השימושון

ואמא שלה אומרת: זה שווה פוסט

החופש הגדול הזה מחזיר אותי למיינד סט הטבעי שלי: ילדה בחופש גדול שרוצה להימרח עם הזמן ולתת לו לסחוף אותי להרפתקאות עליזות בבית ובגינה. רגעי שיעמום מבורכים ומתוקים שמהם צצים רעיונות. הבאסה של עולם המבוגרים (המקובל) זה שחיי העבודה לא יוצאים להפוגה ביולי אוגוסט.
מזל שאני עובדת מהבית.

אחר הצהריים בבריכה המתנפחת הגדולה שלושה ילדים משתכשכים. הקטנה ואמא שלה נכנסות רגע הביתה ואני נשארת עם ינאי ועם הגדולה, שהיא בגילו, וכרגע חולשת על הבריכה ולא מסכימה לאף אחד חוץ ממנה להיכנס. זה מאתגר את השובבון שכל כמה רגעים מקפצץ בעליזות וטובל ידיים בבריכה שלה, למורת רוחה הקולנית. ככה זה נמשך בלופים: טובל – צורחת – נסוג בצחקוקים – מתגנב, טובל – צועקת – נסוג בצחקוקים – מתגנב, טובל – מתעצבנת – – ווהוו שני אלה! מסתחררים להם בתוך לופ – כפתור מפעיל תגובה שמפעילה כפתור שמפעיל תגובה, כמו מכונת דפוס משוגעת. ועור התוף שלי נמתח וככה גם הסבלנות. וכל העצות המגושמות מהיציע סטייל "תפסיק להציק לה" רק מגבירות את הקצב.

אחרי כמה זמן של התבוננות (מה עוד נותר) אני מסתכלת עליהם ורואה שמעבר למיזנסצנה המטרידה הם בעצם בעבודה. ואז עולה בי רעיון, אני פונה לישות הנשית המתבצרת בבריכה ומציעה:
– "בוביקס, אולי תגווני את התגובה שלך? כל פעם שפוטי טובל את הידיים במים, במקום להתעצבן תעשי משהו אחר, למשל תרקדי! תעשי פירואט במים או משהו, או משהו אחר"

היא חושבת על זה רגע, נדלק בה היבהוב של "כן, מסכימה לשחק!" ואז מתחרטת. משלבת ידיים בעצ'בים ונושפת בעדינות החלטית מהאף.
פוטי מצדו – בעניין! ממשיך את גיחות הגרילה לבריכה שוב ושוב, עד…… הפירואט הראשון. וווומפ!
זה עובד! היא מסכימה!
ועכשיו כל טבילת ידיים הופכת לפעימה בריקוד שלה. והיא מבקשת ממנו לטבול שוב, ונו כבר, כדי לנופף במלכותיות בגוף החופשי שלה, להזמין את התנועה הבאה. בובהלה. והוא מגוון ומתופף על הבריכה, שולח גלי קול מיימיים צחקניים הישר להוויתה המרקדת.
וככה הם מפטפטים וצוחקים, ערים כל כך.
עד שהקרח מפשיר ונראה שהיא כבר מסכימה לו להיכנס למים עכשיו. אבל הוא לא סגור על זה בינו ובין עצמו. מכבד את השערים שהיא מסמנת. מתחיל לנוע כמו רקדן ולהיכנס לבריכה, והיא אומרת: "לא!" ומסתובבת כמו דלת בבריכה העירונית עם שתי ידיה הענוגות בתנופה ג'ודואיסטית.
"די, באמת, זה מבהיל אותי"
הוא מבקש, הבחורון.
"נו תיכנס" היא צוחקת אליו. "אתה צריך רק קצת אומץ, תנסה" ועושה עוד פירואט קטלני. "נו"
"באמת, זה מפריע לי, די, בבקשה תפסיקי" הוא פונה אליה בשמה ומבקש בבהירות, בעוד גופו נסוג אל הספה בסיבוב מתגונן, שוב ושוב,
אבל היא לא מוותרת. כולה אור פנימי והתעקשות על נקודה זוהרת.
"אני לא מפריעה לך, אתה יכול להיכנס, קצת אומץ"
היא באמת מתכוונת לזה.
ואפילו מטווה מקום בעיניה, פירצה לבריכה למרות התנועה הלכאורה מאיימת.

הם שוב נכנסים ללופ.

מנסה להיכנס לבריכה – פירואט קראטה – נסיגה לספה – ניסיון חוזר – סיבוב מלכותי חותך (אבל גם ענוג) – נסיגה לספה –
שיהיו בריאים.

באחת הנסיגות, כשהמחצלת רטובה כל כך ינאי מחליק ונתקע עם הראש בשולחן. אאוץ! פוטי מסכן איזה בומס, קצת חיבוקים ובכי עם אמא,
"ידעתי שאני אעוף ואתקע בשולחן, ידעתי!"
הוא ממרר בבכי בתוך החיבוקי, ואז נרגע וחוזר לנסות שוב.
עכשיו ההסתערות האלכסונית לבריכה לא כל כך נוחה, בגלל הבומבה ליד העין (לידיעת הסבים הקוראים: הכל בסדר)
מבקש ממנה יפה לעצור רגע ולתת לו להיכנס לבריכה.
אפילו אני מתערבת לטובתו ומבקשת ממנה להתחשב קצת.
אבל לא.
היא לא מתכוונת לוותר לו. לטובתו היא עושה את זה, המתוקה.
ממשיכה בדיוק מאיפה שהמשחק הפסיק. כמו רקדנית, פניה מרוכזים קדימה היא אומרת בשקט: "אתה יכול להיכנס. קצת אומץ, ממש קצת, אני לא באמת מפריעה לך" והוא בוחר לנסות והיא שוב כמו דלת מסתובבת, וינאי בתנועה אחת אמיצה מסתער על הרווח שבין הגוף שלה והמים ו ~ ~ מצליח להיכנס לבריכה!
thanks god
היא מסתכלת לי ישר לעיניים, ביצוע מרשים, כמו נדיה קומנצ'י. מנידה בראשה וחותמת עם הסנטר בחינניות מלכותית, ולרגע אחד מדוייק עוצמתי וצנוע אני רואה את האלה בוהקת לה מהעיניים.

הראה עוד

5 thoughts on “ואמא שלה אומרת: זה שווה פוסט”

  1. בוקר תל אביבי לך אחותי
    אחרי לילה בעיר הגדולה, כמו בכל שבוע, רסיס אחד חודר לתודעה ומשכיח ממני את הרחובות הגדולים ואת האורות ואת החיים של העיר. הביתה. אני רוצה הביתה למושבה, לחצר ולבנות, ולשכנה ולפטפוט שלה, לבית הגדול שעובר לו כביש באמצעו.
    לאלה המגיחה מן העיניים הירוקות של הילדה שלי.
    עוד כמה שעות של התפרנסות בכרם השופע ואני באה.

כתיבת תגובה

Close