השימושון
חניכה באום אל פחם
לא הייתי בישוב ערבי מאז שאני ילדה.
מקסימום ביקרתי בנצרת (פעם אחרונה בגיל שמונה) בעיר העתיקה בירושלים או בשוליים המתויירים של אבו גוש (פעם אחרונה לפני עשור), למרגלות פראדיס, וגלימפס מעוספייה (ישוב דרוזי גם נחשב?), ואז אני מרגישה חגיגית כמו חצי חו"ל. במיוחד באוויר של החורף.
הכפרים שלאורך ואדי ערה מסקרנים אותי במיוחד. הם קרובים, עולה מהם ניגון עתיק, מוכר וקצת מפחיד של מואזין, שמשרה איזה ריכוז וקודש. מהכביש הם נראים הרריים כל כך, סבוכים ארכיטקטונית. איך מגיעים לבית שבראש הגבעה? איך הולכים אחר הצהריים לחבר?
בלילה חורפי של סוף רמדאן, ליתר דיוק ביום חמישי האחרון, נסעתי עם אילנה לגלריה לאומנות באום אל פחם. הטריגר היה אייטם ל"מסע אחר", וטריגר המשנה היה טיולי הרמדאן שעמותת סיכוי מארגנת. נסענו רק שתינו, השריף וומן ואני. אם היא היתה כאן בתקופת הטורקים, בטח היתה לה שבריה מתחת לחצאית. לא בשביל לתקוף, בשביל הפאסון. היא באה לאסוף אותי בערב ויצאנו לדרך. ככל שהכביש החשוך מתפתל בין הכפרים אני מרגישה איזו צניחה בבטן, כמו פחד מתגנב. הפחד מפני איסלאם קיצוני. אני אומרת את זה לאילנה בכניסה ליישוב.
היא אומרת: "כן אבל הנה, אנשים מתחילים להבין שאפשר לבוא, ויש כאן אנשים שהם חברים שלך, ואף אחד לא רוצה להרוג את אף אחד".
מגיעות לגלריה ורואות את התערוכה "חותם בחומר" (שמוצגת שם עד סוף דצמבר). זו תערוכת קרמיקה וקליגרפיה משותפת של אמנים יהודים וערבים. אנחנו מתהלכות בין העבודות היפות ואילנה מכירה את זה, ואת זו, והנה הציפור של רפי מינץ, והנה יער, והנה עבודה של בותי'נה, "שהבית שלה נמצא בקצה של עלייה תלולה – שיואו! כזאתי!" היא נזכרת ומראה לי אלכסון מגה-תלול עם כף היד. ואז יש סרט יפה על התערוכה ואפשר לראות את הידיים הרחבות והחמות של הקרמיקאים לוטפות את החומר, וכיף לנחש של מי הידיים האלה דרך העבודה המתהווה.
התכנית שלנו היא להצטרף לטיול המאורגן של עמותת סיכוי מייד כשהם יגיעו לשוק. הסרט נגמר, סעיד אבו שקרה מנהל הגלריה מזדמן למקום במקרה ומוזג לנו קפה מתוק, ואנחנו מתכבדות (שלא נאמר: זוללות) בקלאוות. איך נמצא אותם? אום אל פחם גדולה וזה יום חג. הרחובות עמוסים. כולם בחוץ. מי ברגל מי ברכב. הופ – יובל תמרי צץ בגלריה. הוא מכיר פה ומתנדב להדריך אותנו אל מרכז הכפר. אנחנו נוסעות אחריו.
הכבישים באום אל פחם צרים ומתפתלים. הלוואי שהיו לאוטו שלי מותניים של דג, שיעזרו לו לחמוק בין המכוניות בסיבובים התלולים, שיש בהם פקק שצריך לעמוד אותו עם הנדברקס. אשכרה ככה. הרבה סובארו, נשים בכיסוי ראש, ילדים אוכלים ממתקים, חנויות, נערים זורקים חזזים, דוודים של תירס חם, דוכנים של מלבי ושל סברינות מקוצפות עם דובדבן. סחרחרה. באמצע הבלגן הוא נעצר, יוצא מהאוטו ואומר שצריך לחנות. אה בטח, לחנות. זה הרגע שבו אילנה תופסת פיקוד על ההגה ואני מתמסרת לגל פאניקה קטן. כמובן שאי אפשר להחנות אז אנחנו ממשיכות הלאה, נשטפות עם הזרם המבעבע. יובל תמרי אבד במערבולת.
"בואי הביתה.." אני אומרת לאילנה.
"מה באמת? ולא נלך לשוק?"
אז לא נלך.. בואי הביתה!
"את באמת נלחצת!" היא צוחקת אלי בקרבה, מתמוגגת לגלות אותי פחדנית.
האוטו מתחיל להרעיש משונה, הבאזז שלי מתעצם ואנחנו פונות לשבילון השקט הראשון כדי לעצור רגע ולראות מה האוטו גורר. מגיעות למגרש חנייה של בניין די חדש, מצופה אבן חומה, שבחניה שלו עומד פח אשפה עם לב אדום עם חץ. מוזר. אין כלום מתחת לאוטו. מדברות קצת על איזה ג'ננה תפסתי ושאם נמצא חניה אז נישאר – אם לא אז לא. "אני מעבירה אותך חניכה" עיניה בורקות אלי בטוב לב קשוח וממזרי.
אחרי ההפוגה אנחנו נוסעות עוד קצת, ומימין יש פתאום חניה! צמוד לבית קברות קטן. אילנה מחנה ואנחנו יוצאות מהאוטו ומתחילות להסתובב. האדם הראשון שנקרה בדרכנו הוא….. יובל תמרי! אחח, נס! הוא מוביל אותנו בתוך הברדק ואני מצלמת מלא תמונות מטושטשות שלא מראות שמץ ממה שהעיניים רואות, אם בכלל, בתוך הבלגן. "סווריני!" מלמדים אותי הילדים מילה חדשה ואני נעתרת בשמחה ומצלמת אותם, ומצלמת עוגות, והחבר'ה מדגמנים לי מטח חזזים. "חבל שינאי לא בא!" מתכווץ לי הלב כל פעם שעוברים ליד ממתקים וזיקוקים. "או שאולי זה טוב שהוא לא בא" אילנה עניינית. "סתם היה רואה אותך נלחצת".
כמה טלפונים לקבוצה – והנה הם, בכנאפה. קבוצה מצחיקה של סמולנים כמו נלקחו מ"העולם הזה". מדריכה אותם אינדיאנית בשם טל רז ביחד עם מוחמד רבאח, מהיחידה הסביבתית במשולש הצפוני. אדם חייכן ומצחיקן, קומוניקטיבי אש. אחרי שכולם הציפו לעצמם את המוח במתיקות דרגה שלוש ויושבים מעולפים על הכסאות, הוא עומד ממול ונותן הופעה. מדי פעם נכנס איזה אח ומחבק אותו/לוחץ לו את היד הדביקה מסירופ סוכר. זה נחמד חנות בקלאווה שכונתית. אנשים נכנסים ויוצאים עם קופסה עטופה בנייר מרשרש. אישה אחת מהסיור קונה קינוח לארוחת הערב המשפחתית של מחר. "כן, אפשר לחמם קצת במיקרו" מסביר המוכר בסבלנות.
יובל תמרי הלך ממזמן וגם הסיור הסתיים. הקבוצה המאורגנת פוסעת לכיוון האוטובוס, אילנה ואני נשארות בכנאפה ומנסות למצוא פיתרון איך להגיע לאוטו. המחשבה להסתובב שתי נשים יהודיות בעיר ערבית, בלילה, ולשאול "סליחה, איך מגיעים לבית הקברות?" מצחיקה כמו שהיא מבעיתה. אנחנו תופסות את מוחמד רבאח, שאומר שיש בעיר שלושה בתי קברות. הוא לא יכול לקחת אותנו לאוטו כי הרכב שלו חונה בברקאי והוא צריך לתפוס את ההסעה, אבל הנה, פתאום עוברת מכונית. הוא עוצר אותה, מחליף כמה מילים עם הנהג ותוך שניות אנחנו מוזמנות פנימה, להסעה ספיישל. מסתבר שחברו הטוב עבר שם במקרה וקיבל עליו ברצון את המשימה לעזור לאורחות. "גם אם היה אומר לי סע עכשיו לבאר שבע הייתי נוסע, ואללה!" אומר החבר, ומספר על העסק שלו ברמת אביב ג' (מעדניה).
אנחנו יוצאות בקלות מהישוב. אילנה מגלה לצערה שהיא שכחה את קופסת הכנאפה שלה בטרמפ (צדק פואטי!) ואני מגלה שרק נפתח לי התאבון לביקורים בהרים. היעד הבא: כפר קרע. אינשאללה.
מממ…. בא לי כנאפה….
איזה כיף לראות את זה מהזווית הכתובה, משם זה באמת מצחיק אותי! שברייה? שיהיה
העיקר שהיה כיף ועשה לך תאבון לעוד כפר, מחר?