2012 זה עכשיואינטרנטחינוךילדים

חינוך: ניסוי ותהיה

סוף פברואר. ביחד עם ההדרים פורח גם זימזום הורים, שמתלבטים בין לגן לגן. וגם ילדי בית הספר חשופים למגוון שיטות לימוד וגישות חינוכיות. אף אחד לא באמת יודע איך יראה עולם התעסוקה שאליו יגדלו ילדינו. מפעל זה בטח לא יהיה ולמרות זאת, רוב בתי הספר ממשיכים לעבוד במודל התעשייתי.

כשינאי היה בן שש התלבטתי בין וולדורף לדמוקרטי ובסוף, בעקבות חלום, בחרתי בשבילו את הדמוקרטי. ההמשך הטבעי לניגונים האהוב, שנסגר והתגלגל להיות הבית העגול.
מקום שלפעמים אני מצטערת שינאי לא בו. אבל ניחא. גם בית החינוך הדמוקרטי שבילים  הוא כלבבי.

הדמוקרטי בפרדס חנה הוא יחסית חדש, מה שמשאיר מקום לחיפוש דרך משותף. פעם בחודש מתכנס פורום הורים מורים, בו אנחנו חושבים ביחד וקדימה, מעלים רעיונות, רואים סרטים, מחליפים דעות ופוגשים תפיסות שונות של הורים שונים. בין ההורים המשתתפים בפורום יש מורים בחינוך הממלכתי והם משתפים בקושי שלהם מול מערכת מסורבלת, בירוקרטית וחסרת מעוף. מול זה ניצבת האלטרנטיבה הדמוקרטית, שגם בה רבות הצורות. השאלה הבוערת שעולה שוב ושוב: כן או לא שיעורי ליבה חובה? מסתבר שהרבה הורים – גם כאלה שסבלו בעצמם מהפורמט הבית ספרי הישן – מוכנים לקבל את החופש של ביה"ס הדמוקרטי עד כתה ג'. מכתה ד' כבר מכרסמת דאגה: למה הוא לא קורא שוטף? למה היא לא מדקלמת את לוח הכפל? מה הוא עושה כל היום בחצר? (ומה יהיה עם תעודת בגרות? ואיזו אוניברסיטה תקבל אותו? אז איך הוא יתפרנס?)

כשלעצמי, די שיחררתי. או אולי הזנחתי? מבחנים אין בבית הספר הזה ועל שיעורי בבית אני לא מתעקשת איתו. אל מול עיני צומח נער צעיר ואני סורקת ורואה מה התזונה החינוכית שלו מבקשת: משמעת והתמסרות למורה הוא מקבל מיואל נחמיאס. יחסי אנוש הוא לומד תוך כדי תנועה. בבית אנחנו מתקנים דברים, לומדים על דחיית סיפוקים, וכל יום מתקיימת למידה כלשהי – מילה חדשה באנגלית, פיענוח של אפליקציה באייטאצ', טריק מדליק בחשבון, שיר טאואיסטי, שיעור מהחיים ביזמות פעילה, תפירה, סריגה, נימוסי שולחן..

בבית הספר הוא מתמקד ברובוטיקה, כי יש מורה מעולה, שמצעיד את המגמה הזו קדימה במהירות ובתשוקה.
דיֵיני.


יורם הרפז

למפגש האחרון של הפורום הגיע (מירושלים!) אורח מעניין וקולח – יורם הרפז. הרפז היה מורה ועיתונאי. שימש בעבר כעמית בבית ספר מנדל למנהיגות חינוכית ומנהלו, מנהל התוכנית "הוראה ולמידה בקהילת חשיבה" במכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה ומנהל פרסומי במכון. כיום הוא מרצה במכללות האקדמיות בית ברל ואלקאסמי ו….עורך את "הד החינוך".

בתור הבת של המורה תמר אני זוכרת את הד החינוך מסתובב לנו בבית. חוברת משעממת טיכו בפורמט קטן, שקראתי מתוך משיכה מגנטית לטקסטים ולא משום אטרקטיביותו. אחרי ההרצאה של הרפז נכנסתי לאתר של הד החינוך וגיליתי שברבות השנים הד החינוך הפך למגזין משובח ומעודכן. קראתי כתבה, עוד כתבה ועוד כתבה ועוד כתבה, כל אחת יותר מחכימה ומעמיקה מהשניה.

הרפז, שאין ספק – יודע להחזיק כיתה, נתן לנו הרצאה על הסנטימנט החינוכי ועל אידיאולוגיות-העל של החינוך. במילותיו: החינוך הוא משרתם של שלושה אדונים:
סוציאליזציה: לסגל את התלמידים לחברה
אקולטורציה: לעצב את רוחם של התלמידים לאור ערכי תרבות
אינדיבידואציה: לאפשר לתלמיד לממש את עצמו

בסוציאליזציה (סנטימנט פרקטי)
המורה: מנהל כיתה; מקנה ידע ומיומנויות. ההוראה: סמכותנית; מבוססת על הדגמה ותרגול
התוכן: מועיל, לצורך שימוש. התלמיד: לומד באמצעות חיקוי. המטרה: בוגר מחוברת; חברה יציבה.

אקולטורציה (סנטימנט אינטלקטואלי, אתי ואסתטי)
המורה: מנהיג כיתה; מודל של הערכים המבוקשים. ההוראה: סמכותית; כריזמטית; מעוררת הזדהות
התוכן: בעל ערך פנימי; לצורך עיצוב. התלמיד: לומד באמצעות הפנמה. המטרה: בוגר מתורבת, אופיו משקף ערכים; תרבות נמשכת.
בזרם הזה אפשר למצוא בתי ספר נוקשים יותר.

אינדיבידואציה – (סנטימנט הומאני)
המורה: מנחה; רגיש לצורכי התלמיד. הוראה: הנחייה. תוכן: אישי; ערכו בתמיכתו ביחיד
תלמיד: ייחודי; למידה מווסתת עצמאית. מטרה: בוגר אותנטי; מממש את עצמו.

אין ספק שרוב החדר בדמוקרטי נוטה לאינדבידואציה, אבל במקביל… רוצה שהילדים ממושמעים, שיכינו שיעורי בית, שיקראו ויכתבו שוטף ויצטיינו במתמטיקה ובמדעים. שמחתי לשמוע את דעתו של הרפז על מתמטיקה – שזה מקצוע לא חיוני. שאצל רוב האוכלוסיה החלק במוח שאחראי על מתמטיקה די ישן, ורק אצל 5% מהאוכלוסיה יש שם זיקוקים. גם אני חושבת ככה ולמעשה ויתרתי על לימודי המתמטיקה בתחילת חטיבת הביניים. אחרי הצבא השלמתי 3 נקודות כדי להשלים תעודת בגרות וללכת לאוניברסיטה. הוצאתי 96 (לא זוכרת כלום) ו.. במקום לאוניברסיטה הלכתי ללמוד קולנוע בסם שפיגל, שם הקריטריונים לקבלה היו אחרים. עם השנים התפתחה אצלי ההבנה שלא צריך תואר אקדמי כדי לחיות במימוש (לפעמים אני עושה מזה אידיאולוגיה יותר מידי).

הרפז הסתלבט עלינו, השואפים לסנטימנט הומני ובאותה נשימה מבקשים שיעורי חובה במערכת הלימוד. לדידו, הקונפליקט "הטראגי" נובע מה הפיתוי: בואו נעשה סוציאליזציה, אקולטורציה ואינדיבידואציה! האמת "המרה": יש סתירה בין האידיאולוגיות – ברמת האמצעים המתחייבים ממטרותיהן. מסקנה: יש לדבוק באידיאולוגיה אחת.

איזו אידיאולוגיה? ההצעה של הרפז: המודל השלישי.
בבית הספר של המחר לא הילד במרכז ולא תכנית הלימודים במרכז, אלא המפגש ביניהם במרכז. בית הספר של המחר מזמן תנאים אופטימליים למפגש בין "הילד" ובין תכנית הלימודים, בין צעירים ובין הישגי התרבות האנושית. אחרי 150 שנה, הגיע הזמן להמציא את בית הספר של מחר.   מהדורת פברואר 2012 של הד החינוך מוקדשת לניסוי ותהיה. היא עוד לא התעדכנה באתר הסתדרות המורים (…) ו הנה קטע ממאמר המערכת, פרי עטו של הרפז:

בית הספר במתכונתו המוכרת, בית הספר המודרני – או "החרושתי", כפי שהוא מכונה לעתים – שהוקם במהלכה של המהפכה התעשייתית במחצית השנייה של המאה התשע עשרה, לא השתנה מהותית למרות הרפורמות, ואולי בגללן (הרפורמות יוצרות אשליה של שינוי; האשליה מאפשרת את שימור הקיים). הוראת הרצאה סמכותית מצד אחד ולמידת שינון צייתנית מצד אחר ממשיכות לשלוט בבית הספר ולהכשיר אזרחים, פועלים וחיילים ממושמעים (או "מטומטמים" בלשונו של ג'ון גאטו). בית הספר הישן והטוב חי ובועט וקובר את כל הרפורמטורים שבאים לכלותו. מסביב "פאנטא ריי" ("הכול זורם") ובית הספר – סלע איתן. המדינה, המשפחה, העבודה, הזהויות הקבוצתיות והאישיות משתנות ללא הרף, ורק בית הספר כמנהגו נוהג.

כאן תוכלו לקרוא עוד על המודל השלישי.
מחשבות נוספות על חינוך – בקרוב (אני חברה של יעקב הכט בפייסבוק, ויש לו על הקיר דברים מעניינים מאוד.. )
אתם מוזמנים לשתף גם במה שעולה אצלכם.

 

הראה עוד

19 thoughts on “חינוך: ניסוי ותהיה”

  1. שימי ילד מול דיוידי של הפסטיגל מלפני שנתיים עם פופקורן וקולה ותראי אותו סקרן, מלא חדוה ושמח.
    ובכל זאת- אנחנו שולחים אותם לבית ספר. למה?
    מהם הפונקציות שאנחנו כן מצפים מבית החינוך למלא?

  2. מהם תפקידי בית ספר?
    הילדה שלי ישנה בחממה האקולוגית לילות שלמים מדהימים שאני מאחלת לכולכם והיא לא ב"שבילים". היא בשביל שלה.
    היא מטפלת ורוכבת על סוסים בהנאה רבה, מגדלת כלבה וארנבות, עושה תרגילים מדהימים בחוג קרקס, אוהבת לאפות, מציירת מדהים, מטיילת המון, יודעת דברים בטבע ומכירה תהליכים בחיים, מתאמנת בכדורגל, למדה בלט ומופיעה מול קהל רב. אני מאחלת לכל הילדים חיים עשירים ומתאימים כמו שיש לה, אבל האם איזשהו בית ספר בעולם היה מסוגל לספק לה את כל זה בכזו ספציפיות?
    אולי היה איזה חוג דרבוקות שהיה מתאים לה לחודשיים…
    האם זהו תפקיד בית הספר, או בית החינוך?
    מהו הבסיס? מי אחראי על העשרה?

  3. אתמול בגלובס: פרופ' חיים שפירא, ד"ר למתמטיקה ולהוראת המדעים ומומחה לתורת המשחקים:

    הדברים הבאים כנראה יעצבנו רבים, אך עליהם להיאמר: את לימודי המתמטיקה בבתי-הספר, במתכונתם הנוכחית, הייתי מבטל לחלוטין

    'על חשיבות החשיבה' למאמר המלא >

  4. רוצה לצטט את מאט שאחראי להולדת הוורדפרס בוורדקמפ לפני שנתיים הוא אמר איך לומדים וורדפרס תמצאו בעיה שמעניינת אותכם ואז תפטרו אותה, בעיני זה נכון, כמעט לכל סוג של למידה. בחיים שלי הרבה בעיות שאיתן התמודדתי הצריכו מתמטיקה איך מכמתים את התועלת בקמפיין פרסומי בקולנוע לעומת הפסקת הפרסומות בטלויזיה הייתה אחד מהם, בבניית תוכנית עסקית נאלצתי להשתמש בהסתברות. בעיני מתמטיקה היא כלי חזק מאוד בערך כמו לדרמן אבל מי שרוצה יכול להסתובב עם כלים אחרים ולפתור בעיות מסוג אחר. השאלה היותר משמעותית בעיני היא איך בית הספר הדמוקרטי מחנך את ילדינו להגדיר בעיות ולפתור אותן, כל השאר יבוא.

  5. היה לי העונג לנסוע בשלושה אוטובוסים שעות כל בקר, מרעננה לראשון לציון וחזרה בעוד שלושהלבצפר הדמוקרטי המעולה. היה שווה, גם אם לא תמיד קל. למדתי אצל קובי, הייתי במפגשי חונכות אישיים עם רפי רוזן המדהים וראיתי דברים שעד היום נותנים לי השראה. יש טוב בחינוך דמוקרטי, אבל לא רק טוב.

  6. רונית – ההרצאה על האוריגמי מרתקת. היא מדברת גם תלמידים (אוריגמי זה כיף וזה יפה) וגם למבוגרים (לאוריגמי יש גם אפליקציות מעשיות – באסטרונומיה וברפואה). מייד להעביר לתום שיעשה עם זה משהו בשבילים. בבית ספר בו עבדתי לפני כמה שנים, שעה אחת בשבוע של לימודי גיאומטריה היתה באחריותה של המורה לאוריגמי.

    עפרה – מי אמר שהמדד של בית ספר צריך להיות תנאי הקבלה לבית ספר אחר? בדמוקרטי אפשר לראות הרבה ילדים ששמחים להיכנס לשיעורים ושמחים ללמוד, מה שעשוי לעצב עבורם תפיסה חיובית של למידה. אי אפשר להפריז בתרומה של תפיסה כזו עבורם, אפילו אם הם לא שולטים פרפקט בלוח הכפל. כל זאת בנוסף כמובן לשלל הפעילויות הנלוות שרונית ציינה.

  7. עפרה, אני מכירה כמה וכמה ילדים שיצאו מהדמוקרטי לתוך חטיבות ביניים תובעניות, חטפו בוקס אספו את עצמם והתחילו ללמוד בהתאם למערכת. החקלאי מעניין – בפרט שיורם הרפז מנהל התוכנית "הוראה ולמידה בקהילת חשיבה" במכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה ומנהל פרסומי במכון.

    אישית, אני מחזיקה אצבעות שהדמוקרטי יעלה ויפרח. אני מעריכה את מי שנשאר ללמוד בו בחטיבת הביניים, שקורים בה דברים יפהפיים. כמו יום לימוד אחד בשבוע בחממה האקולוגית, ומפגש עם צורות חדשות באמת. וואחד ליטוף ללב, בגיל הכי רגיש.

    ואני לא עושה אידיאליזציה, אני מסתכלת.

  8. עם כל הכבוד לרומנטיקה, ויש כבוד-
    יש אלמנט של הזנחה, וצריך להודות בכך כדי לתקן, ועוד לתקן ותמיד לתקן כי כשאנחנו מרוב שאיפה לדמוקרטיה, הרמוניה וחופש מפסיקים ללמוד ולתקן את עצמנו כמחנכים (הורים ומחנכים, גננות וחונכים, מדריכים ומנחים)- שם נפגמת שרשרת הלמידה הבריאה.
    חבל שיאנוש קורצ'אק לא פה לדיון הזה- אני אישית, בתור מעריצה שלו, בספק רב אם הוא היה מתיחס למה שקורה אצלנו בבי"ס כתהליך חינוכי עמוק.
    זה בכלל לא קשור לחשבון
    יכול להיות בי"ס עם מנהל מקסים ואנשי- צוות נלהבים בשכונה טובה עם עצים ירוקים ועדיין ילדים הולכים שם לאיבוד על ימין ועל שמאל, במקצועות הלימוד ומבחינה חינוכית.
    אני מאד בעד ניסויים, אבל מי שמשלם את המחיר לסטטוס החברתי-פרדסחפלאי :"אנחנו בדמוקרטי" הם הילדים שצריכים להישאר שנה (בוקס באגו בכל הכח בגיל הכי רגיש) ולו רק כדי להתקבל עם חבריהם לחקלאי, שהרמה בו לא גבוהה מדי.

  9. הי רונית, נהניתי לקרוא, נושא החינוך מלווה אותי כבר שנים, אף שילדי קטנטנים.
    אני מסכים עם ארנון ומדגיש את נושא המתמטיקה – לטעמי מתמטיקה הוא המקצוע הכי חשוב, הכי מעשי, הכי תורם ו…(כאן אשמע זעקה) הכי יפה! הידעת שיופי בטבע נמדד באמצעות "יחס הזהב"? שמוזיקה היא מתמטיקה ושירה היא מתמטיקה וגם חלקים נרחבים מפילוסופיה! שחלק גדול מהרציונליות שאיתה את מגיעה למסקנות הן תבניות מתמטיות פשוטות ושבכל יום את משתמשת במתמטיקה באלפי פעולות שאת עושה (הערכות זמן ומרחק, כמה חלב להוסיף לקפה, בנהיגה ובעצם בכל מקום).
    הבעייה הגדולה לטעמי עם מתמטיקה היא דרך הלימוד! בדידים ומבחנים ופירמידות יוצרים פחד ואנטגוניזם מגיל צעיר. יש כ"כ הרבה דרכים נפלאות ללמד מתמטיקה – בעברי לימדתי מתמטיקה בשיעורים פרטיים כעשר שנים: שברים ניתן ללמד ע"י משחק 4 מקלות או ע"י חציית עוגה (אמיתית, ושוקולד בבקשה בפעם הבאה). את לוח הכפל אפשר ללמד במשחק רביעיות ואם אתם במקרה בבית עם מרצפות מרובעות, איזה כיף ללמוד את צירי המספרים. משחק הסנוקר הומצא רק בשביל ללמד וקטורים…

    ואולי צריך לפתוח חוג תיקון נפגעי מתמטיקה ולהראות את היופי מחדש…

  10. רונית,
    תודה על כתיבה מענינת כרגיל. גרמת לי להיכנס ולקרוא קצת מאמרים של הרפז.
    אני מסכים עם הגישה, ועם דברים רבים שכתבת. אין ספק שהדיונים בנושא קפצו מדרגה לאחרונה. בין השאר בקבוצות הפיסבוק "ח' זה חינוך" ו"בחירה בחינוך".
    באופן נקודתי, רציתי להתייחס לנקודה שהעלית לגבי המתמטיקה – התוכלי להגדיר מהו אם כן מקצוע חיוני? הרי אדם יכול להסתדר בחייו גם ללא תנ"ך או ספרות. הבעיה היא שללא כל האלה העולם שלו יהיה הרבה פחות מענין, ויחסרו לו כלים לבסס את השקפת עולמו. ואנחנו צריכים גם מתמטיקאים בעולמנו, לצד סופרים, רקדנים ואומנים. לימודי המתמטיקה לא נועדו ללמד את התלמיד משוואות או טריגונומטריה. הם נועדו לאמן את המוח שלו, ולתת לו את הכלים לחשיבה. ולזהות את אותם אלה שיזדקקו לה בהמשך – שזה ה-מ-ו-ן תחומים. אין ספק שלגבי תלמידים שאצלם "התאים המתמטים ישנים", יש לתת דגשים אחרים, וללמד בצורה אחרת.
    אני מאמין שכדי ליצור אדם שלם יותר, שיוכל בבוא העת לבחור את התחומים שמענינים אותו, על המורה וההורים לנסות לחשוף בפני התלמיד את יופיו של העולם – כל אחד בתחומו – היופי של הספרות, של הטבע, של המחול, של הספורט, של המתמטיקה.
    שבת שלום.

  11. יקירה תודה על פוסט מעשיר.
    אני חושבת שאת (ואני גם) בכיוון האינדבידואליסטי . ולמה להגיד שאת מזניחה?? שעורי בית הם לא עניין של ההורים ,לדעתי עשיתי מספיק בילדותי העשוקה…יש שיחרור גדול כשמפסיקים להיות מנוהלים ע"י פחד. גם בחינוך הילדים. איך שהוא אני לא חוששת לגורלו של אף אחד מהילדים שבכיתה שלנו ובאופן כללי בבה"ס , אני לא אוהבת את המסר הכפול שנוצר בדמוקרטי עם שעורי חובה. ויש סבלנות וזמן לכל… (:
    אגב , החוברת עולה 15 ש"ח לחודש… אחרי ההרצאה התעורר חשק לקרא בה עוד. את חושבת שיש שם איורים ? (:

כתיבת תגובה

Close