השימושון

הסיפור של ערה – פרק ראשון

מאת: לירון קסטר

בעבר הייתי מאבדת את הקול באופן קבוע. זה היה קורה לי בדרך כלל אחרי מאמצים גדולים ובמקומות שבהם לא לקחתי פסק זמן בזמן. השקדים היו מאותתים ראשונים ועם גבור ההתעלמות, הייתי חשה איך מיתרי הקול מתייאשים ממני. שוב חושבת שהיא חכמה מהגוף, היו מתמרמרים.
בשנים האחרונות הבנתי את השיבוש, עליו סיפר לי גופי.
הבנתי שקולי אינסופי הוא והתחלתי לחקור. התחלתי בשינוי. אחרי שנים של התבוננות ומחקר עצמאי, מה טוב לי, מה נכון לי – מתוך רגישות וחיבור לסביבה – אימצתי את ההליכה בדרך שלי, הקפדתי להיות מכוונת לפי מצפן אישי שהכרתי בתוכי, להיות מחויבת לאמת הפנימית שלי, ולשליחות שהיא הייעוד שלי.
רווח לי, נפשית וגופנית. קולי חזר אלי.
עתה, מרחק כמה שנים מתחילת המסע שלי, הסימנים הוותיקים חוזרים.
בתקופה הקרובה שנפתחת לפני אני עומדת לברר מדוע.
הקול שלי, החיבור לעולם הגבוה, הוא אינסופי, אני יודעת. ומפה אצא לתקופה חדשה, שבה אכיר כלים חדשים.

הסיפור הבא, טקסט שבקע ממני ערב אחד וקלח עוד ועוד, מתאר את תחילתה של מחשבה חדשה שנובטת בתוכי. אני שולחת את המחשבה הזו, שנגלתה לי בצורת הסיפור הבא, לכל הנשים שחשות שהן מתפתחות וצומחות.

הסיפור של ערה, לירון קסטר

זו היתה שעת זריחה. יכולתי לחזור לישון, אבל לא רציתי. זרמים סחפו את גופי מתחת לעור כבר לפני שנרדמתי ועתה, כבר שעתיים ערה ודרוכה, הבנתי שהיום עומד להיות יום חשוב.
אמא שלי הבחינה בי וקראה לי אליה. התקרבתי לאט, בוחנת אותה. עבר הרבה זמן מאז שישבנו יחד, רק שתינו. געגוע עבר בי כמו כאב – אמא שלי. קשובה, חכמה, אישה שלמה.
היא סימנה לי לשבת. התיישבתי למרגלותיה, נהנית מחיבוקה הרך. היא הוציאה מסרק מכיס שמלתה והחלה לסרק את שיערי.
"עבר הרבה זמן, ילדתי. איך עובר עליך שלב החניכה?"
שתקתי. כל-כך הרבה דברים, מאיפה להתחיל. וגם – הדיבור הוא כדי לשמוע את הקול יותר מאשר כדי להעביר מידע, אנחנו הרי מדברות וקוראות זו את זו בלי מילים. "אני חווה הרבה", לאטתי. "הכל מדויק לי, כאילו הכרתי את זה וידעתי כבר בעבר. אבל לא קל לי. אני מוצאת הרבה נחמה בשירה, החברה החדשה שלי"
"את חכמה ופתוחה. שמרי על האיכות הזו, ילדה שלי"

החלפת קצווה.
"את זוכרת שבצהרים נצעד, קבוצת הנשים של השבט, למקום הקדוש שהצבעתי עליו אתמול? הוא המקום הקרוב ביותר למחנה הנוכחי שלנו"
"מרחק שעה הליכה מהמאהל. אני זוכרת"
"אני מבקשת ממך למלא את נאדות המים ולעזור למבשלות לארגן את ארוחת היום לשאר השבט"
"בשמחה. אני רוצה להיות בשירות היום, אמא. אני מרגישה שהיום יום חשוב"
היא הביטה בי, מרוכזת.
"לכי ילדה שלי. את מבורכת ואני אוהבת אותך".

מיהרתי למלא את המשימות. חוץ מהן עוד מחכה לי רשימה שלמה. מחר יהיה היום הראשון משלושת הימים שבהם נשהה – הנשים – באוהל האדום. ולקראת המנוחה הזו התכוננו בשטף הכנות מדוקדקות.

לא סתם בחרה אמי את שמי, עֵרַה. היא ידעה שהגעתי אליה, נשמה חדשה, ביום שבו התעברה. היא הכירה אותי עוד לפני כן, ידעה שאיוולד נקבה, ידעה שיהיה לי ייעוד גבוה. כששאלתי אותה מדוע בחרה שם כה יוצא דופן, ענתה שזה השם שקבלה ואולי יותר מאוחר, כשאתבגר, נבין שתינו. בינתיים, השם היה מדויק משום שבלילות שנתי נדדה לעיתים קרובות ומשום שהייתי ערה לפרטים קטנים בכל זמן נתון. ראיתי מתי מישהו נמצא במצוקה, גם אם הוא שהה במרחק; ראיתי לתוך ליבות האנשים ואת מה שיקרה קדימה מאיתנו. ערה וערנית, ילדה אחראית ונעימה. רק חלומות ביעותים על מקומות זרים לי, היו מפריעים את ימי, אבל פתרנו אותם בנימה של "מה שצריך לקרות – קורה ואין סיבה לדאגה".

בשבט שלי היה ברור לכולנו שנכון לי מסע ארוך בתקופת חיי, מסע שיחל בבגרותי. בינתיים הפכתי למעין מייעצת לא-פורמלית, לנשים וגברים ולבני גילי. אשה אחת שלא הצליחה להתעבר, שאלה אותי מה חוסם את רחמה. התבוננתי בעיניה ואמרתי לה שהיא חוששת מהלידה עצמה, כי היא יודעת שאין זה הילד שלו היא ממתינה. כשתדעי שזה הוא, אמרתי לתוך עיניה, ההריון יצלח.
גבר אחר ביקש ממני לפתור סכסוך עם חברו; הילדים שאיתם שיחקתי אהבו לשמוע אותי ממציאה סיפורים. לא בדיתי את הסיפורים שנבעו ממני, זה היה כאילו הם הגיעו אלי ממקום עלום בתודעה, מקום שנפתח רק כשחשתי מוגנת ואהובה בזכות מי שאני.
כשהיו מבקרים שבטים אחרים, התקשיתי לחוש את הביטחון והנועם ולא המצאתי סיפורים. אז העדפתי לשבת לצד אמי כשהיא סייעה לנשים וגברים לערוך חוזים ביניהם, להתוודע ולריב. היא היתה ידועה בקרב שבטים רבים ביכולותיה להשכין שלום ולקרב בין אנשים.
אמא שלי היתה לי מראה ומשענת, קריאת כיוון ועידוד. בזכות האהבה העמוקה שלה אלי, התחלתי להכיר את ייעודי כבר בשלב שבו אדם לא מתווכח עם מה שהוא יודע.
והקצב המהיר שלי עוד התגבר, מרגע שהבנתי את ייעודי במלואו.

זה קרה בסביבות גיל שתים-עשרה, בטקס המעגל האחרון שעשיתי בחברת נשות השבט.
נראה שהיינו מוכנות לכך, אמא שלי ואני, שכן חמש שנים לפני כן, כבר התבשרנו באות, שימי בחברת השבט – ספורים.
בטקס המוקדם ההוא, עוד שהיתי בקבוצת הילדות. אני זוכרת היטב את מהלך הדברים. הכוהנת בצעה מקסם שהפך אותה לרואה-ואינה-נראית, אבל עיניה היו נעוצות בי ואני חשתי בכל תנועותיה. המקסם לא תעתע בי. זה היה מבחן ועברתי אותו, מבלי לדעת שנבחנתי.
זה היה זמן ירח חסר. החושך האביבי היה אפוף ריחות. כולן היו מרוכזות בדמות שלה, המדברת והולכת-ומתקרבת. הנגינה כבר פסקה וגם את טקס האש עברנו. עכשיו ישבנו, כמה עשרות נשים, מרוכזות באש ובמה שהיא תביא לחיינו הפעם. זה קרה מדי חודש, לקראת קבלת הנושא, שבו נהגה בזמן המחזור החודשי של אימותינו, אחיותינו, ומאוחר יותר – שלנו עצמנו.

זו היתה הפעם הראשונה שהיא השתמשה במקסם הזה, לכן כולן היו מופתעות. רגע אחד היא עוד נשמעה מכיוון החורשה, ואחר-כך, היא הופיעה פתאום ליד מזבח הצלמיות.
אבל אני ראיתי איך היא עשתה את זה.

המשך יבוא…

צילום: מקסימה גרליץ

* לירון קסטר, מנחת מעגלי נשים בשיטת אמנות הדיוק הפנימי. ב-15.6 ייפתח בפרדס חנה קורס בן ארבעה מפגשים בהנחייתה | אתר

הראה עוד

כתיבת תגובה

Close