השימושון

במה לבחור להזין את עצמי

מאת: ורד לב

כל פעם שאני שומעת את הפרסומת הזו ברדיו של "היי, נראה לך שבגלל שעכשיו חורף את יכולה להפסיק להקפיד? בגלל שהשכבות מכסות? עוד מעט קיץ ואז זה כבר יהיה מאוחר מדיי" אני רותחת מבפנים.
מה הם חושבים להם שאפשר להתייחס לגוף שלנו רק מתוך פחד כל הזמן? ולמה שאנשים לא יבחרו במה שאתם רוצים למכור להם מתוך מקום חופשי ואמיתי שרוצה בדבר המסויים הזה? (מה זה בכלל? איזה חטיף, איזו דיאטה, איזה מכון כושר? ממש לא זוכרת) אולי כי מה שאתם רוצים למכור אינו אמיתי באמת עבור קהל היעד שלכם?
למה אנחנו חיים בחברה (המערבית כולה, לא רק בארץ) בה יש מטרות ויעדים של "לרדת במשקל", "לחזור לעצמי", "להכנס לג'ינס מהתיכון" ואת אלו צריך להשיג רק בעבודה קשה, ייסורים וחסכים?

כשמגיעים עם הרכבת לתחנת ת"א מרכז אי אפשר לפספס את שלטי הענק המפרסמים את סטודיו C ובהם נשים המכריזות על עצמן כי הן משיגות "הריון חטוב" ונראות נפלא למרות שהן אמהות ל-2 (מה, זהו זה? התחלנו ללדת אז אין לנו עוד תקנה?) ושוב אני מתכווצת לי מבפנים. נשים רבות כ"כ (וגם גברים) שאני פוגשת מרגישות אשמות על המראה שלהן, על הכמות שהן אוכלות, על כך שהן כן או לא עושות כך וכך, שכנראה צריך לעשות, כי אחרת….
אני מרגישה שנדרשת פה נקודת הסתכלות אמיצה ומפוכחת, זו אני!
ואני גם אוהבת לאכול כך וכך ולעשות כך וכך. צורתו של גופי היא כזו ואני יכולה לבחור מה אני עושה באופן חופשי.
לבחור בספורט או תנועה, כי זה מרגיש נכון לגוף שלי ונותן את אותותיו גם מבפנים.
לבחור לאכול נכון, בריא יותר, מסודר יותר כי זה מרגיש טוב בגוף.
אני חושבת שאם הבחירות שלנו תעשינה ממקום חופשי ומשוחרר באמת בלי צריכים התוצאה תהיה שונה לחלוטין.
כי מה קורה? פלונית קמה בבוקר ומחליטה לעשות דיאטה. היא מחליטה על סדר ארוחות כזה או אחר, אולי אפילו מתייעצת עם איש מקצוע, מונעת מעצמה את מה שנראה לה נכון ו…נשארת בתחושת מחסור. עד מתי? זה כבר תלוי: או שהיא עומדת בהתחייבויותיה לעצמה ומגיעה לתוצאה של פחות כך וכך ק"ג, או מידה אחת פחות וכו'. או שהיא "נשברת" וחוזרת לסורה.
למה?
כי לא נעשה פה שינוי עמוק בדפוסי החשיבה וההתנהלות שלה בעולם. היא לא באמת בחרה בחופשיות את הבחירה שלה. היא לא עשתה עם עצמה תהליך, הבינה דברים, ירדה לעומק העניין והחליטה ממקום פנימי אמיתי.
כולנו הרי מכירים אנשים שעולים ויורדים במשקל כל הזמן, שמשגעים את המערכת.
אני חושבת שאי אפשר לעשות דברים באמת ממקום חיצוני וקוסמטי, שנדרשת פה עבודת עומק. ברגע שהדברים מחלחלים לעומק, או נובעים משם התוצאות בשטח לא יאחרו להגיע.

אז למה מקוממות אותי הפרסומות האלה? כי מקומם אותי שלטון הפחד, המקום של להשאיר אנשים בחיצוני בלבד, של לא לאפשר להם התבוננות פנימית עמוקה יותר. שיתעסקו כל הזמן רק בחיצוני, רק באיך הם נראים, רק בתנודות האלה של חורף-קיץ, של הסתרה וגילוי. זה לא טוב לנו אנשים שיורדים במשקל/ עושים שינוי ונשארים שם. לא! אנחנו רוצים שהם יהיו לקוחות שלנו לכל החיים, אם אפשר להתחיל כבר מגיל צעיר, 8-9 נראה סביר לא? ואז יהיה להם נסיון טוב לאורך השנים, משהו מוכר שהם לא ירצו להחליף, שהם לא ירצו לרדת לעומקו, לבעוט בו, למרוד ולחפש בפנים. זה לא כלכלי לנו.
אני מגזימה? מה שעצוב הוא שכנראה שלא……

איפה הכוח שלנו כאנשים עצמאים, מפותחים, חופשיים הבוחרים להיטיב עם החיים שלנו, הרוצים להעניק לעצמנו ולסביבתנו איכות חיים אמיתית?

ואגב, הזנה היא מבחינתי לא רק האוכל שאנחנו אוכלים. היא גם מה אנחנו בוחרים להכניס לראש שלנו, מי החברים שלנו, מי נכנס אלינו הבייתה, מה אנחנו קוראים. האם אנחנו באמת בוחרים את צינורות ההזנה שלנו, או מאפשרים לסביבה/ חברה/ תכתיבים לעשות זאת בשבילנו?

< < לטור הקודם: שומשום מלא

הראה עוד

10 thoughts on “במה לבחור להזין את עצמי”

  1. את מתארת מצב של אידאל מול מציאות, שהוא שיעור חשוב של כולנו לעבור. בכל תחומי החיים, בכלל.
    האם קשה לך עם זה שאת לא הולכת בנתיב שהיית רוצה? איך את מתייחסת לעצמך כשאת חשה כך? האם זה נוכח ברמה היומיומית, עם כל ארוחה? או בתזכורות מדיי פעם.
    זו נקודה שחשוב בעיניי לברר, כי הרי אנחנו חיים בכאן ועכשיו- חיים מלאים ומורכבים שלוקחים את כולנו לכ"כ הרבה כיוונים אחרים ממה שהתכוונו אליהם.
    חלק מהלימוד הוא לדעת איך לנוע בזרם החיים הזה. מה לקחת ממנו בעיניים פקוחות, אילו זרמי צד לאפשר ובאיזה מחיר.
    ולעניינינו, לדעת שגם אם אנחנו אוכלים (אפילו על בסיס קבוע) אחרת ממה שהכי נכון לגוף שלנו (מתוך תחושה פנימית, ידיעה או רק מחשבה על כך) זה בסדר! כי אנחנו עושים את הטוב ביותר שאנחנו יכולים עכשיו! מה יהיה אח"כ…מי יודע? אולי נוכל לבחור מתוך שמחה אם לא נלקה את עצמנו, אולי נשכיל להקשיב יותר פנימה ו…אולי לא וזה מה שנכון לנו כרגע.
    הרבה חמלה, פתיחות ואהבה כלפי עצמנו נדרשים בעולם הזה. זו התחושה שעולה לי בעקבות הפרסומים האלה- שמכוונים אותנו לא לצעוד בנתיב הזה.

  2. לורד – יש לי המון דוגמאות, אבל הכי מתאים לכאן עניין האוכל. להבנתי לא כל שליטה היא עניין של בחירה (ויעידו על כך קונטרול-פריקס למיניהם), אבל כל בחירה נובעת משליטה וזקוקה לשליטה כדי להתממש. מכאן נובעות הרבה בעיות של יישום הבחירות שלנו – מתוך בעיות של שליטה: יותר מדי שליטה, פחות מדי שליטה, שליטה שמתועלת אל הנתיבים הלא "נכונים" של החיים שלנו. אני למשל בחרתי כבר לפני 10 שנים לעבור לתזונה בשיטת קינגסטון, בעקבות מפגש עם אלי שטראוס. אבל מודה ומתוודה שזלגתי משם החוצה – בגלל בעיה של שליטה ולא בגלל שהפסקתי להאמין בשיטה (שלא לדבר על כך שהבחירה הזו, שהייתה בחירה שמחה ומתמסרת באורח חיים ואידיאולוגיה מסויימים נבעה ללא ספק גם מפחד… הפחד מן המחיר הגבוה שהגוף עלול לשלם על התזונה הסטנדרטית).

  3. ענת, באמת עברתי שם לפני כמה ימים (במסגרת ההכנות לפורים) ושמתי עין על החנות הזו, אך לא נכנסתי.
    הכי מעניין אותי הטף teff אותו דגן שתארת, בין קינואה לאמרנט. עוד לא יצא לי למצוא…תודה על המידע.

    עינת, שמחה על תגובתך. כמובן שלא הכל שחור ולבן מוחלט ויש פשרות והסכמים שאנחנו עושים עם כל מיני גורמים. השאלה היא אם זה נעשה מתוך מודעות, מתוך הבנה שאנחנו בדרך לאנשהו.
    הייתי שמחה לדבר איתך על משהו קונקרטי ולא רק בתאוריה.
    רוצה לתת לי דוגמא מהחיים שלך למשהו שבו את לא פועלת מתוך פחד מחד, אך גם לא לגמרי מתוך בחירה חופשית? ומודעת לכך? מה המחיר שאת משלמת? מדוע את לא מרגישה חופשייה בבחירותייך?
    אם בא לך, כמובן.

  4. דווקא אני באתי לעשות פרסומת…
    לפני כמה חודשים היתה חנות של יבשים ותבלינים של אתיופים במרכז המושבה, ליד בנק לאומי. קניתי אז כמה דברים לא מוכרים כדי לעשות נסיונות.
    המנצח היה החומוס האתיופי – שהוא קטן יותר, חום יותר וארומטי הרבה יותר מן החומוס "שלנו".
    הנבטתי אותו ועשיתי ממנו כמה תבשילים ומרקים עם ניחוח אתני ועושר טעמים. ואז הוא נגמר, החומוס, ופתאום החנות לא היתה שם יותר.
    אז היום מצאתי את ההמשך של אותה חנות ב"פרדס סנטר" (מהכניסה הראשית חנות שניה או שלישית מימין). בעל החנות הוא בחור צעיר ששמח לעשות מינגלינג תרבויות ולהסביר איך עושים מה, מהקצת שהוא יודע.
    הבעיה היא שאלו שיודעים יותר לרוב לא יודעים עברית.. אז נשאר הרבה מקום ליצירתיות.
    קניתי שם חיטה מלאה, זן אתיופי, שהם פשוט קולים ואוכלים ככה, עם קצת מלח, חטיף חמוד!
    ואבקה של חומוס אתיופי שמבשלים אותה שתי דקות והיא נהיית מן פירה כזה מחומוס, בריח של עדשים אדומים, אבל גם חריף מאוד.
    ויש גם אבקה מאפונה צהובה לתבשילים ולמרקים, כורכום שלם שנראה כמו ראסטות(!) וגרעיני תבלין שמזכירים בטעמם הל, אבל הטעם קצת יותר עדין. יש גם משהו שנראה בין קינואה לאמרנט שהם מכינים כמו פופקורן.
    טיול קטן לאפריקה.
    לכל המעוניינים יש שם גם כל מיני תוספות שיער שמשמשות את בנות העדה.

  5. הכל נכון, אבל ההצגה הדיכוטומית של חיינו כאילו יש רק שלטון פחד מחד גיסא, או בחירה חופשית וכ"ד מאידך גיסא, היא מוטעית. יש באמצע עוד כמה שלבים, שבהם אנחנו פועלים מתוך אחריות, ידיעה מראש של תוצאות ומחירים, קונפליקטים אמיתיים וכיו"ב. כל אלה מביאים אותנו לעשות פעולות רבות לאו דווקא מתוך עונג צרוף ובחירה חופשית תמידית, אבל גם לא בשל טרור פנימי וחיצוני, אלא בגלל משהו באמצע. אולי זה קצת עצוב, ואולי צריך לשאוף כל הזמן לחיים מודעים ועתירי בחירות חופשיות, אבל מודעות מתחילה בראש ובראשונה בהכרת המגבלות שלי…

כתיבת תגובה

Close