2012 זה עכשיואינטרנטהתפתחות האתרכתיבה פרטית

הערות על למידה ועל הניוזלטר

בת עשר, אחת עשרה, בת מצווה, בבית בפרדסיה. צהריים שקטים. אני יושבת ומסתכלת על הברז שמעל הכיור הקטן. הגומיה שלו מעט רופפת והוא מטפטף ב א י ט י ו ת ג ד ו ל ה . בהתחלה מסתמן סהרון מים בצבע כספית, שלאט לאט מתעבה התרחשות פנימית מתכבדת ומתעגלת ועוד קצת ועוד קצת באיטיות כבדה ש ו ה ה ~ ש ם ~  ו י ש ~  ב ה ת ז ו ז ה ע ד י נ ה וברגע אחד מין זינוק ונפקחת בה עין שקופה אפורה, ומימית ושקופה, ועבה, מתעבה, ואז ברגע אחד של בשלות מתנפצת על רצפת הכיור.

ואז הייתי נֵעורה.

ולפעמים צוללת ישר לעוד טיפה.

זאת היתה המדיטציה של ילדותי, אני מגלה ממרחק.

למידה זה דבר לפעמים כל כך סמוי. זיכרון שעות על שעות מול טיפה כמעט ונשכח ממני, משום היותו שזור דקיק ובאופן אורגני בחוויית למידה: התאמנות בהמתנה סבלנית לתהליך שישלים את מחזוריו. לדעת לחכות לרגע נכון ולזהות אותו. כישור נפשי, שברבות השנים מתתפתח. למתבונן מהצד בילדה הזאת, שבוהה בטיפות מתעגלות זה אולי היה נראה כמו ביזבוז זמן. לי, למזלי, אף אחד לא העיר על זה. היה לי את כל הזמן שבעולם לשבת ככה בתוך דממה דקה כמו בהייקו, בתוך בית דו משפחתי בשכונה בורגנית שבדיוק הונחה בין פרדסים.

באותן שנות בית ספר היה משהו שהעיב עלי, כן.
מבחנים. שיעורי בית. תמיד ברגע האחרון. מסתכלת מהחלון של האוטובוס על האנשים ברחוב ומקנאה בהם שהם לא בסרט הזה, של מבחן בהיסטוריה (על שני ספרים) ביום רביעי, והיום יום שלישי בצהריים ועוד לא ממש התכוננתי. מתנחמת במחשבה שמה שלא יהיה, מחר באותה שעה זה יהיה כבר מאחורי. שהזמן יגרוף את זה כמו מים. ושוב דיכדוך. ואז קריאה זריזה של הספר וזורקת את עצמי כמו בנג'י לתוך האי ודאות. מה שיהיה יהיה. אם אדע להשיב אז אדע. לא אדע לא אדע. יש משהו חשוב יותר מכל המבחנים והציונים האלה. אני עוד לא יודעת מה זה בדיוק אבל אני מרגישה את זה.

וככה אני מרגישה גם עם הניוזלטר.
הניוזלטר חונק אותי.

יומיים לפני אני כבר בלחץ, כל קטעי המידע סובבים אותי כמו אבק גלקטי, שאני צריכה לעשות בו סדר. מרוב עומס אני נמנעת מלשבת לעשות את זה ומענישה את עצמי בשעות עקשניות ולא פרודוקטיביות מול המחשב. לא זזה וגם לא מתקדמת. לא בכיוון הניוזלטר. לאט לאט נצבר מין אובר דראפט של מידע. אני חושבת רק על הפתיח. עולה בדעתי פרק 48 בספר הטאו, בתרגומו המוצלח של ניסים אמון:

הממעיט

העוסק בלימוד
מוסיף ידיעה מיום ליום
העוסק בטאו
ממעיט עשיה מיום ליום

ממעיט וחוזר וממעיט
עד שהוא מגיע אל אי-העשיה
והעשיה אז זורמת דרכו

כך
באי-עשיה
אין דבר שאינו נעשה

בלא מאמץ
אפשר לכבוש עולם

.

מי

שמתאמץ

לא

יוכל

לאורך

זמן

להחזיק

.

הוסיף החכם לי-צ'יה-מו:
"העמל על לימודיו ירכוש ידע,
הלומד טאו ישתחרר מהבורוּת.
ככל שהאדם יודע יותר,
כך מוטל עליו להשתחרר יותר"

בשפה הסינית קיים הביטוי wu-wei שפירושו שילוב עדין בין עשיה ואי-עשייה. יש למקד ולהפעיל את הרצון ואז לאפשר לדברים להתרחש מאליהם.

[כל הזכויות על התרגום שייכות ל"TAO'S" ול"אבן חושן"]

בתוך הררי המידע אני מלקטת בקלילות צוף ידיעות. שטה בתוך הרגע ואוספת לתוך הקלנדר של מושבה חופשית אירועים נחמדים שעולים מתוך הפוסטים, לפעמים מהתגובות, מתוך קירות בפייסבוק, משטף המיילים, המקורות מתרבים. ואז מגיעה השטוזה של לערוך את זה לכדי מגזין. כולל תחושת צוואר בקבוק.   ב- 1 באפריל 2008 כבר סגרתי אותו פעם אחת, ואז עם התבנית החדשה ב- 2010 חזרתי. אז היו לנו שנתיים עם, שנתיים בלי, שנתיים עם. בשנתיים האחרונות כל פוסט עובר גם בפייסבוק של מושבה חופשית.
בהתחלה התדירות היתה פעם בשבועיים, אחר כך כל גל מאיה, אחר כך שוב פעם בשבועיים, אחר כך בא רואי אמר – למה בראשון וב- 15? בואי נוציא בראשון וב-16. אז כבר הוצאתי ב- 17..

זה ניוזטר טוב, איכותי, עם אחוזי פתיחה גבוהים וקהל אוהב ומגיב, אבל אני כרגע לא יכולה להחזיק. הרבה שינויים מתוכננים ואני צריכה זמן לבהות בהם, בטיפה המתעגלת, ולמצוא את הפורמט החדש.

שומרת את הזכות לשלוח למי שנרשם איגרות קטנות, אולי עדכון שבועי, יש הרבה תכניות להמשך. רואי ואני מאפיינים עכשיו תבנית חדשה ועכשיו זה הזמן של השאלות.  אגב רשימות – ובלי קשר לניוזלטר – אני יודעת שרבים מכם מופגזים במיילים ממושבה חופשית לאחרונה, סליחה! כפי הנראה סימנתם פעם באחד הלוחות בקשה לקבל עדכונים על התפתחויות בדיון. מאותו רגע המערכת יודעת לשלוח לכם את כל ההודעות החדשות בלוח בו סימנתם את האפשרות. עקב שינוי הגדרות בשרתי הדואר נשלחים בימים האחרונים בבת אחת מיילים שמודיעים על עדכונים.
החדשות הטובות הן שאפשר להפסיק את זה!

מהדורה חגיגית תצא אי"ה בראשון במרץ. עוד אין לי מושג מה תהיה הצורה שלה. ואיך זה ימשיך, ומה תהיה התדירות והצורה.
פירוק מבנים ויצירת חדשים זה חלק ממה שאנחנו עוברים ב- 2012..
ואני מרשה לעצמי, כמו בטקטוניה,
לתת לקירות להתפרק ולראות מה יבוא.

הראה עוד

7 thoughts on “הערות על למידה ועל הניוזלטר”

כתיבת תגובה

Close