השימושון

וגם אני עדיין כאן, טסה

טוב, קשה לי לכתוב את הכל בבת אחת ולהוציא מצוחצח. אז זה יצא בפרקים, לא שיא הערוך:

**

יום לפני שמחת תורה. גל המראה לפי המאיה. גלו ואני והילדים הולכים לטיול בינערביים בשכונה. היא מגלה לי על הבית הבודד. בית בודד ומרגש באמצע השדות, אחוזאי, ליד הגדר מדורה קטנה מעשנת. בטח בחורף זה יהיה מרגש עוד יותר. מרימה את העיניים שמאלה – שכונה חדשה. איזה הבדל. ואני איפה הבית שלי? בת 37 תכף, בלי חסכונות, חיה מהיד לפה וממקסמת יצירתיות מהחומרים של החיים. מתגבש בי געגוע לבית משלי. אבל איך? עסקית לא הצלחתי עד כה, וכסף לבית יכול לבוא בחלקו, כמו אצל רבים וטובים בדורנו, מההורים. (בהקשר הזה חיכיתי הרבה זמן להזדמנות לעשות לינק לאחד הסרטים היותר מוצלחים של גלנדון ואיזבלה: גלנדון המפרנס).
בדור של ההורים שלנו היו הרבה שכירים שחסכו נכון לפנסיה. עשור שניים שלושה באותו מקום עבודה, התקדמות בדרגות, מקסימום רילוקיישן בתוך מערכת. היום יש יותר יזמים, וביותר זירות. התיבה שלי מלאה בהזמנות לימי עיון בנושא שוק ההון בערך באותן כמויות של אנלארג' יור פינס. כולם מחפשים לעשות נכס מניב. ויש בימינו הרבה אפשרויות ולזירה נכנסו שחקנים חדשים, כמו נביאי (או שמא מתעדי) הכלכלה החדשה, אבא עשיר אבא עני קונקשן, שקוראים להפסיק להחליף זמן בכסף.

מתהלכות ומגיעות לשטח ירוק עגלולי, שלא ראיתי אף פעם. גינה מטופחת שמזכירה לי טיול שעשיתי בהולנד בגיל 12. בתים פרטיים מוארים בצהבהבות חמימה שרויים בתוך סבך ירוק וריחני של צמחיה חורפית. ניחוח אדמה ופרחים סגולים, עשן, כביסה רטובה על החבל, צעצועים פזורים בחצר, צאלון, ורדים, אויר קר ובשום שמדגדג את הלב דרך הסוודר.
כזהו הבית שלי.
אבל לא הנוכחי, שהוא תחנה בזמן, מתקלף.

מתחיל להחשיך מוקדם אז אנחנו מחישות צעדים ועושות קיצור דרך חצר. אני מדברת בטלפון וגלו מבקשת ממני להנמיך את הקול בזמן שאנחנו עוברות שם, למרות ובגלל שהיא מכירה את בעלת הבית וקיבלה פעם את הסכמתה העקרונית.
אני נעלבת.
זה לוחץ לי על נקודה עתיקה של "תשתקי, אל תשמיעי את הקול שלך".
כשאנחנו יוצאות מהחצר אני משתפת אותה בתחושה אבל היא נחרצת: "זה לא מנומס לעבור בחצר של מישהו ולעשות רעש". אבל.. אבל.. ולמה את מניחה הנחות –ואולי דווקא הקול שלי כן היה בא לה טוב בדיוק – – ואני הולכת הביתה לחשוב על זה.
כמוני, גם אחותי גלו לוקחת על עצמה את התפקיד כפוי הטובה של מי שמציפה תכנים ולו במחיר של כעס. אז גם כשהיא מכאיבה לי אני יודעת שזה סוג של בעיטת התקדמות.

בבית מקלחות, ועוד די מוקדם. עוד לא 7. ינאי מבקש לראות דוקטור סוס ואני לידו, שוקעת בדימדומי מנוחה. פרק ראשון: 'חתול עושה סדר בבלגן'. פרק מעייף וכאוטי (עם סוף טוב). הפרק נגמר והטלפון מצלצל. זאת דוסה. פרק שני מתחיל: 'מסיבת הפתעה'. היא אומרת שהיא דיברה עם אורית וביקשה ממנה עדכונים בלייף מהכנס ביוטה. אורית מסכימה ומציעה שאני אעלה אותם לאתר של אג'לאפקט. דוסה נזכרת שכשהצטרפתי לאג'ל רציתי לכתוב על זה. שאחת הסיבות שלי לקפוץ פנימה, מלבד ללמוד איך לשנות הרגלים, היה רעיון לכתוב רומן. קראתי באותו זמן את שנת הבשרים שלי וזה הדליק אותי. חשבתי על משהו: כמו שנתי הראשונה בשיווק הרשתי. סיפור אישי, ספציפי.
בניגוד לתחקיר המזעזע שהתגלה לכותבת בשנת הבשרים, נשאבתי לתוך סיפור חיובי.

דוסה זרקה לאורית שאולי אג'לאפקט יזמינו אותי לכתוב תמורת כרטיס טיסה ואורית ישר אמרה שלא נראה לה ואז מיד שינתה ל"למה אני מניחה הנחות?" והציעה שאני אסמס את הבקשה ליאיר בר לב. ואללה אחותי? אני מתחילה להתעורר מהנימנום והלב שלי מתחיל לפעום בדהרה עליזה. דיברנו כבר לנסוע לשם אבל זה נראה כל כך מופרך, לקפוץ לוויקאנד ליוטה. בקושי לנתניה אני מגיעה. הרדיוס שלי כולל את חיפה, תל אביב, ירושלים וזהו. השאר מאופסן בארונות, בזכרונות, בתכניות לעתיד. אבל אין לי ויזה, וזה מכשול רציני, אבל.. אולי זה בכל זאת אפשרי? שווה ניסוי!

כן! היא אומרת. ואני חושבת: למה לא בעצם? ותוך חצי שינה כותבת סמס שכזה:
כותבת משובחת עם
גרוש באמתחת
מתנדבת לכתוב לאתר
את הבלוג של יוטה.
נדרש: מימון לנסיעה.
הויזה והקסמים עלי.
דבר איתי. רונית (פרדס חנה).
ומייד אחריו משנה ל"תעבירו למעלה.. " ושולחת לאורי, שירי, אורית, יובל רוז, וכולם עונים שזה רעיון מהמם ומתחילים להעביר אותו הלאה ברשת. בינתיים אני מתחילה באיסוף מסמכים שיעזרו לי להביא את הויזה, וזה צריך להיות באנגלית. דבר ראשון כותבת לעצמי מכתב הזמנה מטעם אג'ל אפקט. קשה לי עם האנגלית, אז אני מתקשרת לדודה מאמריקה, הלא היא ט' נשמתי, ותופסת אותה בדיוק בדרך לפסטיבל הסרטים בחיפה. היא ואמא שלה (מורה לאנגלית) שנמצאת איתה באוטו עובדות על ניסוח מצוחצח ואני עורכת, מדפיסה ומשגרת. סחה על התיזמון.

סוגריים:
כמה ימים קודם הייתי בפסטיבל הסרטים בחיפה, בהקרנה חגיגית של סרט תיעודי של מישהו שאני מכירה. שלוש שנים מהחיים הבנאדם עבד על הסרט והנה הקרנת הבכורה, תודות לכל המשתתפים, קצת פוליטיקה פנימית (תודות מפורטות לקרנות התומכות) והרבה התרגשות. שעתיים קודם הייתי בהיכל התרבות אור עקיבא במסיבת הפרידה של שירי גורמן, שנוסעת לארצות הברית להרחיב את הרשת. שירי, שהיא אישה יוצאת דופן וההשראה שלי להצטרף לאג'ל, היא סטורי-טלרית מהממת. בכנס היא מקרינה קטעים מהסיפור שאינו נגמר ומקשרת את זה יפה לעבודה באג'ל. בין לבין עולים לבמה אנשים ומספרים את הסיפור שלהם. סיפורים אישיים, מרגשים, דרמות מהחיים, על שינוי מיוחל שקרה.
מה ההבדל בין זה ובין ערב בכורה של סרט שעבדת עליו שנים?
בסרט האג'ליסטי אפשר להרוויח המון, את כל הפנסיה, בשלוש שנים.
אני חושבת על זמרים, שחקנים, פרפורמרים, שערב ערב יוצאים מהבית ושרים את אותם שירים. מה ההבדל בין זה ובין לעשות מצגות של אג'ל? כאן וכאן אתה חוזר על אותו טקסט בוריאציות קלות. כאן וכאן אתה נוגע בחיים של אנשים.

אחרי שהמכתב משוגר אני כבר בשוונג. אורי חוזר ואומר לי שהעניין בטיפול, ואחרי כמה שעות מתקשר עם חדשות טובות: יאיר בר לב מוכן לקנות את הכרטיס, והנה הטלפון של סוכן הנסיעות, הוא כבר דיבר איתו. זה מתחיל להראות קליל ובטוח! שירי ואורית, שכל אחת מהן כבר עברה את הגבול של עצמה כמה פעמים והן שתיהן על מזוודות, עוזרות לי לתדלק את הקסם, וכמובן – דוסה. נפתחת חזית ס.מ.ס עם הנוגעים בדבר וכולם, כולל כולם, ששים לעזור. עונים לאימיילים ולטלפונים, אפילו שתכף נכנס ערב חג. שמחת תורה, מתחילים לקרוא את הכל מחדש.

וינאי לא איתי והלב שלי כבד והוזמנתי לשתי ארוחות ערב ואין לי תאבון אפילו שאני רעבה.

במקום להתלבט שעה לאן ללכת אני מחליטה לכתוב מכתב לגלן ג'נסן, מנכ"ל אג'ל העולמית. נכנסתי לקטע ואני מרשה לעצמי מכתב מהלב, בזו הלשון:

Sent: Wed 10/3/2007 11:20 AM
To: Glen Jensen
Subject: glen,a miracle required

Dear Glen,

My name is Ronit Bar ilan (means in Hebrew: son of a tree).

It's holiday now in Israel, simhat tora – The day in the year that the bible is finished to be read and a new circle of reading begin.

So.. this is now for me, non religious but a believer.

I write to you with a wish from within: I want to be in utah, as a reporter for the ageleffect website.

My skill is writing. I own a website here in Israel, and I know my writing will open our net to wild directions.

My up lines (yair bar-lev's stream) support my dream, and willing to buy the ticket

The only thing I need now to achieve the goal is a VISA.

Early this friday I attend to visit the American embassy in Tel aviv,

I write to you as a voice in the dark: will you write an invitation letter for me?

Please do.

Sincerely,

Ronit Bar ilan

עושה הגהה קלה ולוחצת על סנד. ככה. ויוצאת מהבית לכיוון אילנה שהתקשרה ואמרה שכולם כבר רעבים. ומגיעה עם לב כבד מדמעות, והנס מנגן ושר לט איט בי, ואני מתפקעת מבכי מאיך שקשה לי להיות בלי ינאי בערב חג, ושהקושי הזה רק הולך ומתבהר.
(בפרדס חנה יש את הריכוז הכי גדול בארץ של חד הוריות והוריים, ואולי הגיע הזמן לדבר על זה.. בסוף באמת יהיה פה כמו ביירון ביי. פגשתי בקיץ איש אחד מכרכור שגר עכשיו בביירון ביי והוא אומר שהנשים השתלטו על הסצנה!).

היתה ארוחה מרוממת. בערב יש מסיבה. בין לבין אני חוזרת הביתה להתלבשש ומוצאת אימייל מגלן ג'נסן:

From: Glen Jensen [mailto:glen@agel.com] Sent: Wednesday, October 03, 2007 9:06 PM
To: ????? ??????
Cc: Spencer Pinegar
Subject: RE: glen,a miracle required

Ronit,

Yes, we will send an invitation letter, but it is very close to the time you need to leave. Good luck.

Spencer, will you send him an invitation letter?

Glen

בחיי הפתעה!

From: מושבה חופשית [mailto: baronitt@netvision.net.il] Sent: Wed 10/3/2007 2:30 PM
To: Glen Jensen
Subject: RE: glen,a miracle required

Oh men! (oh god)

That was fast!

Thanks a lot!

Spencer (if I may- ) i'm a woman, so please make sure the invitation will fit my gender J

see you soon,

Ronit

והוא ישר עונה, בנימוס א-פורמלי:

Sorry for thinking you were a man.

אני הולכת למסיבה בצעד קליל, הלומה מהתגלגלות העניינים השובבית. תחושה שאני תופסת טרמפ על הנאראטיב ההזוי של הנסיעה ליוטה כדי לעורר משהו בתוכי. איזה אקספירימנט. חותרת חזק לאנשהו. מרגישה כמו יוצאת מתוך נשל ישן ומתחדשת.

***

בגלל שאני כותבת את הסיפור הזה אונליין, אז יש לרגעים בהלה. מה זה כל התיאור המדוייק, למה לחשוף, שמות, רגשות פרטיים. בארי צימרמן כתב בדרשה שלו לפרשת נוח את זה:

אבל אדם שמדבר אל אלוהיו צריך לבוא אל התיבה עם כל ביתו. ואחרי שהתכוונתי ובאתי והעמסתי אל תוך התיבה את כל כולי, על איכותי וקלקולי, והמלה מלאה אותי – עכשיו, כמה לא מפתיע, מוטל עלי לעשות את ההיפך: ”צא מן התיבה…”.

תוהה אם להעביר לכאן את כל התכתובת עם השגרירות וכל הבלה בלה בלה או לסכם את זה בפסקה פשוטה..

אולי אני אעשה את זה אינטראקטיבי: אתם תבחרו.

את שרון אביב פגשתי בשבוע שעבר, בתור סחרחרת הסיפור עם הויזה. זה היה יום אחרי שמחת תורה, מוצאי חג, ויצאתי לעוד סיבוב של איסוף מסמכים. ספנסר כבר שלח את ההזמנה הרשמית, יאיר בר לב דייק את המכתב, ואני נסעתי ברחוב הדקלים הריק לבית של אורי, להדפיס את המכתב ולקחת אותו חתום. בדרך שיגרתי סמס למנכל אג'ל ישראל מיכאל סנדלר, שישר חזר אלי ואמר שהוא אמנם לא עובד מחר, אבל אם אני צריכה נייר מכתבים רשמי של אג'ל אז הוא יבוא מחר למשרד במיוחד וישלח לי לשגרירות עם שליח.
!
בבית המתינה אחותי טלי, להלן הדודה מניו יורק, שבאה לתרגם אונליין ונשארה לנמנם בשעה שיצאתי לתדלק קסם. כשחזרתי מצאתי כאן גם את פאף, שבאה מת"א לקחת אותנו למסיבת יום הולדת בפרדס חנה. כמעט לא הלכתי, כולי טרופה להמשיך ולכתוב, להמשיך ולמלא מסמכים.
– נו? פאף קורצת. בואי למסיבה לקטנה.. תרגיעי קצת. ומסננת: האמריקאים האלה אויש – לפעמים הם כל כך כמו קיר עד שאת מרגישה שזה…לא שלך. אני מודה להם על זה שבפעם הראשונה הם לא נתנו לי ויזה. כי ככה הגעתי ללונדון ועברתי שנה מדהימה ו.. " והיא הולכת רגע הצידה ומביאה משהו ואומרת לי בשקט: "תעצמי עיניים" ומעבירה לי חולצה מעל לראש ואני סקרנית – כבר מזמן רציתי חולצה של פאף, עם גרטרוד סטיין – זה זה ? והיא אומרת שששש… ששש… ומקימה אותי מהכסא בעיניים עצומות ומוליכה אותי אל המראה ורק אז מורה לי לפקוח עיניים, ואני פותחת ורואה את היצירה וצוהלת: זו חולצת טריקו לבנה עם עשרת הדברות עליה, שאפשר לקרוא רק דרך מראה או כשמציצים פנימה. פיס.
מחלקת ההלבשה הקוסמית סידרה לי תלבושת יפה לשגרירות מחר. באמת תהיתי איך להשקיט את הלב ולהישאר מחוברת למה שיהיה.

(איך זה שתמיד לתחושת נס יש אטיולוגיה דתית. טוב, ברור, זה עובד על אמונה, ועל לעורר תנועה פנימית)

ואנחנו נוסעות למסיבה קטנה, חמודה, מוזיקה מהממת (בילי ג'ין לצד רומבה) . הדי ג'יי נחבא בסלון, מרכיב פליי ליסט אונליין. זה יום הולדת 40 לאמיר, בעלה של שרון אביב, היינו צריכות את פאף בשביל להיפגש.
וגם הדס ורון שם, המפגש האחרון שלי עם הדס היה ב- דרך האמן? במיצג עם השושנים התפורות, כשעיני הבריכה העמוקות שלה שואלות: מה הכי מביך אותך?
(זאת היתה השאלה?)
שיתפתי אותם בעיניים נוצצות במתרחש, הם סיפרו לי ניסים משל עצמם, ובדרך לאוטו הדס קוראת אלי : "זה הכל עניין של לתכנן מראש" …. והיא צודקת.

הראה עוד

25 thoughts on “וגם אני עדיין כאן, טסה”

  1. וואו כפרה. איזו התרגשות לקרוא אותך
    ראיתי היום את המתוקי שלך רץ ומקפץ לו שמח וטוב לב.
    נשיקות ואהבה
    לירי

  2. עברה שנה והנה אני ביוטה!
    כן כן,
    הפעם היתה כבר ויזה מראש, כמה פשוט, כל מה שנותר היה לקנות כרטיס!
    ג'טלג רציני, עברתי שלושה אזורי זמן תוך יממה, אם אפשר לקרוא לזה יממה, ועכשיו אני במלון בסולטלייק סיטי, שהיא עיר נחמדה עם תדר חי ואנשים סימפטיים לגמרי. אנשים מחייכים אליך ברחוב, מה שלא שכיח בכלל באמריקה.

    טוב, נראה לי שאנסה קצת לישון, מחר מתחיל האטרף, ואני אנדוד בין לפטופים מזדמנים ואספר רגעים.

    נשיקות

    רונית
    שמרגישה כמו פליקס (במאורת) הארנב

  3. איאיאיאי…כן..גם בניו מקסיקו הייתי……כן כן כן..ניו מקסיקו…..תארי לך שאחרי חמישה חדשים באמריקה, שמ , בניו מקסיקו.. פלטתי את אנחת הרווחה המיוחלת…זה פשוט זה. זה פשוט מיטת האפיריון בתוך ריצפת הסחי של האמריקניזם.
    טוב. אז אני שולחת לך חמסות.(רק בגלל ניו מקסיקון.
    (ודרישת שלום לדן)

  4. לכי כבר על "אולד מקסיקו" ואולי איזו קפיצה קטנה על חוטי האור הקוסמיים עם דון חואן ודון זנאריו

  5. רונית, את אלופה! המשיכי לעבור משוכות מעל ומתחת. המשיכי להעביר את המקל במרוצי השליחים של האומץ לחלום והאומץ להגשים. ממני עוד אמנית של הגשמה. מקווה לראותך קרוב, מול הים הכחול של עתלית. עם פטל חם.

  6. אני לא יודעת על "וואט דה פאק יו דולקינג אבאוט" אבל הייתי ביוטה . מה אני אגיד לך.
    "דה מורמוניזם" זה לא הסטייל שלך…אבל לכי עלזה….רק עם את מבטיחה לעשות 2 עצירות ביניים בניויורק ולהשאיר תוכנית חרום לקליפורניה .

  7. ב"כוחו של הרגע הזה – המדריך המעשי" (הוצאת פראג כמובן) (איך עושים פה קישור?)
    הוא (אקהרט טול) מבדיל בין "זמן שעון" ל"זמן פסיכולוגי".
    זמן – זה התיחסות לעבר-הווה-עתיד. לעומת ההוויה שהיא חיים ברגע הזה.
    זמן שעון, אלא הפעמים שחשוב להתייחס לעבר והעתיד בהיבטים המעשיים של חיינו
    למשל, בניית תוכניות, שהן כמובן מתייחסות לעתיד
    לעומת זאת, הזמן הפסיכולוגי, עולה ללא שליטתנו ומסיט את תודעתנו מהרגע הזה, בגלל שלל גירויים רגשיים ואחרים
    הרעיון הוא להשתמש בזמן שעון כשאת בונה תוכנית
    ובדרך להגשמתה להיות נוכחת בכל רגע,
    בלי להסחף לזמן פסיכולוגי!

    וככה אין סתירה בין תכנון לבין הנני
    }{

  8. קראתי בשקיקה, אנ מתה על סיפורי קסמים.
    שיהיה בהצלחה.
    מקסים מה שקורה פה בפרדס חנה כרכור, איזה אנשם.

    נזכרתי שאת קופי רייטרית. אני צריכה, אבל באנגלית.

  9. חיכיתי לפליאה הזו, מתוך מודעות לפרדוקס לכאורה.

    כל הטוויה והאריגה והשזירה עניינם בסופו של יום הצגת התמונה הגדולה. וגם להיפך. יציאה מתוך התמונה הגדולה לפרטים הקטנים.

    אבל תמיד נקודת המשען שאליה וממנה חוזרים היא התמונה הגדולה.

  10. בדיוק סיגל, וזה אחד הלקחים שלי מהסיפור: לתכנן מראש. קריאה חלושה שנשמעה במשך כל ההתרחשות.. והגיע הזמן להפנים.
    אייל – ככה בקלות אתה מוותר על הפרטי פרטים? צק צק צק

  11. בזמנך החופשי…
    (אבל לא יותר מיממה, הה?)

    עושה רושם שאת עוד פה,
    אבל מה שבטוח זה שלכינוס הבא כבר תהיה כתבת קוסמית מאורגנת למשעי…
    (())

  12. את אישה אמיצה.

    אני לא קורא ספרי הדרכה לנפש ולגוף. יותר נכון כמעט ולא קורא (אין לי סבלנות), אבל יום אחד , כשהייתי אי שם במעמקי הבור, התגלגל לידי ספר של אבי גרינברג. פרק 7. אני לא זוכר את הציטוט המדויק אבל באופן כללי גרינברג מציע שני סוגי טיפוסים: ה"קוסם", זה ששולט במצב או מנסה לשלוט בו לעומת ה"סביל", זה שהמצב שולט בו. ואז הוא אומר לך תבחר מי אתה רוצה להיות.

    רוניתה, אין לי ספק שאת על דרך הקסמים גם אם זה נראה לפעמים כמו דרך הקסאמים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Close