ובינתיים ביוון

[איתי קן תור *]

ביקור חטוף במדינה בפירוק/משבר

נסיעה משדה התעופה של אתונה אל העיר. לצדי נוהג אדי, הוא הגיע לכאן מהפיליפינים לפני עשרים ושלוש שנה. מטפל באמו של אחד מן המארחים שלי ועושה משימות עבור משרד ההפקה בו הם עובדים. כן, גם כאן יש מטפלים סיעודיים פיליפינים.
אוטוסטרדה רחבת ידיים, שרידים לשטף הבינוי שהציף את אתונה בימים שלפני אולימפיאדת 2004. שלטי החוצות הענקיים הפרוסים לאורך הדרך זועקים בשיממונם. אחד, ועוד אחד, ועוד אחד, שבורים, קרועים, יתומים. ניכר שלא ידעו פרסום חוצות זה שבועות, חודשים , אולי שנים רבות.
בכניסה לעיר, אדי מתנצל באנגלית רצוצה על הפקקים. יש שביתה במטרו והרחובות עמוסים.
בדרך אל המלון קשה שלא להבחין בחנויות הסגורות, אין סוף כתובות הגראפיטי ביוונית שאני לא מבין ובמספר המזל 50%. הנחה. לפעמים היא נעה בין 40-60 אבל תקפה גם לעסקים רבים שלא נכללים במכירות סוף העונה (ועדיין לא ממש זול ….).

בערב, המארחת שלי, מפיקה עמיתה, לוקחת אותי למקום ההקרנה שלנו. בדרך אנו נוסעים ברחוב סטדיום המחבר בין כיכר סינטגמה לכיכר אומוניה, הלבבות הפועמים של העיר. היא מספרת לי ש70% מהעסקים ברחוב סגרו או נסגרים. שבמהומות פגעו המפגינים בחנויות רבות. שבקרב צעירים עד גיל 30 יש 60%, כן 6-0 אבטלה. בגילאים המבוגרים יותר מדובר בעשרות אחוזים גם כן. היא מאוד דואגת שבגלל השביתה לא יבואו מספיק צופים להקרנה. כשאנחנו מגיעים למכון הצרפתי הצופים זורמים בהמוניהם.

ההקרנה מתחילה ואני יוצא לסייר ברחובות. ראיתי את הסרט מספיק פעמים. כאילו בתוך עולם אחר, חנויות אופנתיות, בתי קפה מלאים, בארים. אי אפשר לפספס את הקבצנים. ולהתפלא שכמעט אין רכבי פאר, לא גי'פים ולא רכבי סטאטוס. כשאחזור תספר לי נציגת השגרירות על הקושי בעבודה הדיפלומטית ביוון ועל הגזענות ההולכת וגואה.
בדרך חזרה אני אשאל את המארחת שלי האם אתונה עיר בטוחה להסתובב בה בלילה. היא תנסה לשדר שכן, באזורים מסויימים, אבל מבטי החשש שתגניב אל הרחובות האפלים ובהם דמויות מפוקפקות יעידו שמרכז העיר לא כולו מקום בטוח.

למחרת. שוב שביתה. על לוח המודעות במלון מפורטות השביתות. המטרו- כל היום, האוטובוסים בין 11:-16 החשמלית בין 12:-17 או משהו כזה . בדרך להקרנת הבוקר לבתי הספר אדי שוב מסביר שהרחובות עמוסים וצפופים. בלתי אפשרי. בצידי חלק מהכבישים שוטרים וחיילים אוחזים במגינים ביד האחת ומסכת גז תלויה על צווארם. בית ספר אחד מאחר בגלל התנועה ואני נאלץ למשוך זמן עם בית הספר האחר. אחר כך העיתונאית תאחר לראיון ואני אאחר לפגישה בטלויזיה היוונית.

אל דלפק הכניסה במשרדי הטלוויזיה גוררת את רגליה מנהלת תחום ההפקות המשותפות (קופרודוקציות) התיעודיות. בחוסר שמחה מוחלט היא מקבלת את פני . זה לא נגדי, זה המצב. זעזועים צפויים בטלוויזיה ואף אחד לא יודע אם תהיה לו עבודה מחר בבוקר. גם היא מדברת כמובן על השביתה. כשאני שואל מה הסיבות לשביתה היא מסתכלת עלי במבט לא ברור. אני שואל אם הם רוצים יותר כסף? היא אומרת שהם פשוט רוצים עבודה. שבן לילה החליטו לפטר 40% מן העובדים. זהו היום השמיני לשביתה. כולם אובדי עצות. אשת הטלוויזיה פסימית. שיעור אבטלה גבוה, מסים מסים ועוד מסים. בהחלטות מידיות הוטל מס גבוה על כל מי שיש לו דירה. לא דירה שניה. דירה . בהחלטה חפוזה הוחלט שמטילים מסים נוספים רטרואקטיבית על הכנסות השנה הקודמת. שילמת מס פעם אחת ותשלם שוב. אני שואל האם אלה חלק מהתנאים של האירופאים בכדי להעביר כסף. היא אומרת שלא. פשוט לא מעיזים למסות את העשירים. נשמע מוכר לא? היא שואלת אם אני אופטימי לגבי מה שקורה בישראל. אני אומר שכן והיא צוחקת. היא אומרת, אף אחד מאיתנו לא חשב שאפשר לעשות כאלה דברים, כאלה מסים, להידרדר ככה. הכל קרה בן לילה. אני אומר שנדמה לי שבישראל יש יציבות גדולה יותר. היא יודעת שמצבם רע משלנו אבל לא חושבת שיש יציבות.
היא מספרת על כמות מתאבדים גדלה והולכת, על פאשיזם שהולך ומתפשט. על הגירה עצומה מאסיה דרך יוון לתוך אירופה. לדבריה המהגרים מגיעים מתורכיה ודרכה עוברים ליוון. על פי אמנת דאבלין , כל מהגר שנכנס באופן לא חוקי לאירופה מוחזר למדינה ממנה נכנס. כיוון שיוון היא השער המחבר לאסיה הם מקבלים חזרה עשרות אלפי אסייתים מכל רחבי אירופה. אנחנו משוחחים על שינוי פניה של אירופה והיא משוכנעת שדבר לא יחזור לקדמותו. לדעתה, ייקח לייוון בין 10-20 שנה להתאושש וגם זה לא לרמה של מה שהיה קודם. בדרך החוצה אשאל אותה האם בדיעבד, אולימפיאדת אתונה היתה טעות. היא אומרת שכן, אף אחד לא ידע למנף את זה והכל שקע בשחיתות.

בדרך הארוכה חזרה למרכז העיר אני פוגש את סימני העוני המוכרים. בחורים צעירים מנקים שמשות לרכבים העומדים ברמזור. לבית הקפה נכנס רוכל עם חפצים שאף אחד לא צריך. אני מחליט לקחת מונית ולקצר טווח רק כדי לגלות שבטווח של שלושה ק"מ ממרכז העיר פשוט אי אפשר לנסוע. אני נפרד מהנהג בידידות ופוסע לאיטי בגשם המתחזק.
בארוחת הערב יגידו לי מארחי שאותה אישה מן הטלוויזיה היא פסימית מטבעה. מצד שני. המצב באמת רע. ההפגנות נהיות אלימות והשביתות ארוכות . באמצע הארוחה טלפון מאביו של המארח. – הודיעו בחדשות שבית המשפט מחייב את עובדי הרכבת התחתית לחזור לעבודה. שוטרים וחיילים אמורים להישלח לבתי העובדים להביאם בכוח כי הם כבר הפרו כמה וכמה צווים. האב ממליץ לא לנסוע ברכבת התחתית מחר כי הוא מפחד ממטעני נפץ וחבלות. המפגינים לא בוחלים בשום אמצעי. בשנה שעברה בהפגנות הבעירו המפגינים סניף בנק על יושביו ושלושה מהעובדים מתו כאשר בחוץ ממשיכה ההפגנה. לפני כמה ימים הניחו פצצה במרכז מסחרי. אני שואל אם הם חושבים שזה יכול להידרדר למלחמת אזרחים. הם סבורים שלא.

למחרת בבוקר מתקשרת אלי המארחת שלי. הרכבת התחתית לא עובדת בסופו של דבר והנהג לא יוכל להגיע לאסוף אותי בגלל הפקקים. היא שולחת עובד עם אופנוע שיביא אותי למקום בו אפגוש את הנהג ואסע לשדה התעופה. בעצה אחת עם פקידת הקבלה במלון אנו מחליטים להזמין מונית ולזנוח את רעיון האופנוע שייקח גם הוא זמן. רק שבאין תחבורה ציבורית גם מונית אינו עניין פשוט. אחרי חצי שעה מגיעה סקודה מקרטעת ומרעישה ואנו עושים את דרכינו הפקוקה אל שדה התעופה. שעה לפני הטיסה אני פוסע אל אולם הנוסעים. המקום שומם. ריק לחלוטין. בשער היציאה למטוס מתקבצים אולי 30 נוסעים. אני נזכר שגם בנחיתה כאן בקושי ראיתי מטוסים. שדה התעופה שומם וכמעט שאין טיסות ממראיות ונוחתות. לצידי מתיישבת סוקרת ושואלת שאלות על שדה התעופה, איכות השירות, סיבות ביקורי באתונה, האם אחזור לשם לחופשה וכו' וכו'. היא שואלת מה אזכור מאתונה. התשובה עצובה – שביתה!

הנתונים המובאים כאן אינם עובדות בדוקות – הם רשמים או רשמי שיחות עם אנשים.

—

בתמונה העליונה:  More Than 1,000 Businesses Close Shop Each Week in Greece (למאמר המקורי).

—

איתי קן תור – במאי ומפיק סרטים תיעודיים. מבין סרטיו: שתיקת הארכיון", "הנערים מלבנון", "ירושלים, ג'רוזלם-אלקודס", "מנחם בגין". סרטים בהפקתו ובבימויו הוצגו ואף זכו בפרסים רבים בפסטיבלי סרטים ברחבי העולם ושודרו במגוון רחב של תחנות טלוויזיה בארץ ובעולם ובניהם ערוץ 2, ערוץ 8, יס דוקו, ארטא, BBC, ותחנות שידור נוספות בהולנד, גרמניה, איטליה, אוסטרליה, קנדה ומקומות נוספים.
במקביל ליצירתו כקולנוען, איתי מורה ומרצה לקולנוע בפני קהלים שונים במגוון נושאים קולנועיים. תושב פרדס חנה.