השימושון

חבורת הסיירים של תמי ויגאל

135 ימים

תמי ויגאל פארי, חברי קיבוץ גן שמואל, טיילו כמה חודשים בהודו. יגאל, שהוא במאי סרטים, צילם במהלך המסע 16,000 תמונות וביחד עם תמי הם ראיינו 50 מבני המקום. הכנת האלבום זכתה לברכתה ותמיכתה של ממשלת הודו, שהעניקה ליגאל, מיוזמתה, רישיון עבודה בהודו. ככה, בחוצפה ישראלית, הם סידרו לעצמם מין שליחות, שאיפשרה להם כרטיס כניסה פתוח לבתים ולסיפורים מרתקים של אנשים מכל השכבות של הודו. האלבום עדיין בהתהוות אבל הסיפורים כל כך מופרעים, שחבל לחכות. אז בינתיים הם מריצים מפגשים מצולמים לכל מי שמעוניין לשמוע. התלבטתי אם ללכת לפגוש אותם או לא (עסוקה שכמותי) אבל יגאל התעקש להתעקש להזמין אותי לארוחת צהריים בקיבוץ, ומהאימיילים עלה קול עליז עד שלא יכולתי להתאפק, נעתרתי להזמנה ובאתי ביום חמישי לארוחת (בוקר) בקיבוץ.

שלום רונית

ארוחת בוקר זה גם יופי. אני אתקשר ונתאם.
בינתיים יש פה מכתב שכתבתי לילדים שלנו.
ולפני זה רק עוד מילה.
אז ככה. השבח לאל, לתמי ולי יש 4 ילדים. ואיילת שהיא הבכורה, חזרה בתשובה, ויש לה 11 ילדים, כמו שצריך. ולמרות זאת, אנחנו לא מרגישים ממש סבתא וסבא, אלא יותר חברים של כל הכנופיה הזו המתגוררת בצפת. ולכן, לפי בקשתנו, הם קוראים לנו תמי ויגאל.

תודה ולהתראות יגאל

לצערי תמי בדיוק היתה במשמרת בדוכן אז אותה לא פגשתי. ישבנו ליד החלון הגדול ופיטפטנו מעל המגשים, כשבחוץ השתולל מונסון מוזר. לאט לאט התחילו לבוא הסיפורים המופלאים, עד שחדר האוכל התרוקן והתחילו לשטוף אותו לצלילי רדיו חזקים. הבנו את הרמז ויצאנו לטייל בחוץ. חבל שלא צילמתי אותו יושב מתחת לפיקוס ענק, בשיחה שגלשה הרבה מעבר להודו. ככה אני, מתביישת לשלוף את המצלמה ליד צלמים מקצועיים… אז הנה המכתב, שמעביר את התחושה של הזוג הזה יותר מאלף מילים שאני יכולה לכתוב בעצמי:

בס"ד
השלום והברכה !
למאיר-אלעזר, שלמה-שמעון, אסתר-חיה, אהרון-ישראל, יוסף-חיים, יעקב-דוד, אברהם-נחמן, מור-אסנת, אלירן, דניאלה, איילת ושמואל.
והשלום והברכה למתן ולאיריס ולעמיחי!
והשלום והברכה לאמיר ולליאת!

כאן תמי ויגאל בהודו. מה שלומכם ובכלל.
היום אנחנו רוצים לספר לכם למה נסענו להודו.

הסיבה הכי גדולה היא שרצינו חופש.
גם לאנשים אמיתיים ובשלים כמונו, כל הזמן אומרים מה לעשות, ומה לא לעשות, ומה להרגיש, ומה לחשוב. וכל הזמן מצפים מאיתנו למשהו. וכל זה נמאס לנו עד הגג, ולכן נסענו למקום הכי רחוק שאפשר.

וכאן בהודו, אף אחד לא אומר לנו מה ללבוש, ומה לאכול, ואנחנו עושים מה שבאמת בא לנו.

וכשהיינו בצפון הודו והיה קר, ולא בא לנו להתרחץ, אז שבועיים לא התקלחנו, ואף אחד לא קירץ לנו, אפילו שכבר בטח היה לנו ריח של חיות בר. אבל זה החיים שלנו, ואנחנו רוצים לעשות מה שטוב לנו.

בהתחלה בהודו, היינו מזנקים בבוקר מהמיטה ברבע לשבע, כדי לא להחמיץ את היום ואת הים, אבל בימים האחרונים – כבר לא, ואנחנו מתפנקים במיטה עד תשע בבוקר וזה נפלא.

ובחרנו בהודו, כי הודו היא המדינה הכי זולה בעולם, אולי. 3 קילו ירקות עולה פה 20 רופי, שזה 2 שקל, וארוחת דגים במסעדה, ביחד עם אורז וסלט ושתייה, משהו כמו 120 רופי שזה 12 שקל!

והסיבה הכי חשובה שההודים הם אנשים נפלאים. ידידותיים, יודעים אנגלית, שמחים רוב הזמן, ויש להם חיים צבעוניים ומרתקים. ויש להם ראש אחר משלנו לגמרי.

ועוד סיבה, שאותה לא ידענו לפני שנסענו. בשבוע שעבר פגשנו שני נערים ישראליים, בנים של הקונסול, שהוא נציג ישראל בהודו, והם סיפרו לנו שיש להם חברים הודים בני גילם. וכששאלנו: מה זה נקרא חברים? הם אמרו שההודים מזמינים אותם אליהם הביתה. ואנחנו ישר אמרנו: ומה, אתם גם הולכים מכות (סימן בדוק ומפגר לקירבה אמיתית) והם אמרו בקול אחד: "ההודים לא הולכים מכות".

ואכן, מתברר שההודים, לעולם אינם מרביצים. הם יכולים להתעצבן, לכעוס, אולי לצעוק אחד על השני, אבל לעולם הם לא מתנפלים בקריזה אחד על השני!

ואנחנו מתפללים ומאחלים לעצמנו, שנתברך בכך שגם בצפת לא ירימו יותר יד איש על אחיו! כי אולי, גם בשביל זה נוסעים לארצות רחוקות: להכיר הלכי נפש אחרים וללמוד מהם, ולאמץ מחשבות והתנהגויות ראויות וטובות.

וחוץ מזה הימים כאן עוברים מאד מהר: בישולים, וארוחות, וים, וחברים, וטיולים, וספרים, ומחשב, והאלבום שאנחנו עושים ושעליו נספר במכתב הבא. וגם יש המון זמן שאנחנו לא עושים כלום – סתם חולמים. אז מה שיוצא בסוף, שכאילו, לא נשאר לנו זמן בשביל עצמנו.

ותמי ואני קוראים לעצמנו "כנופיית הסיירים".
כי אנחנו הולכים המון גם ביום וגם בלילה. ויש לנו הימנון ל"כנופיית הסיירים". וכשאנחנו יוצאים, מלאי תנופה ושמחה, והולכים בחורשה – אנחנו שרים אותו, אנחנו הולכים בטור כי השבילים צרים. ואנחנו מזמזמים את ההימנון גם שאנחנו חוזרים בלילה, עייפים ושמחים, אפילו שאנחנו הולכים עם פנסים, ומקצרים דרכים, וטועים כל הזמן ומאשימים אחד את השני.

ולפני שיצאנו, עוד בארץ, הלכנו לייעוץ. כי זה לא פשוט לחיות צפוף כל כך הרבה זמן. וקיבלנו כל מיני החלטות: שאם אנחנו מרגישים משהו – אנחנו ישר אומרים, ואם טוב לנו – אנחנו אומרים, ואם לא טוב לנו – אנחנו אומרים. אנחנו לא שומרים שום דבר בבטן או בכל מקום אחר.

ואנחנו (עוד מזמן מזמן) מתחשבים אחד ברצונות של השני, וגם האהבה שלנו התעצמה מאד, כי נעים וטוב לנו להיות ביחד, ולא הצלחנו לריב אפילו פעם אחת!

אז רק רצינו להגיד שאנחנו מאד מאד מתגעגעים אליכם, אפילו שטוב לנו. ואולי בגלל זה שטוב לנו, אנחנו רוצים לשמוח איתכם. וגם לנסוע בקרטינג ולהשתולל ולשיר בשדות!

וכמו שליאת אמרה על עצמה: "כשהייתי בהודו, אני התגעגעתי כל יום". אז גם אנחנו מתגעגעים כל יום. ואפילו שהזמן רץ, ואנחנו לא רוצים שהטיול יגמר, אנחנו סופרים בקוצר רוח את הימים, מתי כבר נחזור לבית שלנו, ולמיטה שלנו, ולילדים ולנכדים היקרים שלנו.

שיהיה לכם הכל בטוב ובשמחה
תודה ולהתראות
מאמא ואבא וסבתא וסבא שהם גם קצת תמי יגאל

להזמנת ההרצאה: יגאל פארי 054-4320097 וגם 04-6320613 | אימייל | אתר

הראה עוד

9 thoughts on “חבורת הסיירים של תמי ויגאל”

  1. קראתי בהתפעמות את המכתב של יגאל ותמי. הרגשתי את הרוח והריחוף, את השיחרור והחופש. איזה יופי כך סתם באמצע החיים לקבל החלטה כל כך נועזת, להרים כנפים ולעוף.
    תמשיכו להרגיש הודו. עדיין לא איתי את המסע המצולם אבל אני מחכה בקוצר רוח להזדמנות לחוות אתכם את הודו שוב.
    מיכל שבולת

  2. התשובה לשיר של הביטלס = will you still need me when im 64
    אילנה אמרה שכשהיא תאלץ לצאת לפנסיה זה יהיה בהודו – מתנס אחד גדול עם חוגים והפעלות מכל הסוגים….
    ואני אומרת – מתגעגעת להתגעגע משם ולכתוב מכתבים לכולם – כמה זמו היה לי להקדיש לכל מכתב/ ברכה/ חג/ ארוחה..
    היה בינינו אושר

כתיבת תגובה

שווה לראות גם

Close
Close