התפתחות האתרטורים אישייםכלליכתיבה פרטיתשיטוטים

חבר טוב באמצע היער / רודי סעדה

סיפור על אמיליו

(התמונה מ'גן העדן שלמעלה')

החלק השביעי – הנקודה הקטנה שבבטן

[רודי סעדה]

מה גרם לי, אחד שמבלה את רוב זמנו בהומור, לפרוס בחודשיים האחרונים את סיפורי חיי האינטימיים והמצמיתים שעברתי, קשורים באדם אחד, שחשפתי את שמו בסיפור 'תשעה ימים' והגיע הזמן שאחשוף אותו במלואו.
'רק שמור על כנות ועדינות' הוא אמר לי 'כל השאר אני סומך עלייך'.
זה האדם שאני הולך לבלות איתו 28 ימים בלב היער. השם שלו אמיליו, וכשהוא יסיים את הביקור שלו, בקולומביה, אחרי שכבר היה חצי שנה בפרו, קבענו להיפגש לנו שנינו ב'אָלְטוֹ פָּרַאִיסוֹ', גן העדן שלמעלה.
אם אתם רוצים לדעת מי זה, פתחו את הלב, כפי שהכרתי אותו אני, כך אני חושף אותו לפניכם, לאט לאט ובעדינות, אין לי דרך אחרת.

***
דצמבר 2011
אחרי שביליתי ימים ארורים במעצר ההוא בירושלים, בלבול בזיהוי של אחד עשרה וחצי קילו קוק, יאוואראדי, שאלוהים יעזור, (הסיפור נמצא כאן בטיים ליין תחת הכותרת 'יא-ווא-רא-די') החלטתי לנסוע לקוסטה ריקה, לחפש תשובה בעצמי, לדעת מה היה רצון האל בטלטלה הזו שנסחפתי אליה.
יצאתי לבקר משפחה שעסקה בטיפול עם צמחי מרפא, מדיטציות, שתיקה, וגם לא מעט נרות, זה היה נכון, כמעט מתבקש שאגיע אליהם לנקות עצמי מהכתמים העקשניים שנצרבו לי למחשבות.
ארזתי תיק קטן, קניתי כרטיס טיסה לחודש וחצי, ויצאתי למרכז של אמריקה, נחתי בסן חוזה, לקחתי אוטובוס, ואז עוד אוטובוס, ואז עוד אוטובוס עד שהגעתי לעיירה קטנטנה שנקראת 'סָאן קְרִיסְטוֹבֶּל' שם חיכה לי ג'יפ שחור, שאסף אותי, ודהר אל תוך העלים הירוקים הצפופים של היער.

ביער הזה ביליתי חודש ימים, הבנתי שלפני שאוכל להימלט מהשדים בראשי עלי להתייצב מולם, והתייצבתי, מהעבר ההוא שהקפיץ לי את הלב ניקיתי את עצמי בדיאטה של אוכל פשוט, בשירת ציפורים, בקולות של קופים מתנדנדים על ענפים בבקרים, בצרצרים שמפרקים את חוש השמיעה לרסיסים רסיסים, ובכך הורדתי לא מעט קילוגרמים של מחשבות.

החודש הזה הסתיים, והרשתי לעצמי לסיים את השבועיים שנותרו על חוף הים, הג'יפ שלף אותי החוצה מהיער, ובאוטובוס מתפרק, בנסיעה של חמישים וחמש דקות, במהמורות של כביש מתפתל עם נוף עוצר נשימה הגעתי לחוף 'דוֹמִינִיקָל', הידוע כחוף עם הגלים הגבוהים במדינה, לשם מגיעים גולשים מכל רחבי העולם. אבל אותי לא עניינו הגלים, אותי עניין השקט. שם בפינה השמאלית של רצועת החוף הזו, בצד בצד, הרחק הרחק מכולם, אבל ממש הרחק, תחת צִילו של עץ קוקוס, הקמתי לעצמי אוהל, התכוננתי לבדידות נוספת, הפעם משלי, רגע של שקט, לתת לחכמה של היער לחלחל לתאי גופי, דרך הגלים הגדולים של האוקיינוס הכחול להחדיר אותה אל תודעתי בשיוף של גאות ושפל.

***
שלושה לילות באוהל הספיקו לי כדי להבין שאני משועמם למוות. כמה אפשר להריח את ריחו המלוח של הים ולראות גלי אוקיינוס, כמה אפשר לשחק עם צדפים, לשבור קוֹקוּסים, לשייף אותם עם אבן, ולהכין מהם מאפרות, מלא מאפרות, וכססוניות, וקערות, ובתי מנורה, כל מה שתדמיינו מקוקוס ידי שמה עליו, חזרתי לארץ עם חמישים פריטים של קוקוס, לפחות. את כל ה קוֹקוּסים שהכנתי, אכלתי לפני, אפשר לומר שקוקוס היה המזון היחיד שלי. בעצם קוקוס היה המזון היחיד שלי, על כל חלקיו. הלבן זה המזון, הנוזל זה השתייה, הפועל היוצא של הקולינריה הזו היא ששלשלתי קוקוס.

***
אם רציתם לדעת איך אפשר ללכת לאיבוד בחיים האלו, ככה זה מתחיל:
הרגליים שלחו אותי לטייל על רצועת החוף הזו, מה עלה על דעתי אז לצאת לטיול הזה, לא זוכר, נראה לי השעמום, תוסיפו לזה את השמש שקופחת לך על הראש, ושקוקוס הוא המזון היחיד שלך, ההיגיון בימים ההם היה חד מימדי.
לא היה לי שעון אבל אני יודע שיצאתי מוקדם בבוקר, מאוד מוקדם, אם אי פעם ישנתם על חוף ים, אז מיד אחרי הזריחה אתה מתעורר, לא בגלל האור, בגלל החום, אתה נרדם בתוך אוהל ומתעורר בתוך כִּבְשַן. חום למות.
וכך מצאתי את עצמי מטייל על החוף, גורר רגליים, בלי מחשבה מקדימה, גם בלי חולצה, ככה יחף עם כובע קסקט על הראש. לא ידעתי לאן כפות רגלי נושאות אותי, החלטתי פשוט ללכת ומתישהו אעשה פרסה ואחזור.
מצד ימין הים הכחול, מצד שמאל הירוק של היער הפראי, וביניהם רצועת החוף, רוחב של שבעה מטרים, חול לבן, מנוקד בראשי קוקוס, כמו בגלויה, ואני בתוכה, הרגלים נושאות אותי רחוק רחוק, וואו כמה שיפה פה.
אולי השעמום, אולי המחשבות, אולי החוף האקזוטי היפה הזה שככל שאתה מתקדם הוא הופך ליפה יותר, לא שמתי לב שצעדתי מלא, חציתי פיתולים רבים בדרך, שעה, ועוד שעה, סה"כ אחת עשרה שעות. כשראיתי את השמש מתארגנת לקראת שקיעה, ויתושים שהתעוררו לאכול אותי, גמלה בי החלטה לפרסֵס ולחזור על עקבותיי, וכך עשיתי.
אחרי מאה מטרים, שחציתי פיתול אחד, הבחנתי כמה מר גורלי, מה שהיה חוף שלפני רגע צעדתי עליו, הפך למים עמוקים, הגאות של האוקיינוס הפכה הכל למים, עכשיו מולי יש מים כחולים בצד שמאל שהופכים להיות יער ירוק בצד ימין.
נעלם החוף!

***
החיבור של הכחול של המים עם הירוק של היער בתוספת הכתום של השקיעה, העניקו תמונת נוף פנורמית חלומית מעניקת שלוות רוגע שראויה להיתלות בכל סטודיו ליוגה, אבל פחות למי שנמצא באותה העת, יחף, ללא חולצה, עקוץ יתושים, ורעב. למראה החוף הנעלם, הרהרתי לעצמי שאחזור דרך היער הנושק למים, וכך עשיתי, אחרי חמישה מטרים של צעידה כזו, הבנתי שאין מצב, לפלס את דרכי יחף ביער סבוך ופראי שכזה, זה רצח לרגליים, זה בלתי אפשרי.
החושך הזדחל לתפאורה היפה, ואני אט אט מבין שאני נכנס לצרות.

לא יודע מה גרם לי לעשות את השטות הזו, אולי השמש שקיפדה אותי קודם לכן, לא יודע, אבל אין לי ספק שהדאגה שהזדחלה הייתה חלק נכבד בעשיית אחת ההחלטות המטופשות והמיותרות של חיי, חשבתי לעצמי שאם אכנס קצת יותר לעומק היער, אמצא שביל נוח יותר להליכה, אשכרה חשבתי שאולי אמצא שם איזה כביש איילון, במקרה הכי נורא אמרתי לעצמי אחזור על עקבותיי בחושך לפי חוש השמיעה של הגלים, ואגיע חזרה לקו מים.
אחרי עשרים דקות של כניסה לעומק הפרא, החושך כבר היה כבד, העלים היו צפופים, ובקושי היה ניתן לראות שמיים, שלא לדבר על לשמוע משהו, קולות הערב של היער החלו להלום את עור התוף בצלילים רועמים של קולות חיות שלא שמעתי מעודי, ובתוכי התבשלה התובנה שכנראה הלכתי לאיבוד, התובנה הולידה דאגה, שגרמה לי לעשות עוד טעות, לחזור על עקבותיי, אחרי חמש דקות בחושך, איבדתי אוריינטציה מה זה צפון מה זה דרום ואיפה לעזאזל אני נמצא, נשען על עץ מתוסכל בחושך הבנתי שהלכתי לאיבוד ביער פראי שגודלו כרבע מדינת ישראל, ברגע זה ממש אני נמלה קטנה קטנה, באמצע של דשא במגרש כדורגל גדול גדול.
אוי ואבוי.
הלכתי לאיבוד!

***
היתושים גמרו אותי, הנחתי ישבן על האדמה, ודמעות של תסכול נזלו ממני, אנחות ייאוש נפלטו מגרוני וכעסתי על עצמי, כמה חסר אחריות אני, ואז מחשבה של בהלה דקרה את תודעתי כחץ מר כשהבנתי מה עשיתי בכלל, האוהל שלי שדאגתי להסתיר יפה יפה נמצא שם הרחק מכולם, מי יודע על קיומי בכלל, אף אחד, במקרה הכי טוב רק בעוד כמה שבועות פקחי החוף, אם בכלל, יימצאו את האוהל ואז אולי יחפשו אותי, הלכתי לאיבוד, יתושים שאוכלים אותי זאת הבעיה הפחות חמורה, אני ממש בצרה.
אוי ואבוי.
התחלתי לבכות, ולהתפלל, הרגשתי אבוד בחוץ וגם בתוכי, מה חשבתי לעצמי, הפעם אין את מי להאשים רודי, נאבק בגלי צונאמי של האשמה עצמית, הגיע פתאום גשם, לא לא באמת, כן כן באמת, על אף שהוא ערך חמש דקות, תודה אלוהים, הוא הספיק להפוך את היער הזה לבוצי, לא תודה אלוהים, אני בחושך, אבוד, רעב, עקוץ ומסביבי חיות מסוכנות מכל עבר, אם לא מתתי במעצר ההוא בירושלים, אין ספק שאמות כאן.
התפללתי לאלוהים שיציל אותי, הוא כנראה שמע את התפילה, כי פתאום הרגשתי משהו זוחל עלי, על הירך, שלחתי כף יד והיא הרגישה רכות שמנונית, תפסתי את הרכות הזו שהרגישה עכשיו כמו צינור כיבוי אש, זה היה נחש, שהוסיף גם 'כחחחח' מבהיל, צרחתי 'אהההה' אחד גדול וכל היער צרח איתי, זינקתי על רגליי והתחלתי לרוץ, בחושך, לא ראיתי דבר, רצתי אולי חמישה מטרים עד שדפקתי רגל בשורש בולט באדמה, שברתי שתי אצבעות (את זה אגלה אח"כ) ונפלתי עם הפרצוף על האדמה הבוצית. 'אהההה' נאנקתי מכאב, ומייאוש, ומשניהם גם יחד, אוי לא, מה קורה פה לעזאזל, כל מה שאני עושה נהיה גרוע יותר, טעויות על טעויות כמו בסדרה הנדסית מעוותת, בתוכי מתחולל בלאגן, תמהיל של דאגה ופחד מבהיל, ואני לא יודע, אני באמת לא יודע מה לעשות, בכיתי, אני רוצה הביתה עכשיו.
אני רוצה לישראל.

***
אין מצב להתרגל לחושך הזה, זה חושך מוחלט, שחור, חוש השמיעה וחוש המישוש הם היחידים שמתפקדים, ואני עייף, ואני עיוור, ואני בצרה. אבל אני מחליט לקום, לא יודע איך היו לי כוחות לקום, אני חושב שראיתי את דמותה של אימא שלי, וזה נתן בי כוח, והחלטתי ללכת לכיוון אחד, כוס אמק, גם אם אני נמלה באמצע מגרש כדורגל לא אכפת לי, גם אם יעברו ימים, ושבועות, אם אני אלך בכיוון אחד, מתישהו אגיע לקצה, תמיד יש קצה, ואני נמלה עקשנית, זה חיזק אותי, אז פשוט נשמתי עמוק ללב, החלטתי על כיוון, ועם גישוש באפילה פילסתי את דרכי, תוך כדי הצעידה נוסף הייאוש שאני נתקל במחסומי יער שאילצו אותי להקיף אותם, ובהקפה הזו בחושך אני לא יודע אם אני בכלל חוזר על עקבותיי, יכול להיות שאני בכלל עושה מעגלים סביב עצמי, גופי רעד מבהלה על המחשבה הזו, אני כלוא בסיבים ירוקים פראיים, אסקייפ רום הכי משוגע שאפשר לבקש, תוסיפו את קולות היער המלחיצים, החיות שמתנדנדות שם על הענפים מעליי, אני בסרט מבהיל של ממש, היער אינו רחמן כמו שחשבתי. אבל אני צועד, נמלה עקשנית שכמוני, עוד צעד, ועוד צעד, והרגליים צורחות כאב, לא אכפת לי, אני צועד, עשרים דקות, ועוד עשרים דקות, וכבר שעה, וכלום, אולי אעצור, לא, אני ממשיך, יחף אני ממשיך בכל הכוח, אני ממשיך, וממשיך, ואז אור, אור בחוש השמיעה, אני חושב שאני שומע גלים, אני חושב? אני בטוח, יש, דמעות התרגשות של אושר פורצות מעיני, זה מסתיים, ויותר מהר ממה שחשבתי, אני מחיש צעדים, לא אכפת לי על כפות הרגליים, אני רוצה לשמוע את הגלים האלה חזק יותר, וככל שאני פוסע, הגלים אכן נשמעים חזק יותר, והריח המלוח של האוקיינוס שוטף את נחיריי, אני שומע גלים, כן, הגלים האלה, אני מכיר אותם מהלילות המשעממים באוהל, אני ממשיך לצעוד לקראתם, ועם הצעדים, הצפיפות של העלים כבר פחות דחוסה, ואור מכוכבים סוף סוף חודר לעיניי, ומתגלים לי עצי קוקוס, אני קרוב לים, אני יודע את זה, אני יודע שאני קרוב, ואט אט הוא מתגלה לי, הים, ומתגלה לי גם משהו נוסף.

בקו האופק אני רואה את הים, ואיתה גם צללית של אדם בגבו אליי, אני משפשף את עיניי, לא, זה לא פאטה מוֹרְגָנה של יער, זה באמת דמות אדם, יושב לו שם על גזע עץ קוקוס שמרגיש כמו ספסל, מביט אל השמיים, והוא משכשך את רגליו במים, ככל שאני מתקרב יותר, אני רואה שמיים, וכוכבים, ואותו.
אמיליו.

***
בכיתי שפגשתי בו, הפחד מללכת לאיבוד השתחרר מתוכי כפרץ של דמעות. פחדתי, באמת שפחדתי, קראתי הרבה כתבות עיתון, וסיפורים על אנשים שהולכים לאיבוד בטרקים בטיול שלהם, ולא רציתי להיות אחד מאלה, יש לי קריירה של סטנדאפ שאני רוצה להגשים.
"הוֹלה אָמִיגוֹ, טֶנק יוּ טֶנק יוּ" אני פונה אליו נרגש בדמעות
"הוֹלה" הוא מביט בי בחיוך
"אֶסְפּוֹסִיבְּלַה פּוֹרְפַבוֹר, אָבְלַה פּוֹקִיטוֹ אֶסְפַנִיוֹל" אני מסביר לו שאינני יודע ספרדית כל כך טוב, ואז המשכתי באנגלית "אני מחפש איזה דרך לצאת מפה"
"פלוֹרֶסְטַה?" הוא שאל
"כן, לצאת מהיער"
"לַה מַנִיאָנַה" רק מחר בבוקר הוא עונה לי בספרדית
אני בוכה, ומהנהן לא, אני רוצה עכשיו.
"לאן אתה רוצה לחזור? הוא שאל אותי באנגלית מקרטעת
"דוֹמִינִיקַל"
על אף שחיוכו נשאר קבוע, עיניו הופתעו, הבנתי שהרגליים שלי גמעו מרחק עצום בהליכה ההיא.
"זה ממש רחוק תצטרך לחכות לבוקר"
הפנים שלי הראו אכזבה.
"בוא תשב" הוא הזיז את האגן ופינה מרווח להניח את ישבני על גזע העץ, לראשונה הבחנתי ברגליים שלי דרך אור הכוכבים, הם פצועות, אבל לא אכפת לי, לפחות לא הלכתי לאיבוד. לידו הרגשתי שליו, דפיקות הלב שלי הסתנכרנו עם שלו והנשימות שלי שוחחו עם הנשימות שלו, לרגע נשמתי מנוחה. עיניו התבוננו על הכוכבים כמו ילד סקרן, זה עורר בי געגוע לימי הקיבוץ, הוא שלף חתיכת ענף והצביע על אחד הכוכבים שנצצו בשמיים "דִיז אִיז וונוס" הוא דיבר באנגלית והרגשתי לראשונה את המבטא הפורטוגזי שלו.
"זה זמן טוב להביט בשמיים ולבקש משאלה" הוא אמר.
המשאלה שלי הייתה לחזור הביתה בשלום, לחזור לאוהל, לשנות את תאריך הטיסה לעוד יומיים ולחזור הביתה, הספיק לי, רוצה לחזור לדירת הקרקע שלי ברוזנבאום 5 ולעשן שאכטות עם דניאל, השכן מלמעלה. אבל בלב פנימה התפללתי וביקשתי שלום, דבר ראשון בתוכי, אח"כ לעולם. והוא שיחק עם חתיכת הענף במים ויצר אדוות עגולות.

"אתה מכיר את הכוכבים?" הוא פנה אלי בשאלה, הקול שלו נעים, רך, כמו חיבק אותי עם קולו.
"הכוכבים?" שאלתי
הוא הנהן 'כן', אבל אני לא מאמין בכוכבים, למעט זה שהם מאירים את הדרך בחושך "לא כל כך מכיר" השבתי לו.
"הם מאירים לך את הדרך בחושך" הוא אמר בדיוק את מה שחשבתי, אם השנים שיחלפו אגלה כמה הכוכבים עוד ילוו אותי בחיים. הוא החל לדבר על הכוכב וונוס, ולראשונה הרגשתי את הלב שלי נפתח, אחרי הרבה זמן שלא פגשתי אנשים, הקול שלו היה מקווה מים במדבר לאוזן שלי שהוא דיבר, רציתי לשתות את קולו, ההרמוניה התגלתה כשהתבוננתי עליו יושב על גזע העץ והוא מתאים בקומפוזיציה מושלמת לציור הזה של הלילה, והכוכבים, והיער, לא כל כך הקשבתי למילים שלו, אבל הדיבור נשמע כאילו ציפור שיר דיברה מגרונו, כמו היפנט אותי במילותיו, לרגע שכחתי את המסע הפראי הזה שעברתי, את הפחד המבהיל שהלכתי לאיבוד ואת הרגליים הכואבות, אחרי קולות הסכנה של היער רציתי לשמוע אותו לנצח, הרגשתי שהוא מגן עליי מהצלילים של היער. וזה מוזר, מוזר כי זה אדם שפגשתי לפני עשר דקות בערך.

עיניו נצצו יופי שהוא דיבר על 'וונוס', עם הזמן אגלה שהעיניים שלו תמיד נוצצות, כמו ילד הוא דיבר, מרותק גם הוא למילותיו, "תסתכל" הוא אמר והפנה אצבע לכוכב אחר "מרקורי" מחשבות ביקורת חצו בתודעתי, הפעם בכיוון הפוך, הבנתי כמה אדם שיפוטי אני, כמה אנשים פספסתי במהלך חיי בכך שהייתי שקוע בעצמי וסגור אליהם, זה מדהים שלצידי יושב איש זר, כפול מגילי, בן שישים לפחות, ואני מרגיש בנוח איתו, אולי הכי בנוח מאז שיצאתי לקוסטה ריקה.
"אז מה אתה עושה כאן?" הוא שואל אותי
"אני חושב שהלכתי לאיבוד" חייכתי במבוכה
"לא מה אתה עושה כאן, בקוסטה ריקה?"
"אה, אני באתי לרפא את עצמי"
"לרפא?" גבותיו הביעו סקרנות
"לנקות קצת את הראש"
"ממה?"
"כואב לי" נפתחתי בפניו פתאום, הייתי חייב להיפתח למישהו, מאז הימים במעצר לא דיברתי עם איש על מה אני מרגיש שם בלב, לא עם המשפחה, גם לא עם חברים, בקושי, רציתי לשוחח עם מישהו על אלוהים, על אמונה, על חוסר האמונה, בממשלה, בחוקים, בחיים, בעצמי, על זה שכמעט התאבדתי שם במעצר לעזאזל, ולראשונה איתו דיברתי, באנגלית מקרטעת, אבל דיברתי.
"כואב?" הוא שאל שסיימתי
"כן" השבתי
הוא נעץ בי מבט ולראשונה מאחורי הניצוץ בעיניים שלו התגלתה הרכות של נפשו כמו שאבה אותי פנימה "המחשבות רודפות אחרייך?" שאל כאילו קרא את תוכן ראשי.
"הרבה שאלות, על עצמי על מה שעברתי, למה כל כך כואב לי בחזה"
"וחשבת שאם תבוא לכאן זה ירפא אותך?"
"כן" השבתי והמשכתי "וזה ריפא אותי, העניק לי מעט תשובות, הייתי צריך להתרחק, כדי להבין מחדש"
"כמו כדור פורח, רק שאתה למעלה אתה יכול להבין את הכל"
הוא ניסח את זה יפה "כן, כמו כדור פורח" החזרתי לו
"שאתה מרכיב פאזל, גם אם החלק שאותו אתה מחזיק, מעוות או לא מובן, פתאום מלמעלה אתה מבין שזה חלק חשוב מתמונה גדולה יותר"
קולו היה טבעי, מלטף, כמו צף על פני המים, כמו הגלים, התפאורה בזמן שהוא דיבר הייתה הרמונית, הירח, הכוכבים, עיני לא עמדו בהתרגשות וטפטפו דמעות לנוכח התמונה היפה הזו.
"זה לא סתם הלכתי לאיבוד, נכון?" שאלתי
הוא חייך, ולרגע עבר בי עקצוץ, רעד חשמלי, צמרמורת אינטואיטיבית, כאילו נפגשתי עם נפש תאומה, אני חושב שזה מה שמרגישים שמתאהבים לא? שאתה פוגש את האחת, לא יודע, לא מצאתי את האחת שלי. אבל אני חושב שככה מרגישים.
הוא שלח יד לשמיים "הכוכב הזה והכוכב הזה, הם ביחסים הרמוניים" אמר, אין לי מושג מה זה אומר, אבל הרגשתי שזה טוב.
הבטתי על המים שנרגעו, ושיקפו כמראה את הכוכבים שלמעלה, לרגע שכחתי את היתושים, את המחשבות שעקצו אותי על המעצר ההוא, אולי המסע הזה היה בשביל שאפגוש אותו, המחשבות יתגלו לי מאוחר יותר כנכונות.
"איך קוראים לך?" הוא שאל אותי, שכחתי שלא הצגתי את עצמי, אבל ככה זה בטיולים אתה מכיר בנאדם לפני שאתה מכיר את שמו "רודי" עניתי.
"רודי" הוא מילמל לעצמו כנזכר
"ולך? איך קוראים לך?"
"אמיליו"
"אמיליו" הבטתי בעיניו והבחנתי בירח משתקף בבואתם.
"מה זה רודי?"
"מה הכינוי?"
"כן"
"אין כינוי, אמא שלי ראתה סדרת טלוויזיה, ולדמות בטלוויזיה קראו רודי אז היא קראה לי על שמו"
"אמא שלך קרא לך על שם דמות בטלוויזיה? כמו מיקי מאוס?"
"כן" חייכתי לעיניו העליזות "רק לא מצויר"
"אתה שחקן"
הרמתי עיניים בפליאה "איך ניחשת?"
"אם אמא לך קראה לך על דמות בטלוויזיה, אז למה שלא תהיה דמות בטלוויזיה"
"לא חשבתי על זה" המשכתי מחשבה בקול
"אם אתה צופה בכדור פורח אתה יכול להבין שהכל מסתדר"
טוב סבבה עם האנלוגיה של הכדור פורח, הוא עוד ימשיך עם זה הרבה? מחשבות ביקורתיות תקפו אותי, דפוסים מעולם ישן.
"כל חלקי הפאזל מסתדרים" הוא המשיך.
הוא ליטף את המים עם ענף עץ, והשליך אותו, הכוכבים שהשתקפו התעוותו ברעד.
"ומה זה סעדה?" הוא המשיך כמו ילד מתעניין "יש לזה פירוש?"
"כן" אמרתי "זה בערבית מהמילה סעיד, זה שמחה, הֶפִּינֵס"
"אַלֵגְרִייָה" הוא ענה לי ופרס חיוך גדול יותר.
"אַלֵגְרִייָה?"
"בפורטוגזית שמחה זה אַלֵגְרִייָה, אַלֵגְרִייָה"
"אז אתה רודי. שחקן. שמח" עם תפאורת הכוכבים, הירח והיער, זה הרגיש כאילו העניק לי שֶם של אינדיאני "שחקן שגורם לאנשים לשמוח ולצחוק" ובלי לשים לב, או עם לשים לב, הוא עלה על זה שאני עושה סטנדאפ.
"כן" אמרתי והמשכתי "כדור פורח אה?" קרצתי אליו
הוא הבין את הבדיחה.
"אתה רעב?" הוא שאל אותי
"כן קצת" וחשבתי על זה שכבר שלושה ימים לא הכנסתי כלום חוץ מקוקוס, רק שלא יציע לי קוקוס.
"יש לי פה מקום בפנים בתוך היער, יש מדורה ואוכל, ומקום לישון תחת הגשם"
הנהנתי בהסכמה.

***
הגחלים שפגשתי העידו על כך שנראה שהוא לן כאן כבר כמה לילות. באמתחתו אולר, כלי אוכל ועוד כמה דברים הנחוצים לטייל ביער פראי שכזה, הוא שלף מצית, הזרדים שהניח נשרפו מהר, ותוך רגעים ספורים, הוא הרים מדורה של ממש, שהעניקה אור, ובמיוחד הרחיקה את היתושים שהתנחלו עליי כמו הייתי נחל הירקון.
בעלה בננה רחב, הוא הניח סוג של פקעת ושורש, מעך בידו עוד כמה פירות שאינני מכיר, את כל זה גילגל בעלה כמו הייתה לאפה גדולה והחביא אותה בגחלים.
"כמה זמן אתה כבר פה?" הוא שאל אותי בזמן שהוא שיחק עם הגחלים שהפכו כעת לתנור בישול
"חודש בערך"
"ומה אתה עושה אמיליו?"
"אני מטייל" הוא השיב, בהמשך הזמן אגלה שהוא לא רק מטייל, הוא גם סוג של רופא, רופא יער, המשתמש בצמחי היער לריפוי, הידע שלו רחב בנושא, והוא מטפל בכל מי שפונה אליו, והוא טוב, ראיתי את זה במו עיניי, והוא קוסם, באמת, אני יודע שזה מוזר לומר קוסם, אבל מתוך לקסיקון המילים באמתחתי, קוסם זה הכי קרוב לתאר אותו, אם יבוא היום ותיפגשו איתו, תיווכחו בעצמכם שיש אנשים שהם מעבר לזמן, אמיליו הוא אחד מהאנשים האלה, ולא לא הלכתי לאיבוד בהגדרה הזו.

***
סיימתי לאכול את הירקות שגולגלו בעלה הבננה, החייך שלי התפלא בחיוך גדול, יכול להיות שכל דבר שהוא לא קוקוס היה מרגש אותי, יכול להיות, אבל זה היה טעים, מאוד.
הוא פנה אל תרמילו, שלף בקבוק, רוקן אותו לפינג'אן קטנטן, כמו תה בישל אותו על הגחלים הלוהטות.
"רודי אַלֵגְרִייָה " הוא חייך אליי, "רודי השמח. רודי סעדה"
עם ענף דק ערבב את התה "היית פעם בכדור פורח?" הוא שאל אותי בעודו שולף את הפינג'אן מהגחלים.
"לא"
הוא פנה אל תרמילו, הפעם הוציא שתי קערות קטנות מקוקוס, קערות כמו שאני הכנתי, גם הוא בטח היה משועמם על החוף הרהרתי לעצמי.
הוא רוקן מעט מן התה לשנינו.
"תשתה" הוא פנה אליי במבטו "זה טיפל'ה מר אבל זה בריא" וכששתיתי, זה היה הדבר הכי מר ששתיתי בחיי, קימרתי את פי, עיוותי את פניי 'אעהואוהווואהוהו'
"אל תחמיץ פנים, בסופו של דבר זה מתוק"
ממש, חשבתי לעצמי, והתבוננתי באש, המרירות של התה צרבה לי בגרון, ליטפתי את החייך וירקתי לחושך, והוא חייך אלי וצחק, "גרינגו" הוא אמר לעצמו.

***
חשתי בעייפות גדולה וייחסתי אותה להליכה הארוכה והבהלה שגרמה ללב שלי לדהור כשהבנתי שהלכתי לאיבוד. הבטתי באש, ואמיליו החל לנשוף לעצמו שריקה, נשיפה מוזרה של פוו פוו פוו ואז ששש ששש ששש, ואז הוא החל למלמל, בפורטוגזית אני חושב, וזה היה יפה, והרמוני. אז הוא פנה אל תרמילו ושלף צמד חלילונים מעץ. ואז קרה קסם, כשהוא החל לנשוף בם, הרגשתי כאילו הוא נושף לתוכי, זה היה נעים, מלטף, כאילו החליל דיבר דרכו אלי, התרגשתי לנוכח הצלילים שהוא הפיק, עיניי התמקדו על הגחלים האדומות, והאש שריצדה מולי כמו רקדה לנשיפותיו על החליל, להבותיה היו כמו נחשים של אור, הבטתי עליה, על האש, על הכחול שבה, על הכתום שבה, על האדום שבה, והרגשתי שהיא מביטה בי חזרה, שלחה לי להבות כמו לשונות, ואמרה לי בוא, בוא לפה, נשמתי עמוק, כאב בבטן החל לפמפם לי, כאב שהרגיש כמו בחילה עמוקה, נשמתי פיהוק גדול, והרגשתי כאילו שאפתי את להבות את האש שמולי והיה לי חם בבית החזה, והאש כמו נחש, ירדה בגרון ודגדגה לי איברים פנימיים, הנחש בתוכי רקד לצליליו של החליל, והוא התפתל והתפתל, כמו סורק את גופי, אסף מטען ועוד ומטען ועוד ומטען עד שכבר לא יכולתי יותר, והבחילה עלתה כמו גיהוק גדול שעלה על גדותיו, הזזתי את גופי הצידה, והאש הזו, בערה מפי החוצה, הנחש יצא ממני, ואיתו כל הקוֹקוּסִים שאכלתי, קיא השפריץ ממני, הקאתי את כל היום הזה.
בסוף ההקאה, נשכבתי על האדמה, מסוחרר, אז נתתי לעיניים לנוח, החלילים המשיכו לנגן והפעם קישטו עצמם בקווים של אור, ואני נושם את הקווים האלו, ובכל נשימה אני מבחין שהקווים מתפצלים והופכים לצורות הנדסיות של משולש, מרובע, ומשושה, לרגע בעיני רוחי ראיתי את הכוכבים שאמיליו דיבר עליהם קודם לכן והיחסים ביניהם, כעת המשולש הכפיל את עצמו והוא הופך לכוכב מגן דוד, שנפתח לעוד כוכב ולעוד כוכב, פְרַקְטַל של כוכבים, ואני בסחרחורת, שהציגה כעת מַנְדָלוֹת של סוסים, ורכבתי על הסוסים בנשימתי, שדהרו אל וילונות הרקיע שנפתחו, פקחתי עיניים ודמעה נפלה על פני.
הבחנתי באמיליו עומד מעליי, הוא פיזר עשן, עיניי היו עייפות וחזרתי לחלום, ובחלום ראיתי חיזיון פנורמי, חובק חיים ודמויות, העולם הוא עץ של עולמות, וכל נשימה שלי, כמו צליל מיתר מרעידה את ענפי העץ מפילה עולמות כמו היו פירות של מחשבות, מחשבות כמו גרגירי חול שזורות להן בסוודר, והנה הסוודר נפרם, והמחשבות נפרמות אחת אחרי השנייה, לחוט ארוך, שבבירור הוא ציר הזמן של חיי שלי, ואני מבחין בזיכרונותיי ברצף הזמן הזה לאורכו, עבר ועתיד, זיכרונות חדים, כמו תמונות, חדות וברורות, ובהשתקפותם אני רואה את עצמי, ראיתי אש גדולה, ומכונית, ואני צועד אליה באיטיות, ודמות ליד המכונית צועקת 'הרגליים הרגליים', והתמונה התחלפה לתמונה של נערה עם שיער שחור, אף גיבֶּן, וסנטר בולט, שאותה אני אוהב, והיא יושבת לצידו, של בחור שחום עם עיניים רכות, קוראים לו תומר והוא שכן, ואני מגיש להם זוג קריסטלים, והתמונה התחלפה וכעת אני תחת דקל בסיני, מביט בגלי הים שחורטים לי על התודעה בעט נובע, בצבעים של יופי, אויי זה יפה, זה כל כך יפה, ואני חוצה אורות מהבהבים ורואה עצמי מופיע בסטנדאפ שנקרא 'טריפ' ושוב ראיתי אותה, את הבחורה הזו עם הסנטר הבולט, ועכשיו היא בהריון, והתמונה התפיידה לתמונת אולטרסאונד שחורה, ואני בוכה כשאני מבחין בתמונה, ובועות סבון, כמו דמעות ריצדו לעיני רוחי, ומשתקפות בהן תמונות ובאחת הבועות, אני עצמי במשאית אסירים מחוררת, מביט בשקיעה, ובבועה אחרת אני עומד על גג נגריה, ותמונה של אחי יאיר עם פנים מדממות, שזורות בנוף של יפו, כשאני רץ בגשם. ופתאום הבזק של פרחים אדומים, בתוך פרחים בתוך פרחים, ספירלות של פרחים צבעוניים כמה שזה יפה, בחיי, זה כל כך יפה.
וגבעתיים מופיעה, והנה אני בוכה בבית גדול, ושוב תמונה של קהל, ומיקרופון, וצחוק, והפעם באנגלית, חוטי אור בצבע סגול וכחול, באים אליי כשובל של פרפרים מנוקדים, וגם זה יפה, יואוו זה כל כך יפה, ותמונה של מורה חיילת מלפני עשרים שנה, שבאה והלכה, ותמונה שלו מופיעה, אמיליו, נמצא איתי סביב האש במושב בישראל, ליד בנימינה, ותמונה שלי יושב בגב זקוף וידיי על ברכיי, ועט נובע כותב את המילה ALL-IN, בספירלות של צבעים, ועוד ספירלות, עד שאמיליו פרץ מתוכן, שלח יד ושאל אם מספיק? אמרתי שמספיק, אז הוא עזב אותי ונבלעתי לתוך ספירלה אינסופית. שסופה אפלה.
איזה חלום.

***
התעוררתי לריחות מתקתקים של לימון ומרווה, עיניי נפקחו לאט, ודבר ראשון שעיני לכדו היו גחלים אדומות, ועליהן פינג'אן תה מעלה אדים.
הפניתי מבט, והבחנתי באמיליו רוקח משחה ירוקה זרחנית באחת מקערות הקוקוס שלו. הוא הביט בי בחיוך עליז.
"הוֹלה" השבתי לחיוכו
"הוֹלה" הוא החזיר לי בחיוך והמשיך "אל תזוז" הוא הורה לי עם מבטו אל עבר כפות הרגליים שלי "הרגליים שלך"
הפניתי מבט לכפות הרגליים, כבשתי צרחה פנימית כשראיתי אותן, הן היו חרוכות, מחוררות שופעות בשלפוחיות ענקיות מדממות, כפות רגליי נראו כמו עלו על מוקש, יכולתי לראות את הוורידים והגידים תחת העור, אוי גוֹד, הן היו שסועות בחלק מהמקומות, קרועות, כמו עברו מאבק עם שיני דב עצבני.
"הוווווו פאק" פערתי עיניים לנוכח הזוועה הזו. מה עשיתי לרגליים שלי אלוהים ישמור, לארץ אני חוזר בכיסא גלגלים. אמיליו ניגש אליהן עם הקערה, ופנה אלי "זה הולך להיות כואב, זה ישרוף, אל תזוז, אולי תתעלף, אבל אל תזוז"
הנהנתי כן, ולא הבנתי כמה כואב זה הולך להיות, הוא מרח את המשחה הזרחנית הזו ומיד הרגשתי צריבה, כמו חומצה, הכניסו את כפות רגליי עכשיו לתוך לבה של הר געש, פלטתי צרחת כאב ארוכה, כאילו ניסרו את רגליי ללא הרדמה, אני לא חושב שצרחתי אי פעם בחיים שלי כמו שצרחתי אז ביער ההוא, קרעתי את מיתרי הקול שלי בצרחה הזו, הגרון שלי נצרד בו במקום, הגוף שלי הקיז דמעות מהעיניים.
ולא, לא התעלפתי.

***
לקח עשרים דקות עד שנרגעתי מהמשחה הזו, סמכתי עליו ידעתי שהוא מטפל בי בידיים טובות, ועדיין זה כאב, הוא לקח עלים רחבים, ועטף את כפות הרגליים השסועות, עם שורשים דקים ארוכים, ששימשו כעת כשרוכים, ליפף על העלים והצמיד אותם לרגליי.
"אתה לא תחזור לדוֹמִינִיקָל, תצטרך לתת לרגליים לנוח, לפחות יומיים, המשחה הזו תרפא לך את הפצעים" אמר כשניגב את כפות ידיו בחולצתו, אז פנה לגחלים, שלף את פינג'אן התה, וריח הלימון והמרווה חדרו שוב לנחיריי, הוא מזג מהם לקערת קוקוס והגיש לי "תשתה זה ירגיע אותך קצת", וכשהוא אמר את המילים האחרונות רעד קל עבר בגופי, רסיסי הלילה הבליחו לרגע.

***
את רוב היום ביליתי על החוף, אמיליו נשא אותי והניח אותי עם רגליים חבושות בעלי בננה תחת צילו של עץ קוקוס, הוא השאיר אותי לבדי, העניק לי את השקט להתאושש ממה שעברתי, מחשבות תקפו אותי, הפעם בצורת הרהורים על הלילה של אתמול, הדמויות שפגשתי בחלום, מי היא הבחורה עם השיער השחור, עם הגִיבֵּנת באף והסנטר הבולט? שכן שגר מעליי? קריסטלים? למה כואב לי בבטן התחתונה שאני מנסה לצייר את דמותה מהזיכרון? הריון? אולטרסאונד? רסיסי הלילה הבליחו כטיפות מעורפלות, עם פרצופו המדמם של אחי, זיכרון ישן מהנגרייה ההיא ביפו ג'. ומכונית שרופה? 'הרגליים הרגליים' אני עוד יכול לשמוע את האיש הזה צועק ליד המכונית. בית בגבעתיים?
עם ענף עץ דק, שרבטתי ציורים מעוגלים על החול, כתבתי מילים מתת ההכרה, העליתי בעברית את המחשבות האלו, והמים באו ומחקו, באו ומחקו, באו ומחקו, הזכירו שהכל ארעי וחולף, הכל זמני כאן בעולם.
אני מביט על כפות רגליי והן חבושות בעליי בננה.
איזה טריפ.

***
שני לילות נוספים נשארתי עם אמיליו
"כדי לעוף בכדור פורח, צריך לשחרר את המטענים העודפים" הוא אמר לי באחד הלילות
הבטתי בו סקרן
"אתה מבין על מה מדובר?"
הנהנתי 'כן', אבל לא באמת הבנתי
"כדי לעוף בכדור פורח, אנחנו משחררים משקולות, ולך יש כמה משקולות לשחרר כל מה שראית בלילה של אתמול זה מטענים, משקולות, עליך לחוות אותם במלואם בחיים ואז לשחרר אותם" הוא נעץ בי חיוך.

***
לפני שלושה חודשים קיבלתי הודעה בוואטסאפ, כמו אסטרואיד הייתה ההודעה הזו, פגעה בול בגלגלי הזיזים של המוח, הקפיצה לי זיכרונות קדומים והזיזה 180 מעלות את החיים שלי ממסלולם.
"רודי השמח, רוצה לטוס בכדור פורח?" אמרה ההודעה באנגלית, היא עוררה את הלב שלי בחיוך ובחרדה גם יחד. מספר הטלפון של השולח לא היה מזוהה אבל ידעתי בדיוק במי מדובר.

'רק שתהיה מוכן מספיק' הוא אמר בלילה ההוא, ועברו שש שנים מאז, ולא לא שכחתי אותו, איך אפשר לשכוח את האדם הזה, בן 61, שנראה כמו נער, טרזן עם עיניים של בלרינה, חיוך גדול חוצה את פניו כמו קעקוע שהוא מביט לעברך, נפש צעירה, עדינה, שחכמתו על העולם גדולה כמו הכדור שעליו אנחנו חיים, האדם הזה ששינה את חיי, לימד אותי את רזי הסליחה והחמלה, ששינה את זרם המחשבות שלי מחורבן לבריאה, האדם הזה שאני בצורה מסוימת חייב לו את חיי.
חשבתי שיעבור גלגול חיים, או שניים עד שנעוף יחד בכדור פורח, אבל החיים מסתבר רצים מהר מאוד על גלגלי הזמן.

***
התמהמהתי אם לשלוח לו תשובה חיובית, מספר דקות עמדתי מול ההודעה הזו שתפסה אותי באמצע שוק הכרמל, בין מוכרת הלחם המבוגרת עם השדיים הנפולים שמגיעים לה למותניים להוא שצועק 'שלוש סְפִינקס בעשששר', ממש בתחילתו של רחוב השומר, ליבי קפא לרגע. צעדתי מספר מטרים, אל ספסל חום, הראשון שעיני לכדו, הייתה רוח קרירה כשהנחתי את הישבן, והשמיים כוסו בשמיכה אפורה מחניקה, כמו הודיעו על גשם שיבוא בקרוב, על אף הקור שבחוץ, גופי הזיע, התבוננתי על ההודעה הזו 'רודי השמח' ככה הוא נהג לקרוא לי, 'רוצה לעוף בכדור פורח?' שלחתי אצבעות רועדות והקשתי אות אחרי אות "YES". ואז לחצתי 'שלח'. ההודעה נשלחה.
"אתה יודע מה שזה אומר נכון?" חזרה אלי הודעה.
בטח שידעתי מה שזה אומר. אספתי נשימה ארוכה, שלחתי אצבעות והקשתי שוב "YES". הלב שלי החל להלום מהר יותר.
וואי וואי וואי, לא תמיד בא לי לקפוץ על רכבת הרים בלונה פארק של החיים, אבל חיים רק פעם אחת לא ככה? הלב שלי כמעט זינק החוצה מהתרגשות מהולה בפחד, הרי חיכיתי להודעה הזו כל כך הרבה זמן.
והנה הזמן הזה הגיע.

***
"אמיליו מה זה לשחרר?" שלחתי לו הודעה חזרה
"תוציא אותם החוצה"
"מה הכוונה?"
"אתה יודע על מה מדובר"
ואז נפל לי האסימון, זה למה יש לי 117 מחברות ספירלות, זה למה כתבתי 8,300 עמודים, כל הכתיבה הזו, כל דפי הבוקר, כל הגילופים של העט נועדו ללמד אותי לשחרר את המראות הפנורמיות שהתגשמו במציאות, להוציא החוצה את הסיפורים האלו.
"אבל אמיליו אני לא יודע איך? זה כל כך קשה, איך אפשר לתאר את זה? אני לא באמת יודע לכתוב אמיליו" שלחתי לו הודעה מתחננת
"תאמין בעצמך" הוא השיב
"אמיליו, אני באמת לא יודע"
"אם אתה רוצה להלך על חוט הזמן, רודי השמח, עלייך לזכור את החיים כפי שהם, תתחייב לזיכרון והזיכרון יתחייב אלייך"
סמכתי עליו, הוא יודע על מה מדובר "יש לך וואטסאפ?" כתבתי לו
"כן רודי השמח, לבנתיים, זה מוזר?"
"כן, קצת"
"למה? אני לא בנאדם"
התמהמהתי מה לכתוב, העננים הקודרים החלו לשלוח טיפות מים קטנטנות, מתחיל לרדת גשם, הוא שלח לי סמיילי, וזה הרגיש כל כך מוזר שאדם כמוהו משתמש בוואטסאפ, ובסמיילי, שאלוהים יעזור, מי יאמין לי.
"אתה יודע אצטרך לספר עלייך אמיליו, גם על המפגש שלנו לפני שנתיים ביער ההוא ליד עמיקם"
"את כל מה שאתה זוכר, רק בעדינות, רודי השמח, בעדינות"
"אני לא יודע איך בעדינות"
"אני סומך עלייך"
אין לי מספיק מילים באוצר המילים שלי כדי לתאר מפגשים נוצצים שכאלו איך אפשר לספר חלומות מוארים וצלולים, את נפשי שיצאה לרגע לטיול בנופיה היפים של עצמה. וזה מלחיץ, ושאומרים לי שסומכים עליי, זה עוד יותר מלחיץ.
"אנחנו נפגשים במרץ"
מה, תהיתי לעצמי, מרץ, כל כך קרוב יש לי מלא הצגות, וצילומים "יש לי סידורים אמיליו" השבתי לו "הצגות"
"אתה רוצה לעוף בכדור הפורח?"
ההודעה הזו גירדה את הסקרנות, אני יודע על מה הוא מדבר, אף פעם לא הייתי בכדור פורח.
וואי וואי וואי

***
ביום שלישי הקרוב בשעה 15:55 אעלה על טיסה LX255, אחצה יבשת, ואז אוקיינוס, שני קונקשינים, ו 26 שעות עד שאגיע לברזיליה, עיר הבירה של ברזיל, ביציאה מהשדה תמתין לי מונית שהוזמנה מראש, זה יהיה לקראת השעה 12:00, והיא זו שתאסוף אותי לכפר מרוחק בלב העצים והמפלים, 'גן העדן שלמעלה', זה שמו בפורטוגזית. זו הפעם הראשונה שאני נוסע לשם, כדי לבקר אותו, את זה מלפני שש שנים.

וזה מה שהיה לי לשחרר.
לבנתיים.

[פורסם במקור ב-11 למרץ 2017]

רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.
המופע החדש שלו נקרא All-In

תגיות
הראה עוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Close