השימושון

חני שטרנברג יוצאת לאור

חני שטרנברג היא דוגמה לאומץ יצירתי מעורר השראה.
רק לפני שנה ישבנו ביחד במעגל אצל נאוה, וחני, שהתבשלה עם ספר השירים החדש שלה (שכזכור, בסוף הפך לתערוכה 'במקום ספר') סיפרה על המפגש הישיר והחדש שלה עם האינטרנט. לא זוכרת מי היה האדם המדויק שבטקסט שלו היא נתקלה (באתר רשימות) והחליטה לכתוב אליו, ולתדהמתה הוא ענה עוד באותו הערב. כי ככה זה ברשת. הכל נגיש, שוויוני, אפשר לכתוב לכל אחד וסביר להניח שגם תקבלו תשובה תוך זמן קצר. והנה חלפה השנה וחני פתחה בלוג משלה באתר רשימות. יוצאת לאור שמו, והוא כמו תיבת מטמונים של יצירתיות שופעת, ביניהם ניצן של אוטוביוגרפיה חדשה וחצי בדיונית, הרהורים על מה צריכה משוררת, והתופין האחרון ששוחרר לבלוג: 'קפקא ואני' – סיפור קצר על פגישה אמיתית עם הסופר העגמומי בשמורה של זכרון. קבלו:

***

קאפקא ואני / חני שטרנברג

הפגישה הראשונה היתה פשוטה ומוזרה כאחת. הוא פשוט עמד מולי כשהכנתי לעצמי קפה של בוקר במטבח. זיהיתי אותו מיד, והבנתי שבא כדי לעזור לי. הוא שאל בפשטות: "למה שלא תכתבי עליי", ומיד תיקן: "כלומר עלינו, עלייך ועליי…"
חשבתי שזה רעיון מצויין, ראשית כי מערכת יחסים איתו לא תיחשב לבגידה. שנית כי אין ספק שאני באמת אוהבת אותו, וכהוכחה אני יכולה להזכיר אותה פעם שבה מרוב התלהבות הצמדתי נשיקה לפניו שניבטו אליי מכריכתו של ספר, ושלישית כי זאת יכולה להיות מערכת יחסים שתימשך זמן רב ככל הנדרש.
כדי שלא ייעלם, הזמנתי אותו מיד לכוס קפה. הצעתי שנשב בחוץ, בגינה. בלילה ירד הגשם הראשון והאוויר היה צלול. בשמיים שייטו עננים שהיו לבנים בשוליים ואפורים בפנים, השמש התחבאה ויצאה לסירוגין וציפורים צייצו, אבל הוא העדיף לשבת בפנים על יד השולחן שעל יד החלון.
לא הופתעתי כשהתברר לי שהוא שותה את הקפה שלו בדיוק כמוני, בלי סוכר ועם כמות בינונית של חלב. הוא גם קיבל בברכה את עוגיות התמרים שקניתי אתמול בסופר , ואפילו לא שאל אם הן קנויות או שאפיתי אותן בעצמי.
כבר ידעתי מנסיוני, שסופרים אוהבים לדבר על היצירות שלהם, וסיפרתי לו שפעם ניסיתי להמחיז סיפור קצר שלו על רוח רפאים. חשבתי שזה ישמח אותו, כמו שהיה משמח אותי אילו מישהו היה אומר לי דבר כזה, אבל פניו דווקא התעגמו. אולי מפני שגם הוא, כמוני, לא כתב הרבה זמן כלום. רציתי לשאול אותו גם איך הרגיש כשפורסמו קטעים קצרים, שכתב בתקופה שבה לא הצליח לחבר סיפורים או רומן ארוך. אני קראתי אותם מקובצים בספר שנקרא "מחברות האוקטבו", אבל את זה לא שאלתי, כי חששתי שגם השאלה הזאת תעציב אותו. בסוף שאלתי סתם שאלה כמו "איך אתה מעביר את הימים" והוא ענה לי סתם תשובה בערך באותו נוסח: "אני יודע, הימים עוברים".
בשלב הזה של הפגישה נזכרתי שבעבר היה לו קשה מאוד להתמיד בקשרים, וחששתי שמא לא ירצה להתמיד גם בקשר אתי. למרות שעבר רק זמן קצר מאז שהופיע, כבר הרגשתי קשורה אליו. מצד שני לא ידעתי מה להגיד. בסוף שאלתי אותו אם הוא רוצה עוד כוס קפה , אבל הוא לא רצה. גם אני לא רציתי. בכלל לא בריא לשתות כל כך הרבה קפה על הבוקר, והתחלתי לחשוש שאולי הוא יחשוש שאינני מעוניינת בבריאותו. התחלתי גם להרגיש שהעניינים בינינו מתחילים קצת לחרוק, אז שוב הצעתי שנצא. הפעם לא לגינה, אלא לרחוב,לטייל.
לזה הוא דווקא הסכים. גם לו התחשק להתאוורר. הוא היה לבוש במעיל דק וארוך, שכבר לא הולכים איתו היום, ועל ראשו הופיע פתאום כובע עם שוליים מצחיקים. מבחינת מזג האויר הלבוש שלו דווקא התאים, כי היה סתיו, אבל אפשר היה לראות מיד שהוא שייך לזמנים אחרים. זה קצת הפריע לי. לא בגלל חוסר המודרניות אלא בגלל המשונות וחוסר השייכות. גם בלעדיו הרגשתי לפעמים משונה ולא שייכת, אבל מובן שלא אמרתי לו כלום. ראשית, כי לא רציתי לפגוע בו – הרי ידעתי שהוא מאוד רגיש – ושנית ,כי זה לא באמת היה לי חשוב. מה שכן היה לי חשוב זה שהוא אתי, שאנחנו יחד, ופתחתי את הדלת ויצאנו מהבית ועלינו במדרגות ויצאנו מהשער והתחלנו לעלות ברחוב "השומר".
רחוב "השומר" הוא הרחוב שעולה מהרחוב שלי, ומתפצל בהמשך, ימינה, לכיוון השמורה ושמאלה לכיוון המושבה. לא ידעתי איזה כיוון הוא יעדיף. אני כמעט תמיד מעדיפה את שמורת הטבע , כי יותר נעים לי לטייל בטבע מאשר בין אנשים, ובשמורת טבע, מדרך הטבע, יש יותר טבע ופחות אנשים, וגם האנשים המעטים שמטיילים בה נראים יותר טבעיים.
בעלייה לא דיברנו, ראשית, מפני שקשה לדבר בעלייה, ושנית, מפני שרציתי להתקרב לפיצול ורק אז לשאול אותו לאן הוא מעדיף לפנות. פתאום ראיתי מישהי באה מולי. זאת היתה השכנה שלי. היא שמחה לראות אותי ונפנפה לי מרחוק. גם אני נפנפתי לה והעמדתי פנים שמחות. לפנים היינו קרובות מאוד, אחר כך קצת התרחקנו, ולאחרונה שוב התקרבנו. אלמלא היה אתי לא הייתי צריכה בכלל להעמיד פנים, יכולתי לשמוח באמת, אבל שיערתי שיהייה לי קשה להסביר לה מיהו, ואיך אנחנו קשורים זה לזה. היבטתי בו כאומרת "אין ברירה, מוכרחים לעצור" והוא הושיט את כף ידו לפנים כאומר "בבקשה, אין לי שום בעייה עם זה" . הוא בהחלט היה אדיב מאוד.
לשכנה שלי היה המון מה לספר, אבל לא היה לה זמן, אז היא הזמינה אותי שאקפוץ אליה בהזדמנות לקפה, אז, אמרה, תספר לי הכל. הבטחתי שאבוא, אבל לא קבענו מועד. זה קצת הטריד אותי. אם היא באמת רוצה לדבר אתי, חשבתי, למה היא לא קובעת מועד, ואם היא לא רוצה, אז למה נפנפה לי מרחוק. אולי גם היא, כמוני, המשכתי לחשוב, רק העמידה פנים שמחות. המחשבה הזאת לא נעמה לי, ועברו כמה רגעים טובים עד ששבתי ונזכרתי בו. רציתי לשתף אותו במחשבות שלי, וגם להתנצל לפניו , אם יהייה צורך, על ששכחתי אותו, אבל כשפניתי לעברו הוא כבר לא היה. פשוט נעלם כפי שהופיע, פתאום.
עמדו לפניי כמה אפשרויות: או לפנות לשמורה כפי שתכננתי, או להמשיך לכיוון המושבה, או להסתובב ולחזור הבייתה ולהיכנס עם למיטה עם ספר טוב, עדיף שלו. זה, כמובן, מה שעשיתי בסוף. ואולי, בעצם, בהתחלה. כן, בעצם ככה, בעודי שוכבת במיטה וקוראת שוב בפעם המי יודע כמה את קובץ הסיפורים הקצרים שלו ומהרהרת בו, התחיל הכל.

לבלוג של חני שטרנברג >>

הראה עוד

3 thoughts on “חני שטרנברג יוצאת לאור”

  1. וואיי וואיי רונית, קשה להאמין שעברה רק כשנה מאז המעגל. זה מרגיש לי הרבה יותר, כי קרו לי מאז כל כך הרבה דברים, והאתר החדש הוא, בהחלט, אחד מהם. אז קודם כל המון תודה על התמיכה והפרגון. ושנית אני רוצה להגיד לך שגם את בשבילי דוגמה לאומץ יצירתי מעורר השראה – ואני לא סתם מעתיקה ממך את המילים. ושלישית האדם שיצרתי איתו קשר אז באתר "רשימות" הוא יורם מלצר, ואני עדיין לא יודעת איך להפוך את השם שלו ללינק. לאט לאט אלמד הכל…

כתיבת תגובה

Close