובה

Close