השימושון

העולם טס

השנה, אחרי כמה שנים טובות שהילד אכל צהריים בגן, חזרנו לסעוד ביחד. מהילדות אני זוכרת את הזמן הזה ביום כחלון שקט של הירהורים. בשנותי הצעירות אמא שלי היתה מורה ורוב הזמן חזרנו הביתה ביחד מבית ספר. היא תקתקנית מטבח מופלאה, תוך דקות היתה מתארגנת ארוחת צהריים לתפארת ואנחנו היינו יושבות ומפטפטות.

לפני שבוע ישבנו לנו, אני ופוטי ואכלנו צהריים ואז הוא העלה את נושא הסושי. כמה ימים קודם התארחנו אצל חברים והיה שם סושי והוא אמר שזה מגעיל אותו. עכשיו היתה הזדמנות לדבר על זה.

– תגיד, מה כל כך מגעיל אותך בסושי?
– לאיודע זה מגעיל! אפילו שאני אוהב אצות
– באמת? אתה אוהב אצות?
– כן, כמו בקרקרים מאצות שיש אצל ברי
– ואורז אתה אוהב?
– כן
– ומלפפון אוהב?
– כן
– וגזר, אוהב?
– כן.
– אז אתה אוהב סושי!
– סושי זה מגעיל!
– אה.. אני יודעת.. אתה לא אוהב דג נא, לא מבושל
– נכון! זה מגעיל אותי!
– אז סושי צמחוני אתה כן אוהב. יש דבר כזה. אתה יודע את מי אתה מזכיר לי? את יוני, מהילדים משכונת חיים
– מי זה?
– שכשהייתי קטנה היה בטלויזיה רק ערוץ אחד. לא היה הופ, לא ערוץ הילדים, לא לוגי, רק ערוץ אחד ועוד בשחור לבן.
– מה???
– כן, תתאר לעצמך. כשהייתי קטנה גם לא היו טלפונים ניידים. וכשאבא שלי היה קטן – גם בבתים לא היו טלפונים.
– אז איך הם דיברו?
– הם היו שולחים מכתבים, או גלויות, או פשוט באים ככה סתם אחד לשני. כמו שאנחנו כאן בשכונה. בתכנית 'הילדים משכונת חיים' היה ילד שקראו לו יוני והוא היה כמו שאתה עם הסושי? רק עם קובה. ואמא שלו היתה שואלת אותו: אתה אוהב סולת? כן, בדייסה. אתה אוהב בשר? כן, בקציצה. אתה אוהב צימוקים וצנוברים? כן. אבל קובה – לא!!! ככה היה יוני. כשתיגמור לאכול אני אראה לך אותו ביוטיוב.
– גמרתי לאכול! הוא קופץ מהכסא.
– לא, קודם תגמור לאכול באמת. ובינתיים אני אשיר לך את השיר של זה – –

***

למחרת אנחנו נוסעים לטיול של ניגונים בנחל חדרה. ועד ההורות שלח מפת הגעה באימייל ואני מדפיסה אותה רק בשביל לסמן, כי הרי הפרט הכי חשוב במפה זה הטלפונים, ברור.
אחרי שהעמסנו את האוטו ועצרנו לתדלק אנחנו סופסוף מתחילים להתקדם. אופס: במקום לרדת במחלף אולגה אני ממשיכה לכיוון בית ינאי. מזל שיש את התחנת דלק אחרי כמה מטרים אז אני נעצרת בה כדי לצלצל לראות איך יוצאים מכאן בלי לתפור את המרחק פעמיים.
אך אויה! הטלפון לא בתיק! אני נזכרת שהשארתי אותו בבית על אדן החלון.
רגע אחד של בילבול, התעשתות מהירה, איש אחד מסביר לי איך לצאת מתחנת הדלק לכיוון הנכון. סבבה. אני בשליטה יחסית על העניינים. אנחנו נכנסים לאולגה, לראשונה בחיי אני שם. עוקבת אחרי ההסבר ומגיעה לשיכונים מוזנחים שנגמרים בדרך ללא מוצא. שני נערים בכיפות ליד מכולת נחבאת מכוונים אותי לחזור מערבה. יופי. אנחנו מתחילים לנוע לכיוון הים ולאט לאט השיכונים מתחלפים בבנינים וזה נראה קצת יותר מטופח, ואז אנחנו מגיעים למפלצת המפוארת שבקצה המערבי: כפר הים. או.קיי. אבל מכאן לאן? שוב הצצה במפה. גורנישט. אני לא רואה שום אקליפטוסים ושום דיונה בכל השדה הראיה. קול קצר סבלנות, ספקן ואוטומטי בתוכי מתחיל להתייאש, מתחיל לחשוב על לחזור כבר הביתה וזהו זה! אבל זה יאכזב את פוטי, שאומר לי בשקט מהמושב האחורי: "אני מאוד רוצה שנגיע".
איך! איך הפכתי כל כך תלויה בפאקינג סלולר הזה!

נשימה עמוקה, עצירה בצד, הרחבת שדה הראיה.
האיש על האופניים יודע בעיקר רוסית, ואין לו טלפון נייד. הוא מפנה אותי לעבר פועל שגוזם בכיכר בהמשך. הגנן אתיופי, העברית שלו כבדה, הוא לא מבין מה אני שואלת וגם לא רוצה לתת לי להשתמש בטלפון שלו. אפילו תמורת תשלום. אני מודה לו וממשיכה לאיזה כיוון כללי. נלחמת בכוח שסוגר לי את הגרון מבפנים ובאלפי אינסטינקטים שמקיפים אותי במחול: "תוותרי, תחזרי, אין סיכוי עכשיו למצוא את זה, בקושי יש כאן בתים".
קישטה מפה קולות מציקים, מתעוררת בי לוחמת ואני פתאום רואה בזוית העין זוג עם קניות יום שישי תכף נכנס לתוך בית ועוצרת את האוטו לידם וקוראת: "הלו! אני צריכה עזרה".
והבחורצ'יק מסביר שזה די קרוב, ומרחוק אני מתחילה להבחין באקליפטוסים ונכנסת לתוך שביל פנימה אל הדיונות – והנה בראש הגבעה דמות מוכרת והנה אחרי הסיבוב כל המכוניות והנה הגענו! הגענו! בלי טלפון נייד! עם עוגת שוקולד לב בדיוק לקינוח וזה יום כזה מגניב, כזה נעים, שהניצחון הקטן על הסלולרי רק מעצים את השמחה ומזכיר לי שוב כמה זה טוב לבקש ולקבל עזרה, ושכל עכבה לטובה, ושאם רוצים באמת אז אפשר להגיע לאן שרוצים להגיע, ושזה רק עניין של בחירה.

הראה עוד

11 thoughts on “העולם טס”

  1. כל כתם שמנוני רצוי לנסות להסיר עם סבון כלים. בתנאי שמשתמשים בסבון רגיל. לא ניסיתי אבל לא חושבת שזה עובר עם Ecover.

    ולעניין:
    איזה סיפור מרגש.
    בלי הסלולרי. אז אני מאחרת ובלי סלולרי ולא יכולה להודיע.
    אז יחכו לי. מה כבר יכול לקרות.
    רק המחשבות האלו שיש להתמודד איתן. כל השאר מסתדר, אם אנחנו נותנים לו.

    ולבקש עזרה. נס שכזה. שמשום מה אנחנו מתעקשים לא להשתמש בו.
    מי חינך אותנו ככה, הצילו!!!!!! הי, אנחנו יכולים להציל את עצמנו. עוד נס.
    (ואם אני אזכור את זה, וגם אבצע, ברגעים מתאימים זה בכלל יהיה קסם)

    שבתשלום!
    אפרת

  2. את כותבת מדהים ואני כבר מחכה לספר..
    וכן,אלכימיה היא דבר מעניין,אפשרי שנאהב כל אחד מהמרכיבים בנפרד,אך התוצר הסופי לא ערב..ואפשר שנאהב בגדול את התוצר הסופי אך לא כל המרכיבים נראים לנו..
    אוהבת אותך כמו שאת על כל מרכיבייך….שבת שלום!

  3. נעמה, "מה עם הכביסה" זו שאלה שאלה, למשל, נגיד הן קבעו ללכת עם הילדים לגן שעשועים ומחכות שהמכונה תגמור ורק אז, או שכל הכביסה נרטבה בגשם, או שאולי לאחת התקלקלה המכונה והיא באה לכבס אצת השניה אז השאלה "מה עם הכביסה" זה בעצם "האם המכונה סיימה ואני יכולה לבוא לקחת אותה כדי לתלות" (סיפור אמיתי משבת האחרונה).
    או שאולי זאת שאלה מקודדת, כי ידוע שכביסה מסמלת סודות משפחתיים. לכי תדעי!!!

כתיבת תגובה

שווה לראות גם

Close
Close