אמנות ועיצובטורים אישייםכתיבה פרטיתניו אייג'

חוני המעגל מת

[רפיק ידידיה]

כששמעתי על מותו של חוני המעגל, חברי ומורי והאמן הישראלי שהשפיע עלי רבות, הייתי בטוח שזו עוד מתיחה דאדאיסטית אופינית לאמן ששחט כל פרה קדושה אפשרית.

והנה לא.

כבר חודש וחצי עבר, כולל גילוי המצבה, ואף אחד לא פירסם הספד, או ביכה את מותו של אמן השוליים החשוב, החכם, החריף ואוונגרדי הזה. צייר, פסל, מיצגן, במאי וקולנוען שסלד סלידה עזה מכל מה שמריח מיינסטרים. אז הנה אני, בסיפור הוקרה לאמן שמרכזיותו בשוליותו, שהיה ה“אחר“ המושלם, שסלד מגינונים ופרסים; פרובוקטור הזוי אך מנומק.

מתוך ספרי ”מאושר בחלקו“- הנה סיפור על מעשה קונדס נחמד שהוא רקם לי ולקהל סרטו ”נערי החוף“:

ב-2005 הוזמנתי להקרנה של הסרט "נערי החוף" בבימויו של חוני בסינמטק תל-אביב. לעת ערב הגעתי לרחבה, קהל המוזמנים קטן עמד מחוץ לבניין, דלתות האולם היו סגורות ויכולתי לראות את חוני עובר בין האורחים שלו, בידו מצלמת וידאו עם זרקור קטן והוא מראיין אותם. עד מהרה הגיע אלי: "מה אתה חושב על הסרט שאתה הולך לראות?" הוא שאל, ואני עניתי איזה דבר שטות. לאחר מכן נפתחו הדלתות וכולנו זרמנו אל האולם הגדול, שם המתנו זמן ארוך מהמקובל שהאורות יֵרדו והסרט יתחיל.

אני מרגיש קרוב לחוני. הוא מתעד כפייתי שצילם במשך עשרות שנים בכל פורמט פילם או וידאו אפשרי את תל-אביב ואת נערי החוף שצדים תיירות מתחת לסוכת המציל ב"גורדון". אנחנו דומים בערימות הקַלטות שנחות בארגזים אצלנו בבית, ולמרות שהוא אוונגרדיסט ואני בזמני פעלתי מתוך התעשייה, משהו בצורך האובססיבי לתעד ולהסתכל דרך המצלמה על השוליים של התרבות, על הדפוק והזרוק – קירב בינינו.

14502767_1006782129430834_4076717945672592339_n[1]
ערימות של קלטות…

הכרתי אותו בתוכנית התרבות "מטרונום" שהגשתי פעם בערוץ המשפחה של הכבלים, תוכנית שהיתה בית לכל אמן שוליים אפשרי: קוסמים, זמרי קברטים, בדרנים בתחילת דרכם וגם אמנים כמו חוני, שהגיע לאולפן עם הדוגמנית השמנה שלו לוסי – שהיתה אז בת 70, מאופרת בכבדות, שיער כחול – שם אותה באמבטיה וקרא לזה "מיצג טלוויזיוני".

"איזה מין מיצג זה, חוני?" שאלתי אותו, "גם אני יכול לעשות את זה." והוא ענה: "מה קרה לך? זה פסל אנושי. תראה! המונה ליזה לא מעניינת אותי, לוסי מעניינת אותי. מונה ליזה זה משהו מהעבר, לוסי עכשיו כאן, מי יודע אם היא תהיה מחר! פרובוקציה זו לא מילת גנאי: אמנות צריכה לעורר אותך." ואז והוא אמר את המשפט שנחרט בזיכרוני: "בשבילי, התור למונה ליזה מעניין יותר מהמונה ליזה! התור הוא משהו חי, משתנה כל רגע, הציור של לאונרדו הוא פאסה!"

לקח לי זמן להכיר את יצירתו, להפסיק לראות בו פרובוקטור ולקלוט את אמן האוונגרד שהוא. בעינַי חוני הוא אמן גאון, שמשתמש בקהל כחומר ביד היוצר. פעם, באחת ההצגות שלו בפסטיבל עכו, הוא הדביק על הקהל המופתע טלאי צהוב, הכניס אותנו לתוך כלוב ושחרר בעלי חיים – חמורים וכלבים אני זוכר – להסתובב סביבנו חופשי באולם. אשה מזיעה אחת לידי כמעט נחנקה. "הקהל צריך לעבור חוויה, חוויה טוטאלית. זאת כל האמנות," הסביר לי אחר־כך על כוס קפה, וסיפר לי על מיצג שעשה בתחילת שנות השמונים ב"יד ושם": תצוגת אופנה של גדעון אוברזון, כשבין הדוגמניות המציגות את בגדי הים הוא שתל גם דוגמנים לבושים במדי מחנות ריכוז המציגים את האופנה האחרונה של האסירים בדאכאו. "נו, ואיך הגיבו?" שאלתי. "שואה שנייה," ענה בנשיפה. "אין דבר שאני עושה שעובר בשתיקה, אבל ממשיכים הלאה. אני שַסתום לחץ חברתי, באמצעותי החברה משתחררת."

חסיד!

14492350_1006788689430178_6279071717257039764_n[1]
מה אתה חושב על הסרט שאתה הולך לראות?

בחזרה לסיפור. אנחנו יושבים באולם הגדול של הסינימטק, אלון גרבוז סיים לברך, 10 דקות, 20 דקות חולפות, אנשים התחילו לרטון, כאשר לפתע נראה חוני מזנק ואץ לחדר ההקרנה. מייד נזכרתי בפסטיבל עכו ובסכנות הצפויות לקהל שבא לצפות ביצירותיו של חוני ונכנסתי ללחץ. לפתע ירדו האורות ועל המסך התחיל לרצד סרט וידאו-ביתי רועד בו שומעים את חוני מראיין מחוץ לסינמטק את האורח הראשון שהגיע אליו להקרנה! איזו הברקה! האדם הזה, שיושב כרגע באולם, רואה את עצמו כפי שנראה לפני 20 דקות, מנסה להשיב על שאלתו הטיפשית של חוני, "מה אתה חושב על הסרט שאתה עומד לראות?" – כלומר, בן רגע הוא הפך מצופה לכוכב הסרט עצמו, ממתבונן פסיבי הוא נהיה לחלק אקטיבי מהסרט. וגם השאלה השטותית מקבלת משמעות כי אם אתה הסרט שאתה הולך לראות אז מה אתה חושב על עצמך? מיד עבר מלמול של בלבול באולם. כולנו הבנו שתכף אנחנו הולכים לראות קלוז־אפ של עצמנו בגודל של מסך שלם, ולכולם התחיל לדפוק הלב. צעד מבריק, היפוך תפקידים – התור למונה ליזה הפך להיות המונה ליזה! וגם אני התחלתי להזיע: מה לעזאזל אמרתי? ניסיתי להיזכר אם יצאתי בסדר, ואז כעסתי על חוני על הטריק שהוא עשה לי, אבל לא יכולתי שלא לחוש הערכה לאדם הזה, שעסוק בליצור מאסטרפיס מעצמו ומחבריו כל הזמן.

לתת לאדם לראות את עצמו – זוהי חמלה אמיתית. זהו תפקידו של מאסטר: להראות לך את עצמך, לגרום לך להבין משהו. חוני, אתה מאסטר אמיתי. תודה לך.

[צילום הקבר שחוני הציג בעודו בחיים: אבי בן זקן]

—————————————————–

רפיק ידידיה, 49, מורה למדיטציה, אב לשלושה, בזוגיות עם רותי   –    www.rafeek.co.il

תגיות
הראה עוד

1 thought on “חוני המעגל מת”

כתיבת תגובה

Close