טורים אישייםיוזמות חופשיותמהעולםנשיםסדנאות, קורסים, חוגיםשיטוטים

ובינתיים בפינלנד

[גלו שביב]

פיניש פיפול 2

(מדי זמן מה אני נוסעת לבית הספר הבינלאומי לאקופונטורה בהלסינקי, פינלנד, ללמד שיאצו במסלול להכשרת מטפלים. ויש גם את זה).

באוויר עם Turkish airlines , אחלה של אירוח שמימי, שאלתי את עצמי הפעם מה יכול להיות הכי הפוך מלהיות כאן. בתוך תעמולת הבחירות השוצפת, האופטימיות והחרדות לעתיד, המינוס שמעמיק ב-15 בחודש עם המע"מ. מה הכי הפוך לחורף אביבי מלא בסופות הפכפכות, לפריחה שמקדימה את זמנה, להתלבטויות בין החקלאי לאורט בנימינה.

אף פעם לא הייתי במינוס 15. לצאת לאוויר של הלסינקי מבלי מושג איך זה מרגיש, עטויה בחרדת קור, בנוצות ובפרווה סינתטיות – הגחתי באף סקרני אל הרחוב הצפוני הצלול. שמחה לדעת שהפעם יישמתי כראוי את האימרה הפינית הידועה: אין דבר כזה קר מדי, רק בגדים לא מספיק טובים.
הכי הפוך. אצלנו אני נפרדת מהתלמידים לחופשת קיץ של 12 שבועות, אחר כך משקיעה כמה שיעורים טובים כדי להוריד כל אחד מהענן שהוא נמצא עליו. לא ממש תרגלו, זוכרים ככה ככה. וכמו שאחת התלמידות החביבות עלי אומרת, סטודנטים הם הלקוחות שרוצים הכי פחות בשביל הכסף שלהם.
לא הפיניש פיפול. 12 שבועות בלי מורה, עם 4-5 תרגילים לא פשוטים לשיעורי בית. ככה השארתי וכשחזרתי – כל אחד במקום אחר ממה שהיה בו לפני שלושה חודשים, עמוק בעניינים. עם צימאון ורעב בעיניים לעוד. טוב, מתווכח איתי אחד התלמידים המקומיים, שם את אטרקציה.
הכי הפוך מהבלבול ערב בחירות. מהנטייה של הלב ללכת לארץ חדשה, מהתיעוב והעצבים מהקומבינות, מההרס המצטבר לאדמה, ליחסים עם השכנים, עם עצמנו, לאדישות ולקהות שמתפתחים רק כדי שנוכל לנשום ולהיות – הכי הפוך.
עשייה שקטה, אינטימית, עמוקה, בהירה – הכי חברתית, שיתופית, לוקחת אחריות. על עצמנו, על ההשפעה שלנו על האחר, על מה דוחף אותנו לנתינה, על חלוקת שדה אנרגטי משותף. וכל זה בחדר לא גדול בבית הספר הבינלאומי לדיקור של פינלנד, עם הרבה חלונות שמביאים אור שמש חיוור, בינואר היא עולה רק בתשע וחצי בבוקר. זה הכי פוליטי שאני יכולה. וזה קורה גם כאן, אבל שם האור אחר.

אני אומרת תמיד, שלימודי השיאצו זה הסיפור כיסוי שלנו. מה שבאמת קורה זו חשיפה איטית, שמורה היטב מתחת לעיניים עירניות, של הרגלים ישנים של תנועה, של עשייה, של מוטיבציה. לאט לאט זה מתקלף -והתנועה של הגוף מגלה את הכל. הם נבוכים כל פעם מחדש, כאילו זה קסם, איך שתיים-שלוש תנועות חושפות דפוסים ישנים. נתינת יתר. חוסר קשר למרכז. יותר מדי אנרגיה בחזה, בראש. דליפה של כוח ואנרגיה. ואיך שעבודה נכונה ומתודית מתקנת את ההרגל. כמו עדכון רטרואקטיבי.

גם הפעם אנחנו מגיעים ופותחים שולחן גדול במטבח. מניחים קילו חלווה טרייה עם פיסטוקים, שני קילו תמרים מג'הול, תפוזים, בננות. הפעם הם מרשים לעצמם להסתכל ולנשנש, וגם מביאים מנחות מקומיות – מיני berries ופטריות.

ה-berries והפטריות זו תרבות שלמה שאנחנו לא מכירים. ביום השני ניגשת אלי קטרי, מגישה לי בכובד ראש קופסה סגורה של פירות כתמתמים מעוכים ולא מצודדים. זה berries מאזור לפלנד שגדלים בביצות, מאד יעילות לחיזוק דם וכליות. הגיעו היום עם מטופלת קשישה שגרה בצפון. מתברר שכאן פועלת לה network של berries ופטריות – זה קוטף מכאן ונותן להוא משם. וכולם יודעים ומתעניינים ומריחים וטועמים. בצהריים ר' עוזרי ואני מקבלים כל אחד שקית קלילה של פטריות מיובשות וקפואות, שנקטפו ליד בית הקיץ של טלרבו וטורקה. היה כיף גדול להכין מהן כאן פסטת שמנת ופטריות בשישי בצהריים. טעם לגמרי אחר ממקום הפוך לגמרי.
הכי הפוך. 5-6 שבועות בשנה מבלים הפינים, בדרך כלל מאמצע יוני ועד אמצע אוגוסט, בבתי הקיץ שלהם. לכל משפחה ממוצעת יש כזה. בדרך כלל במרחק נסיעה סביר בקנה מידה סקנדינבי. כאן אנחנו חושבים פעמיים לפני חופשה של חמישה ימים. אה, ובכל בית פרטי יש סאונה.
סאונה זה מוזר. מי רוצה להיכנס לכבשן מחניק ולהעלות אדים, מי. בביקור הקודם קפצנו לבריכת השחייה הסגורה שליד בית הספר. הלכתי אחרי הזקנות הפיניות החביבות לקומה התחתונה. שמתי את הבגדים בלוקר. עשיתי שטיפה נדיבה במים רותחים ונכנסתי לסאונה.

שלוש נשים מבוגרות יושבות עירומות שותקות. כל אחת בוהה בפינה אחרת של החדר. אף אחת לא מדברת, ועדיין תחושה שהכל ערים לנוכחות של כולם במרחב, מבלי להיכנס זו לשל זו. ככה זה כאן. יישבו איתך עירומות בחדר פיצפון ולא יסתכלו לך בעיניים, אבל יחזיקו לך את אחת משתי הדלתות הכפולות בכניסה לחדר. או לבניין או לחנות או לקפה, מתוך עירנות לקיומך ואדיבות. לא נימוס. רק עירנות ועדינות.
זה היה הישג של ממש לקבל הזמנה לארוחה בבית בשבת בערב. לא מובן מאליו בארץ שכל אדם הוא Island. כולם באו והביאו אוכל ואחר כך ירדנו לעשות "סנואו איינג'ל". יושבים עשר דקות בסאונה, ואחר כך יוצאים החוצה עם המגבות, עירומים ויחפים, נשכבים על השלג בחצר ומנפנפים עם הידיים, עד שיש סימן של כנפיים, ומהר מהר רצים בכפות רגליים מאובנות בחזרה לסאונה.
אם את זה עשית, מאתגרת אותי טלרבו (Tellervo), צפונית קשוחה ואותנטית, בואו איתי לטבילה. אני לא מסרבת. נותנת לעצמי להיות מובלת. אם אני אחשוב על זה אין מצב שזה יקרה. בארץ בפלוס עשר מעלות אני קפואה ומכווצת. בערב למחרת אנחנו עולים לטלרבו וטורקה (Turka), להצטייד. טורקה בישל למעננו תה מיוחד של פטריות שגדלות על עצי ליבנה שמתו. זה מחזק את מערכת החיסון. טלרבו נותנת לי כובע צמר לאפי אדום, ביקיני, כפפות וקרוקס.

אנחנו פוסעים שעה ארוכה דרך בית הקברות היפהפה של הלסינקי. בינואר זוהר האור הזוהר הצפוני, ופס כתמתם חוצה את השמים. האדמה לבנה ובוהקת, מחזירה אור. חושך חום כתום, לא שחור. אנחנו מגיעים לבקתת עץ קטנה שעומדת על שפת הים. רק שעכשיו הוא קפוא לגמרי אז לא יכולתי לדעת.
אנחנו נכנסים עם הכרטיס המגנטי של טלרבו, מדובר במועדון חברים קטן, עולים על בגדי הים ונשטפים. כאן הסאונה משותפת לגברים ולנשים. ר' מתלהב ומברבר שלא כהרגלו, לא מפסיק לחכך כפות ידיים זו בזו בעיניים דלוקות. הפינים, כרגיל, שקטים. עירומים יחד מבלי להסתכל, ערים זה לנוכחות האחר מבלי לפלוש. אני מכונסת, לא מבזבזת טיפת אנרגיה. אחרי הכל, פלוס של 80 צלסיוס בחדר, כך אומר המד התלוי על הקיר. אני מחכה לטלרבו, שהלכה לעשות סיבוב ראשון "על יבש".

היא באה ואנחנו הולכים אחריה בשיירה. מי היה מאמין. אני בביקיני, בקרוקס ובכובע צמר. בחוץ לילה. מינוס 15. וככה אני יורדת בסולם מכוסה קרח לתוך פיר שנחצב בים הקפוא, לתוך מי קרח בטמפרטורה של מינוס 3. יורדת ועולה בצרחות ונהמות. כמה רעש עשיתי ואיזה בושות. ורצה חזרה לסאונה. ואחר כך, לא יאומן, עוד פעם. בפעם השנייה סתמתי.
ביקשתי ממנה שתצלם, אבל היא פחות מנוסה עם הסמסונג גלקסי מאשר מלהיכנס לבורות מי קרח בחושך, אז לא יצא משו. אחר כך המוח איטי והגוף חם ותחושה נעימה של נוכחות ערה ומנצחת ממלאת אותנו. אנחנו הולכים שמחים בשלג הבוהק לחפש משו לאכול בעיר שכל מקום שלישי זה מסעדה וכל מקום שלישי זה ביוטי-סלון. בדיוק כמו תל אביב, כשאני חושבת על זה 🙂

הראה עוד

2 thoughts on “ובינתיים בפינלנד”

כתיבת תגובה

Close