2012 זה עכשיואינטרנטטורים אישייםנשים

זה לא או-פייר

בתחילת השבוע קיבלתי מייל מקולגה אינטרנטי, שאמר שהוא לוקח הפסקה ולא כותב חודש על פייסבוק. אמרתי לעצמי – וואלה, צודק. מספיק עם הסיפור הלעוס הזה. הבנו. נגמר. אפילו לאצבעות שלי נמאס להקליד את רצף האותיות של המילה הזאת. די.

אבל אז, בדיוק אז, שטף עוד גל השמצות על פייסבוק כל חלקה טובה, ועוד דיבורים על מדיניות הפרטיות, וזה לא בסדר, וזה כן בסדר. וזהו נשברתי. חשתי שזה כבר גובל בחוסר צדק הפעם כלפי התאגיד ומוכרחים להגיד גם משהו טוב על הסיפור הזה. יש כמה דברים טובים. אז הנה סיפור טרי מאתמול, שיחה ביני לחברה, שגם לה קוראים ענת.

ענת: אל תשאלי לאן אני נוסעת
אני: נו ברור שאני שואלת, לאן?
– זה הזוי. אני נוסעת לפגוש אחות שלי
– מה אחות? מה נוסעת? אתן גרות קרוב ונפגשות כל שעה
– לא, את לא מבינה, זאת מישהי שהיינו כמו אחיות חצי מהחיים. גרנו באותה קומה, באותו בניין בנתניה, ואצלנו לביטוי 'הבית שלי, שלך' הייתה הרבה מוחשיות ביום יום. בילינו בלי סוף ביחד, כל הרגעים הקטנים של ההתבגרות, כל הסודות, כל רגעי השעמום על הספה. כן, אני אומרת ונזכרת הרבה רגעים מהבניין הירושלמי שלי, עם ענבר, אסתי, פארן, שעם השתיים האחרונות אני חולקת גם הווה משותף.
– מאז הצבא התרופף הקשר עד שנעלם כליל. כמעט כליל עד לפני כמה ימים. אז אני מקבלת ממנה הודעה לפייסבוק שפתחתי (רק) לפני שבועיים (!).התרגשתי ובעיקר הייתי סקרנית לשמוע, לראות אבל בעיקר לדבר פנים מול פנים. והנה אני כבר בחנייה. מעניין איך יהיה.

אז זהו. נוצר מפגש מחודש. קשר מחודש. לפחות לעת עתה. יאריך ימים? לא באמת משנה.

ואם כבר, אז עוד סיפורון על המקבילה הגברית. שני גברים. היו חברים כמו אחוקים כל הילדות + צבא. אח"כ נכנסה אישה לסיפור, נקטע הקשר באופן לא ברור. אחד מהם עבר לחו"ל. גברים או לא גברים, היו געגועים לחברות שהתפוגגה בטרם עת ולא היה פיפס של קשר בניהם.
נו, בכל זאת גברים. ..

בא הפייסבוק, צמצם את המרחק האוקיינוסי לכדי מפגש וירטואלי. אז הנה הוא, הנה הילדים שלו, וואו איזה בית מגניב ואז הודעה של 'הי' שגלשה למיילים, שהבהירו אחרי הרבה שנים את מה שהיה. ומסתבר שבכלל לא היה. סתם דינאמיקה של החיים. של הנשים. והנה שחרור קטן של סגירת מעגל של סימני שאלה, שהיה נוכח באיזושהי פינה בלב.

אתם בטח מכירים בעצמכם את הסיפורים האלה. לא נדירים, רק צריך לתת את הקרדיט. בלי הפייסבוק היה קצת יותר קשה ליצור את הקשרים האלה, אולי לא היו מתרחשים לעולם. (אני לא מדברת על חידוש הקשרים הלא נחוצים. אנחנו בטוב עכשיו).

ומי לא ענה?
אחת הלקוחות שלי התקשרה אליי השבוע בקול מהוסס. תשמעי זה לגבי הכנס שאני מארגנת. פרסמתי בפייסבוק, אבל אף אחד לא הגיב. כלום. נכנסתי ללחץ. בדקתי כל רגע אולי מישהו בכל זאת עשה איזה לייק קטן, הגיב. עוד ריפרש לעמוד וכלום. שקט כמו נוואדה. הייתי בטוחה שאולי השקט הזה אומר שאף אחד לא יבוא לכנס, בכל זאת החברים שלי הם אנשים במעגל העניין של הכנס. בריפרש ה – 16 עזבתי את המחשב. הכנתי לי קפה ונרגעתי. אמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות שזה משקף את המציאות ואסור לי לאבד את להט העשייה. המשכתי לעבוד. אח"כ בערב, בשיחות טלפון שמעתי כל מיני 'אה כן ראיתי שפרסמת על הכנס..' נו, יופי.

כן אפשר לומר שזו לקוחה מפותחת מאד, שהתהליכים מתחרשים אצלה מהר. אבל יש אחרים שלוקח להם זמן לעכל את חוסר התגובה להגיג הפלא שכתבו. זאת לא אדישות כפי שניתן לפרש בטעות. זה לגמרי הגיוני שנגיב רק על מה שיש לנו להגיב באמת וגם אז יש מחסומים, וביקורת, וכתיבה, ומחיקה, והיסוס, ושוב כתיבה, ולבסוף ויתור או שיגור. ובכלל, רובנו עדין רק צופים מהצד. בהיריון הראשון שלי גרתי בפורום של ynet קראתי בשקיקה על כל מכאוב וריגוש של חברות הפורום, הזדהית, צחקתי, התרגשתי ועם זאת מעולם לא הגבתי, לא שאלתי, לא הגעתי לשום מפגש, לא הרגשתי שום צורך להיות אקטיבית בחגיגה הזאת. אבל הייתי שם.

מעניין לגמרי להבין את העניין של התגובות. מי מגיב, למה מגיב. אם היה לי זמן אולי הייתי לוקחת את זה לניתוח סוציולוגי-פסיכולוגי עמוק. בכל מקרה אנשים קוראים. הם ידעו על הכנס. את התגובות פוגשים בצורה חזקה יותר במרחב הפיזי, כמו שרונית אומרת.

מוכרחים להמשיך לסנן
יש מעט דברים שמפחידים אותי ממש. השבוע נתקלתי בשני דברים כאלה. ערב שקט בבית, הדבר היחידי שהתחשק לי לעשות זה לראות טלוויזיה. אירוע נדיר. ואז נתקלתי מחדש בסיבה שבגלל אני לא רואה טלוויזיה. אין מה לראות. שוב זיפזפתי וזיפזפתי ולבסוף נעצרתי על ערוץ BIO, נראה משהו דוקומנטארי. נכנסתי פנימה. וזאת הייתה טעות. היו שם איזה 4 סיפורים של אנשים שפגשו את המוות מקרוב ובכל זאת נשארו בחיים. הסיפורים היו קשים לעיכול. דברים מפלצתיים מייד אין אמריקה כמובן, ברמה של 'שתיקת הכבשים' רק שפה לא נפגוש את הדמות הראשית צועדת על השטיח האדום לקבל את הפרס, אלא זה אמיתי לחלוטין. מצמרר.
בכל זאת נשארתי. הייתי חייבת לדעת איך בסוף הם ניצלו. זה גבה מחיר התהפכתי בשנתי מכל רחש. זה עדיין בראש. מזל שיש כוכב נולד. לערוץ הזה אני לא נכנסת!

חשבתי שזה השיא אבל אז פגשתי בידיעה הבאה: מדען בריטי: "נדבקתי בוירוס מחשב". מוסיפה את המידע החדש למחקר על נזקי הסלולארי שרק התפרסם, וברור שהפרנויה הבאה בפתח: פלסטיקים מכושפים! אנחנו חושבים שאנחנו מכופפים את הטכנולוגיה לטובתנו? בונים לנו רובוטים שיעשו כדברנו? יום אחד כל הטכנולוגיות האלה עוד ירדו בנו ביד רמה ואנחנו נחזור לכופף כפיות לכל היותר.

רגע, יום אחד? זה לא כבר כאן?

יאללה, מוכחים לסנן.

[ענת מגל]

תגיות
הראה עוד

כתיבת תגובה

Close