מאת: לירון קסטר
… הן שאלו אחר-כך, ואני שתקתי. לא אלי הן כיוונו את השאלה. אם הן רק היו יודעות שאני יודעת. לא כי הצצתי אלא כי ידעתי, פשוט ידעתי, מה היא עשתה. ידעתי כאילו הגוף שלי עשה את זה פעמים רבות מזמן מזמן, כשעוד לא היה לי שם.
היא פסעה רחוק מהאש, מקפידה על ריכוז שישקיט את כל מערכות הגוף להצלחת ההיעלמות. היא נעלמה אל החושך ובעוד כולן חוות את השתיקה וההתכנסות אל תוך ההוויה הפנימית שלהן, היא השתופפה, ושלחה את הנשימות שלה לכיוון החורשה. הירח החסר הורגש את אור המדורה נחלש. הליכתה השקטה והאיטית, לא הניעה את האוויר סביבה. ואז פתאום – שחרור האנרגיה בנשיפה והיא נגלתה, מלוא הדרה, ליד המזבח. כל הנשים פקחו עיניים לבדוק אם אכן היא שם. ואז גם הן ראו את מה שאני ראיתי: שהיא מתבוננת בי, מושכת את התלכדות הנשמות שלנו.
הבטתי ישירות בעיניה. היא החזירה לי את המבט הכי חודר, אוהב ועמוק שקיבלתי אי פעם מבת-אנוש. אור של זכּות רגעית ונצחית. באותו רגע התחברתי לראשונה למשהו גדול ממני, נשגב משתינו. אולי זו היתה הבלחה של מה שאז עוד היה נסתר מעיני שתינו – הבנה של הייעוד שלי וכן השלמה עם כל מה שתביא הרוח הגדולה.
אמא שלי תהתה על מה שניעור בה. אבל לא השמיעה קול.
מאז מקסם ההיעלמות הזה, חיפשתי דרכים להיות קרובה לכוהנת, המנהיגה של השבט. בייחוד אהבתי ללוות אותה למסעותיה בחיפוש צמחי מרפא. היא נהגה בי בעדינות, אך לא הניחה לי להתקרב אליה יותר מדי. אמא שלי, כמה אני מעריכה אותה על כך היום, לא עודדה אותי אך גם לא מנעה ממני להיצמד למנהיגה. כנראה שתיהן ידעו במה מדובר. הן הרי נדברו ביניהן לגבי תקופת החניכה שלי, שהחלה מעט אחרי אותו מעגל.
ואז הגיעה המעגל האחרון, שקטע את חיי כפי הכרתי אותם עד אז.
הייתי בת 12. כמעט אישה, עדין לא קיבלתי מחזור. המנהיגה-הכוהנת שלנו, החונכת שלי מאז מקסם ההיעלמות, עמדה בתנוחת התכנסות במרכז המעגל, קרוב מאד לאש. היא לבשה שחור. היה לה לפיד ביד. היא עמדה כך דקות ארוכות, שוקעת בתוך עולם משלה. כאילו מתפללת, אבל בעצם מתכוננת. מרפה. משילה את השכבות שהיא עוטה ביומיום. היא היחידה שעמדה. כולנו, היושבות סביבה בחושך, קשובות לנוכחות ולאנרגיה הקורנת ממנה, ישבנו סביב האש.
הפעם ישבנו תחת ירח מלא. נשים בדימום החודשי בצד אחד, מוקפות זרי מרווה. הילדות והנערות סמוכות לאימותיהן, הנשים המבוגרות, פזורות. הלילה היה נעים, וכולנו היינו בתחושה של מנוחה, לאחר ההכנות והמסע שערכנו, מאוהל השבט, מרחק שעה הליכה משם – בו השארנו את הגברים, הילדים שנגמלו מההנקה ואת המקנה.
המתנו שהכוהנת תדבר או תנחה אותנו.
הלחש שלה לא נשמע בהתחלה. אולי חשבתי שאלו קולות נשימה עמוקה. זה חזר כמה פעמים ואז היא הזדקפה, עיניה עדין עצומות. היא הרימה את הלפיד מעל ראשה והתבוננה בכולנו לאט לאט. אמי ואני, כמו יתר הנשים, הזדקפנו בישיבה מתוחה, קשובות. אף אחת לא דיברה אבל ידענו את אשר היא מבקשת מאיתנו באלם. כמו להקת דגים שמקשיבה לרחשי הים, הנחנו לזיכרון התאי הצרוב בתוכינו, להנחות אותנו. פרשנו זרועות וחיברנו את כוחותינו, תוך כדי שאנחנו מרימות לאט לאט את זרועותינו המחוברות. שקט. רק הנשימה העמוקה של הכוהנת. ואנחנו איתה, פורשות לה רשת תמיכה ויוצרות חלל נפרד מהעולם הגשמי, מחובר לכוחות העמוקים ביותר של הטבע. מהדהדות – כל אחת מהרחם שלה, צלילים שאוזן אדם לא שומעת.
היא הצביעה עלי.
קמתי וניגשת אליה. הנשים מאחורי סגרו את הפתח שנוצר במעגל מאחורי. המעגל חזר להיות שלם.
במשך דקות ארוכות דברנו מתוך שתיקה. המחשבות שלה – נקיות וגלויות בפני, כמו ששלי מולה.
קרסתי לארץ, מעורערת מעוצמת הידיעה. היא הטילה עלי לצאת למסע בזמן. מסע שיתחיל בעוד יומיים.
מתעה אני שייכת לעולם אחר. אעטה על עצמי לבוש חדש, אהיה נשמה תועה, שתרכב על כנפי הרוח הגדולה למקומות עלומים. להביא אליהם את מי שאני. להיות זרה וללוות זרים. אין לדעת מתי אחזור ומתי תשלם משימתי. עלי להתכונן למסע ארוך, שיימשך כמה גלגולי חיים.
אני בת לשבט המורגל במשימות סיוע והנחיה, אך השליחות הזו היא התנסות ראשונה בשירות מעבר לזמן.
בלעתי את מבטה בשקיקה. הוא העניק לי נוחם וטען אותי בכוחות – גדולים מאלה שיוענקו לי בכל ההכנות של היומיים שעוד אבלה במחיצת השבט.
המבט שלה היה מצועף, עיניה ברקו. ידענו שלרגע הזה התכוננו שתינו מאז שהכרנו את עצמינו. העיניים שלה השילו ממני את הספקות ואת הפחדים. היא סימנה לי שאורשה לשהות במחיצתה את הלילה האחרון לפני מסעי. אני מביטה באמא שלי והיא מהנהנת בהסכמה. בעיניים עצומות, אני חשה בהודיה והקלה. כשיגיע הרגע, אני יודעת, אהיה מוכנה.
אחר-כך הכל נע במהירות. דברים שנראו חשובים כבר היו פחות-חשובים. הפרידה, הדמעות, הפחד מהלא-נודע. אף פעם, עד אז, לא עזבתי את השבט.
ארבע נשים התקרבו אלי ואל המנהיגה. היא פרשה הצידה, אני נשארתי על הארץ, במרכז המעגל. מישהי עטפה אותי בבד צמר חם ומישהי אחרת הגישה לשפתי חליטת עשבים. מבלי מחשבה או התכוונות, התמסרתי לכל מה שהגיע. יודעת, שהן מבינות טוב ממני, מה אמור לקרות.
כמה זמן נמשך המגע המלטף, התומך? מעט מדי, חשבתי, יותר מדי. אבל בתוכי הידיעה שהכל מדויק.
ליד המזבח הבחנתי בכוהנת יושבת, דוממת. אבנים לוהטות מן האש מונחות לפניה, מכוסות בד עבה, להחם את רגליה. היא הסבה על כריות נוחות, מכוסה בגלימתה, כאילו שוקעת בשינה קלה והחלה לטוות את הרשת שתחבר בינינו, במסעי.
האזנתי לקולות הפצפוץ של האש. אחת הנשים הצעירות המופקדות על האש, הוסיפה עוד גזיר עץ והעצים הבוערים גנחו. המנגנת החלה לפרוט צלילים ראשונים של שיר עתיק לברכה והודיה. כולן צירפו את קולן ללוות אותה. בשיר הרביעי, שמתי לב, היא הוסיפה עוד בית המתאר את החוויה המשותפת שלנו של שילוח שליחה למסע בזמן.
בשערים היא תעבור
שמיים יגוננוה
צעדה מתון, זהיר
השליחה – ליבה מהיר
נשות המעגל שרו איתה וקרבו אלי במעגל, פורשות למעני את רשת התמיכה האנרגטית של השבט שלנו. הן הגישו לי מתנות. כל אחת, מעט מהאנרגיה האיכותית שלה, כצידה לדרך הארוכה. מהן קיבלתי את הדאיה – לראות את הדברים ממעוף הציפור; להבין שהכל קורה לטובתי העליונה ולטובת הטבע שסביבי; מהן רכשתי את האיזון בין רגישות וחמלה מחד, והשפעה נטולת אגו מאידך; את היכולת להבין מהלב ולבצע מהראש, מבלי לכלות את כוחותי; את האפשרות לחיות ב-היום, בזה הרגע, מבלי לשכוח את האתמול והמחר; את היכולת לדעת לגבי כל דבר אם כן, לא או – להמתין עד שתבוא בהירות.
בכל אשר ניתן לי שמעתי את אותה אמירה: גם בזמנים הכי קשים, דעי שמקומך איתנו, פה, במעגל. מכאן באת ואלינו תחזרי. ננחה אותך ונהיה לצידך תמיד. אבל יהיו זמנים שבהם תשכחי אותנו; עובדת היותינו תהיה חיזיון תעתועים. אל תתפתי לספקות. גם אם זה ייראה לך מוזר ולא-נכון, לא-ראוי, אסור או קשה – הניחי לליבך לדבר איתנו, הניחי לנו לבוא אליך. ותמיד תמיד – בכל שלב שבו תחושי כמיהה, געגוע, זמני את המעגל. הוא יביא לך מזור ופתרון.
הנגינה נמשכה ונמשכה, עד שהכוכבים נעלמו והאופק התבהר. יומי הלפני-אחרון בחיי המוכרים והאהובים, החל. עצב נשקף אלי מעיניי הנשים, כמו מראה לעצב שלי, העמוק, המייסר. אך מעבר לו, הבחנתי – נבט רגש אחר, שונה. שמחה על השירות. על היכולת לגדול מעבר לעצמי. שמחה שממנה אני שואבת את כוחי גם עכשיו.
השותפות מובטחת.
וכשיגיע הזמן, נשוב לשבת יחד, לחזות במעשינו.
…
אני רצה. הכוח שלי לא בא מהגוף, הוא בא ממקור אחר. יש בי תהיה איך עדין יש לי כוח, אבל אין לי זמן לפתח את המחשבות האלה. אני ילדה בת 12 במקום לא-מוכר. עדין לא קיבלתי מחזור. אני רצה אחרי אחי הגדול. כל זמן שהוא ירוץ, ארוץ גם אני, אני מחליטה. יש לי פיפי. אבל אסור לעצור, אנחנו בורחים ואסור שיתפסו אותנו. אני נזכרת שראיתי אנשים ליד הבנין שלנו. כבר היתה בי הבנה שלעולם לא אחזור לשם. הצעקות, הקולות, הריחות. לא רציתי להביט אבל יש בי ידיעה גם בלי לראות דבר. לא אחזור לשם לעולם ועכשיו, עלי להרחיק כמה שרק אוכל.
החלטתי על כיוון הריצה כשזיהיתי את אחי דימק. בהתחלה הוא הופתע, אבל בלי מילים אשר לי להצטרף אליו – אני יודעת שהוא חושב שזה מסוכן, אבל יש לו ברירה? המילה מסוכן קבלה משמעות אחרת ב-24 שעות האחרונות.
אני משתינה במכנסיים וממשיכה לרוץ למרות הצריבה בירכיים, כשהמכנס נרטב ושורט את העור. דימק מסמן לי להאט. הוא מכיר את השטח טוב. אני מתחילה לבכות. הרחקנו כל-כך, איך נחזור. איך נחזור.
בגלגול אחר הייתי אישה שחורה. כלואה ללא תקווה לבד בתא, בבית כלא מלוכלך ומצחין במדינה אפריקאית מושחתת. צל אדם. תהיתי איך יש לי עוד כח לחיות אחרי כל מה שעברתי. הילדים שלי נעלמו. הם בחיים? הם מתים? אין לי דבר. אבנים על הצואר זה כן. חוק חדש של המשטר החשוך. דיברתי יותר מדי, עשיתי יותר מדי. עכשיו הגיע עונשי. אסורה בלי תנאים, בלי משפט, בלי גזר דין. ואבנים קשורות לי לצוואר. פעם חשבתי שאני בוגדת, היום אני יודעת שלא יכולתי אחרת. לא בחרתי, זה היה חזק ממני. אני נזכרת במנהיגה שלנו, גם היא, נדמה לי, היתה שחורה.
פעם אחרת הייתי אישה באחת מהמדינות הקומוניסטיות. הבן שלי נחטף ובמשך ימים היינו אני ובעלי דאוגים עד אימה. שבוע אחרי ההיעלמות הגיעה אלינו אישה זרה עם פיסת מידע. הבנו שהוא מוחזק כחטוף ושניתן לשחרר אותו תמורת כופר. באותו רגע אני יודעת מה לעשות. אני מארגנת נסיעה שלי ושל בעלי עם כסף שהשגנו ב-24 שעות, ורכב מסחרי גדול וחבוט. כזה שלא יחשדו בו שהוא של המדינה. אנחנו נוסעים עם האשה כדי לשחרר אותו. אני נוהגת. זה לא רחוק מהבית. אנחנו רואים אותו, משלמים למי שצריך, משחררים אותו. הוא נכנס לאוטו, עדין ילד אבל כבר כל-כך לא. דאגה רבה לחייו מוסרת ממני אבל אני קולטת שתחתיה אני מתחייבת לדאגה גדולה וארוכת-טווח, לשלומו הנפשי. הוא רגיש מדי מכדי לחיות במציאות הזו. איפשהוא אני יודעת שאפשר גם אחרת. אבל בשבילו זה כבר לא יעזור. אני מהרהרת, איפה אוכל למצוא מישהו בשעה הזו, שיסיר ממנו את טבעת הברזל שהדקו החוטפים על צווארו.
…
ואז שינוי. התגלגלתי לגלגול שממנו אני מעידה היום. חיים אחרים, שונים ממה שהכרתי. מהלך חיים קל, חסר-עכבות, ללא חיכוכים מכאיבים או דפוס הישרדות ברור. מתבוננת מבחוץ על הדברים, רואה את המצוקה והסבל הסובבים אותי ולא מאמינה שעבורי, הדרך כה חלקה.
אני מתמסרת למהלך פנימי עמוק, שמושך אותי לעשות דברים לא-מובנים לי באותו רגע, מתוך הבנה והסכמה לאחר מעשה.
עכשיו הקול שמנחה אותי גובר. זמן להתחיל להיזכר בייעוד שלי, המקורי.
מעגלי הנשים שלי כבר מתעגלים כמעט מעצמם, ועכשיו התהליך תופס תאוצה עבור הנפש הפנימית שחיכתה לרגע ההתגלות.
כבר פעמיים עליתי עם עוד נשים לאלון הבודד, בראש גבעה סמוכה למקום מגורי. כל אחת הביאה מעט חפצים אישיים, ובעיקר הביאה את נוכחותה המיטיבה והמסורה-לייעודה.
שירה היתה איתי למרות שלא הצליחה להשיג בייביסיטר. איתה ועם יתר הנשים יצרתי על הגבעה את המעגל הקטן, שבו אני שותפה שווה, כמו בגלגול הראשון.
הציפור הקטנה בקרבי לא האמינה שהגענו שתינו למקום הזה.
הן צדקו, אחיותי הקדומות. זה באמת לקח הרבה זמן.
קראתי לטבע, לעץ, ללילית שעברה מעלינו, משמיעה את קולה בתשוקה.
…
קולי אינסופי הוא, ואני ממשיכה לגלותו בפרק חדש שמתחיל עכשיו.
שליחותי כפי שהכרתי אותה עד עתה, הסתיימה. קם המעגל.
עשיתי כמיטב יכולתי, אחיות יקרות.
עכשיו הזמן שבו אלווה כלילית את המסע שלכן, המגלה את המהות הרחוקה, החדשה.
אני כאן בשבילכן.
צאנה לדרכיכן.
אתן ברוכות.
————————————————
לירון קסטר, מנחת מעגלי נשים בשיטת אמנות הדיוק הפנימי
צילום: אילת אילון
וואו. מעורר השראה.
בהצלחה רבה.