2012 זה עכשיוטורים אישייםמהעולם

זהו הסיפור של לידתי מחדש

דצמבר 2012 אינטנסיב.
לפעמים יש לי הרגשה שאנחנו מסתובבים עם אותו גוף, אותם פנים, אבל מה קורה בפנים? טלטלות וניענועים מזכירים השלה. התנערות מקליפות ומסוד. חלומות חזקים. פערים בין תזוזה לקיפאון. אפשר לראות מישהו מוכר, להגיד לו שלום, ולא לדעת איזה סיפור מסתובב בתוכו כמו ממטרת ניצוצות. איזה סוף העולם הוא נושא בתוכו. איזה חיים חדשים הסיפור שלו בורא. באותו גוף אבל אחרת.

לפני 4 שנים ושלושה חודשים סיון עבר חוויה משנה חיים. הוא מיהר לכתוב אותה ואחרי שנים לתרגם אותה לעברית. לזכר נס שקרה בימים ההם וממשיך לקרות בזמן הזה קבלו את סיפור לידתו מחדש, כפי שנכתב בזמן אמת:

——–

[סיון]

זה סיפור על החיים ועל המוות ועלינו …. הרוח שמחזיקה אותנו. אכתוב באנגלית, כי אין לי מקלדת בעברית כרגע…

לפני 4 ימים עזבתי את ישראל כדי להגיע לניגריה לבקר את אבי, שגר כאן בשלושים השנה האחרונות. אני עצמי גרתי כאן עם כל המשפחה שלי לפני יותר מעשרים שנה.
אז עזבתי את ישראל בדרכי הנה, דרך טורקיה. היו לנו 3 שעות באיסטנבול, ואז טיסה שניה ללאגוס, ניגריה. הגענו מעל לשטח של ניגריה בסביבות 8 בערב. המטוס החל להתקרב ללאגוס. כולנו ראינו על המסכים שמולנו. המטוס נע בגובה רגיל של 10,000 מטר, והתקרב ללאגוס מכיוון צפון. בנקודה מסוימת הוא החל לרדת. עדיין היינו הרחק מלאגוס, ומהסימן שהצביע על שדה התעופה של לאגוס, עוד מערבה מהבירה. ולמרות זאת המטוס החל לרדת עד לגובה 3000 מטר, בעודו מתכונן לנחיתה.

בנקודה זו עדיין יכולתי לחשוב שאנחנו פשוט מגיעים ללאגוס לפני הזמן. זה היה סביר. למרות שעל גבי המסך ראינו כי זמן ההגעה המשוער הינו רק בעוד 15 דקות, הנחיתה שלנו כבר היתה בעיצומה. המסך גם הראה שלאגוס הרחק דרומית מאיתנו, ושדה התעופה אף יותר מערבית מכך. ולמרות זאת הנמכנו כבר לגובה של 670 מטר, והיה נדמה כי אנחנו עומדים לנחות. אנשים עדיין עסקו בשלהם, דיברו ביניהם וכו'.
ואז לפתע המטוס פתח מנועים בחוזקה, והחל מטפס שוב חזרה לגובה 3000 מטר. אנשים התחילו לתהות מה קורה. 670 מטר זה ממש נמוך. הטייס עלה חזרה אל 3000 מטר, ושוב השקיט את המנועים, כאילו כדי לדאות. לחסוך דלק. ואז הוא החל לחוג מסביב ללאגוס. כולנו ראינו את המידע הזה על המסך. הוא עשה סיבוב וירד שוב חזרה אל 1000 מטר. לאחר שהנמיך, פתח שוב את המנועים, ושב ועלה אל 3000 מטר. ככה עשה הטייס שלושה סיבובים מסביב ללאגוס. בכל פעם סוגר את המנועים בגובה, דואה ומנמיך, רק כדי לשוב ולפתוח אותם מחדש כשהוא מנסה לנסוק פעם נוספת.

היה ברור שמשהו ממש לא בסדר. רוב האנשים כבר היו מאד שקטים ודרוכים. רק מעטים ניסו לצחוק על זה. כמה התלוננו על כמה ישן המטוס, רבים התחילו לתהות מה הסיבות להתנהלות הזאת. הזמן התקדם. כבר בערך 30 דקות אחרי מועד הנחיתה. האם היו לטייס בעיות לפתוח את הגלגלים שלו? מה הבעיה? האם יהיה לו מספיק דלק להקפות האלה. נראה שזה נמשך, ובסוף לא יישאר לנו דלק. הרגשתי לחץ עצום. יושב בקופסה הענקית הזאת של טונות של מתכת, דואה באוויר. כל התרסקות היא קטלנית. אין התרסקויות רכות. איך זה יהיה ליפול אל תוך האוקיינוס. האם יהיה יותר טוב לחפש שדה פתוח. האם הוא יכשל ויתרסק אל תוך בניינים.
באותו זמן אף אחד לא הכריז על דבר. לא היה לנו מושג מה הבעיה. המטוס לא היה יציב בגובה הנמוך. אנשים החלו להיכנס לפאניקה לאט. אבל שמרו על שקט. היינו 40 ישראלים ו 150 ניגרים, שהם אנשים קשוחים מאד. כשמשהו מפריע להם הם בקלות יכולים לאבד סבלנות ולהשמיע קול. הם היו כולם בשקט.

תמונה משלושה ימים אחרי

3 הקפות מסביב ללאגוס, כאשר שדה התעופה מערבית אלינו, אפילו לא היינו קרובים אליו לפי המפות. ואז הטייס החל להתקדם בקו ישר אל עבר הים. למה? האם עלינו לצפות לפגיעה במים?
חגורות הצלה. איך זה יהיה להתרסק. האם אש תתפוס אותנו לפני שהמתכת תישבר אל תוכנו. איך זה יהיה עם כל האנשים האלה שתקועים כאן כמוני. כזה חוסר אונים בלתי ניתן לנשיאה. בקושי הסתכלתי לצדדים. לאחר שטס מעל לים, הוא החל לחזור צפונית ללאגוס אבל פנה מערבה כעת, הרחק מלאגוס והשדה תעופה. האם הוא מחפש מקום להתרסק בו? מה קורה? מספיק דלק? אנשים דיברו על כמה המטוס ישן.. המכ"ם באפריקה במצב גרוע…

חשבתי: אני לא מאמין שאמות לפני אבא שלי.. מי היה מאמין… דיברתי עם מרפא לגבי הברך הפגועה שלי לפני הטיסה. הוא אמר תנשום פנימה- תחזיק אויר- תנשום החוצה. ואז הברך תהיה בסדר. חשבתי בחיוך. אם רק היה יודע למה אני לא יכול לתרגל את הנשימה הזו… חשבתי על הסל הפלאי של דרק שארפ נגד ז'לגיריס קובנה לפני כמה שנים. לא היה סיכוי למכבי לנצח את המשחק אבל הם עשו את זה. הרגשתי אז שזה היה פשוט נס. ידעתי שיידרש נס כדי להוציא אותנו בחיים. עיצומו של לילה, חגים מסביב באפריקה. מה קורה. מטוס עולה ויורד שוב ושוב. 670 מטר מהאדמה!! בזמנו זה היה משחק כדורסל. עכשיו זה החיים שלי. אם מכבי היו מפסידים- אז מה. המשחק לא נוצח. אם הסיכויים שלי יכשלו.. אני אמות מוות אלים במיוחד. עם כל האנשים האלה מסביבי. בגוף המתכת הזה. עכשיו הודיעו שיש בעיה טכנית. לא ידעתי מה הם יודעים. לא רציתי לדעת. זה לא שינה. זה היה נורא בכל מקרה. יותר טוב לא לחשוב… והטייס המסכן צריך לסבול את כל הלחץ הזה עכשיו ולהנחית את המטוס. הלב שלי רץ כל כך מהר. כבר כמעט שעה ככה. לא מערבולת קלה שגורמת לך לפחד לעשר שניות. שעה לחשוב על איך זה יהיה להתרסק. למות ככה. הרגשתי שעם כל הציניות של הישראלים שם, שהעירו שהניגריאנים מתפללים לג'יסוס, לפעמים צועקים את שמו בקול רם, אני לא יכול להמשיך כך, כאילו שאני יכול בלי עזרת בורא עולם. איך אני יכול לא להתפלל לעוצמתו בזמן הזה. מה עוד אני יכול לעשות. כל כך הרבה זמן… החזקתי את כפות ידי בנמסטה, נוגע בין הגבות שלי. ידעתי שאני צריך להישאר בתנוחה הזאת. התחייבתי להישאר ככה עד הסוף. עד שבורא עולם ינחית אותנו בשלום, או עד שנמות על פי רצונו בהתרסקות כלשהי. מים.. אש… מתכת בגופנו… התחייבתי למסור עצמי לחלוטין בידיו ולהניח את נשמתי בפניו. בלי לפחד עם מחשבותי. בלי לחשוב מה יהיה ולקוות לפתרון כזה או אחר. רק להניח עצמי בפניו. להיכנע בפניו. להתכונן להכל. למות.. לחיות.. להתרסק. הכל אפשרי. אניח לאלוהיי לעשות את אשר הוא יודע. כי אני אינני יודע דבר !!!

זה הזכיר לי את הדרך הטיבטית למות. במדיטציה.. לעבור הלאה בצורה יציבה ומלאת הודיה. כשאתה מלא בהדרת וכבוד לנשגב. לא לרצות לעצמי, כי הרי במילא הרצונות שלי לא רלוונטיים ועצובים… כמובן חשבתי על כל הדברים שלא עשיתי. דברים שגרמו למצב הזה להיות אפשרי. לא הייתי חד מספיק. לא הייתי מלא בהודיה הזאת. הרגשתי שהחיים הם בידי. הייתי כל כך עצלן ומלא בעצמי.. כאילו יש בזה משמעות. כאשר כל כך ברור שהחיים שלי הם חסרי משמעות, מלבד לשרת את בורא עולם, ולקדם את רצונו. אם לא אעשה את זה עכשיו אני אמחק ואחזור שוב רק אחרי שאבין זאת. לא הייתי מדויק מספיק במעשים שלי ובאמונות. נתתי לאנשים ולמחשבות שלהם להסיט אותי. המחשבות שלי האטו אותי, ומילאו אותי ספקות מטומטמים. האם יש משהו נוסף מלבד רצון האל??? כמה טיפש הייתי ועצלן… המשכתי להתפלל ככה. במשך יותר מעשרים דקות. ידעתי שאנשים רואים אותי. הם היו בשקט. חלק דיברו, הביעו רעיונות לגבי מה שקורה. כמה לא שמו לב ופנו אלי בדיבורים. לא פקחתי את עיני. כפי שנשבעתי. בחסדי בורא עולם. זכיתי לליווי והרגשתי נינוח ורגוע בדרך כלשהי. מחשבות כן הגיעו, ואיתם פאניקה, אבל לא הרשיתי להן להישאר יותר מזמן מה, והמשכתי להציע את עצמי בפני בורא עולם, מאפשר לו לעשות עימי כפי שחפץ. אשר יעשה בכל מקרה.

המטוס ירד. רחש של אופטימיות הגיע מהאנשים מסביבי. לא ידעתי… חשבתי. פשוט תתרסק ותגמור עם זה. אנחנו לא יכולים לעלות שוב. זה יותר מדי. בסוף נתרסק בכל מקרה. פשוט תרד ומה שצריך להיות יהיה . עכשיו ! המטוס ירד. הוא עשה רושם שהוא יורד עד הסוף הפעם. העיניים שלי היו סגורות אז לא ראיתי דבר. זאת הייתה ההבטחה שלי. זה היה הטוב ביותר שיכולתי לעשות. כך נאמר לי. אל תפקח את עיניך. ככה שמעתי אותן. נשמות של אנשים. בעיקר נשים ניגריאניות. צועקות. אל אלוהים. אל ישו: הצל אותנו. חלק פשוט בכו. בחיים שלי לא אשכח את האנרגיה הזאת. רק נשמות קוראות אל אלוהים. שיעזור להן. בבקשה!! המטוס הטלטל מצד אל צד כשהאדמה התקרבה. האם יש שם בניינים ? לא יכולתי לדעת. כמה אמיץ צריך להיות הטייס אם הוא מרגיש כמו שאני מרגיש. הלב שלי רועד. איך הוא יכול לחשוב. לתפקד עם העומס העצום הזה על כתפיו. קיוויתי שיהיו בשקט אבל אנשים ממש צעקו. רציתי שלטייס יהיה שקט. רציתי להגיד להם שיתפללו פנימה אבל הייתי צריך להישאר בשקט, ולא לתת למחשבות האלה להסיט אותי… ממה שעשיתי בזמן הזה. לא אתן לידיים שלי לזוז בסנטימטר לפני שהמטוס עוצר לחלוטין על האדמה. או מתרסק.

הוא הטלטל בכבדות וצנח. אלוהים זה יקרה בקרוב. הרעש… אנשים צורחים במלוא גרונם.. ואז הרגשנו את האדמה.. הוא למעשה נחת. הרגשתי את ההנחיה מרגיעה אותי כמו מקודם. באותו אופן. לא לחשוב. אל תחשוב שנחתת, או שאלוהים גדול. אל תחשוב. השאר באותה מדיטציה. זה חסר משמעות. יכולת גם למות מוות נוראי וגם זה היה בסדר גמור… אבל יש לך את החיים האלה עכשיו. בגלל סיבות שלעולם לא תוכל להבין. לא תמשיך בעתיד. תמשיך עכשיו. עכשיו שאתה יודע מה באמת מתרחש! אין לך מילה בכל זה. אתה אינך קיים. החיים שלך נועדו לשרת את בורא עולם. ואל לך לבזבז זמן. תהיה כלי של בורא עולם. אף אחת מהשאיפות הפרטיות שלך לא יימשכו…
המטוס נסע ועצר, ואז יכולתי להסיר את כפות ידי. אבל לא הייתי מסוגל. נשארתי עוד, והודיתי לאל על שהראה לי שאין ספק.

מאוחר יותר הבנתי שניתנה לי אפשרות לנקות את הקארמה שלי. כפרה. להתפלל על חיי. להבחין בכל כך הרבה דברים שעשיתי באופן שגוי, כעקרון על ידי כך שחשבתי על העולם כאילו אני העיקר, והוא רק סובב אותי. בורא עולם התיר לי לנוח בחיקו… כל כך הרבה עשיתי רק למען עצמי. העצמי הטיפש, הקטן, הבור. כמובן ש 99.9% מהאנשים עושים זאת כל הזמן, אז יהיה קל להיסחף אל תוך האשליה הזאת שוב. אבל בכל תא בגופי הרגשתי את העוצמה של ההתמסרות… זה יישאר… השאר זה כאלה שטויות. מצטער על השפה. זה פשוט ככה. הבית שלנו, המכונית שלנו, העתיד הבטוח שלנו, המראה שלנו, שלנו… כדאי לנו למצוא את הדרך לשרת את אלוהים… לא קל למצוא זאת. אבל זה כזה טוב… להיות אמיתי

נחתנו בטוגו. לומה. הבנו מאוחר יותר שכל המערכות האלקטרוניות כבו באותו לילה. המכ"ם בשדה התעופה לא קלט את המטוס שלנו, וכך האנשים על הקרקע חשבו שכבר התרסקנו. היה לילה, ולטייס לא היתה דרך אוטומטית להנחית אותנו. הוא היה צריך לעשות זאת באופן ידני. והוא לא יכל לעשות את זה בניגריה או במקומות אחרים מכיוון שהוא פשוט לא ראה את המסלולים. הוא הנמיך מספר פעמים. חלק אומרים כדי להראות לפיקוח שהוא במצוקה. חלק אומרים שהוא ניסה לראות את השדה תעופה אבל לא יכל עקב הערפל.
כשהוא הבין שהוא עומד לנחות נחיתת חירום הוא טס לעבר הים כדי לשפוך את הדלק המיותר, בכדי שהמטוס לא יתפוצץ בזמן הנחיתה. ואז הוא טס מערבה כדי לחפש את שדה התעופה של טוגו. כשראה משהו, הוא החל לרדת, בלי לדעת בדיוק איפה המסלולי נחיתה. ידני. הוא לא ידע באיזה גובה הוא מעל הקרקע, ולכן הוא היטלטל מאד כאשר ירד אל עבר הקרקע. בשעת יום, אמר אחר כך, הוא יכול לבצע נחיתות ידניות כאלה בלי בעיה. אבל בלילה קשה לדעת, במיוחד בשדות תעופה אפריקאיים, שלא מתוחזקים כמו שצריך.

אז אני כאן.. נע בין הרגשות האלה. יודע שהייתי 99% מת במשך יותר משעה. מוות נוראי שכזה עם כל אותם אנשים. פיזית מצפה לזה שיקרה… וחב כל כך הרבה לאל, על שפקח את עיני. משהו שכנראה הייתי זקוק לו. כמו שחברה פעם אמר לי- אני לא מבינה איך הדברים האלה תמיד קורים לך. אני לא הייתי מצליחה להתמודד איתם. אולי זה קורה לך בגלל שאתה יכול להתמודד עם זה…

אני מרגיש רע… אני מרגיש פחד למרות שאני יודע שקיבלתי מתנה גדולה. זה תמיד איתי. אני לא יכול לעשות דבר מבלי להרגיש את הגוף שלי מחובר לאותם רגעים. אני יודע שזה יחלוף… ההשפעות השליליות. הטובות יישארו, ספוגות היטב בכל תא בגוף שלי – אני חי בזכות האלוהים. אין דבר אחר שיש לו משמעות. אין דבר !!!!!!!!

—-

התמונות צולמו בצפון ניגריה, שלושה ימים אחרי הנחיתה. לאן הסיפור הזה התפתח תקראו בהמשך [רונית]

תגיות
הראה עוד

2 thoughts on “זהו הסיפור של לידתי מחדש”

כתיבת תגובה

Close