כתיבה פרטיתשיטוטים

חדרה. קפיצה קטנה לחול.

סוף אוגוסט וכל יום שעובר כבר שייך לזמן הנמתח.

אני רואה בפייסבוק תמונות נופש: נחלים בצפון, קנטות בים, נהרות רחבים באירופה, רגעים משפחתיים בעולם. ואנחנו בבית בבית בבית.
לא ברור למה. אולי מתוך חוסר חשק לתכנן ולהפיק ואולי בגלל שאין לנו אוהל בשלוף. אנחנו מהמשפחות האלה שעוד לא התארגנו על ציוד קמפינג ראוי.
והימים עוברים בכמו מין הזיה.
גן שעשועים, ארוחת צהריים שנ"צ, כלים, טיול עם הפעוט ברחוב – עם יד בלי יד, קילומטרים. גני השעשועים בפרדס חנה כרכור 2014 הרבה יותר מפותחים מאלו של 2004.
כבר עשינו את זה ואת זה ואת זה,
ולא עשינו את זה ואת זה ואת זה.
ועכשיו אפילו גיחה לאורטודנט בחדרה הופכת להיות בילוי. ואפילו הזדמנות להמשיך מרופא השיניים לשילב, לממש את הזיכוי שקיבלנו שם פעם, כשהוא נולד.
איפה זה רחוב הרצל?

גרפיטי מי שמביט בי מאחור

שעת צהריים חמה בעיר חדרה.
מעט אנשים ברחובות. ערבים ויהודים.
עליות וירידות תלולות.
בתים קטנים וישנים נחבאים בין בנינים חדשים.
חנויות קטנות ומשונות, מעוררות מחשבה על הטבע האנושי הסוחר, זה שלפני הגלובליזציה.
חנות לכותנות לילה וינטאג' יד ראשונה, חנות זעירה ומאובקת למכשירי כתיבה שהחלון שלה עמוס ותמים, חנויות נעליים זולות מדיפות פלסטיק חריף בניחוח קרוקס, המון פלאפליות, שווארמיות, וחנות אחת שמוכרת כיסונים ממולאים שמדליקים את ינאי ואנחנו מסמנים אותה לדרך חזור.

העיר הזאת זרה לי ומוכרת בוזמנית.
כמו חו"ל אבל בעברית.
בפיאצה אני מספרת לינאי על ספרד, ועל הערים שבהן מכרתי תמונות לפני 20 שנה. ועל איך זה היה. לרגע אחד מציפה אותי התחושה הכואבת מאז – עבודה קשה ואפורה לצד הקונספט של חו"ל. התפכחות.
לא מוצאים את שילב. אולי אין רחוב הרצל בחדרה? אולי בכלל הרצל זה המצאה? ציונית. שואלים אנשים, שואלים אישה אחת שאומרת שזה מצלצל לה בעיניים אבל היא לא זוכרת. משוררת! שואלים אדם מבוגר שמציע לנו לקנות ממנו לול ומיטה יד שניה במצב טוב.
ינאי קצת נירגן. אני מציעה לו להתחיל לראות את מה שכן יש כאן. נגיד היית עכשיו בעיר זרה בחו"ל, בסופו של דבר היית מתחיל להסתכל על הרחובות שלה בעיניים. הנה סתכל, אפילו יש יונים בפיאצה.
וסתכל איזה גראפיטי מצויין.

גרפיטי אין לי כח

בדרך חזור אנחנו עוצרים בדוכן הפירוז'קי הנקי.
קונים כיסונים טריים עם תפוחי אדמה, כרוב (5 ש"ח) בשר (8 ש"ח) וטורפים אותם בדרך למטה לאוטו.
זהו, מעכשיו כל מתיחה של הגשר נחגוג אצל הכיסונים.
ואולי אפילו נעשה יום אחד פיקניק במוזיאון החאן.
ואולי יום אחד אני אגשים את הרעיון לכתוב בבוקר בערים שונות.
נתניה כבר מזמן על הכוונת.
אוי לא, לא להגיד על עיר שהיא "על הכוונת".
לא בקייץ 2014.

פירושקי

הראה עוד

6 thoughts on “חדרה. קפיצה קטנה לחול.”

כתיבת תגובה

Close