השימושון

טוב לשנות!

רובכם מכירים אותי. ליאת ממסעדת פיקא. לפני 3 חודשים מכרנו את "פיק"א" והעברנו אותה לידיים טובות. בארבע השנים מאז הגענו לפרדס חנה, טיפחנו את המסעדה הקטנה שלנו, נקשרנו ללקוחות, חלקם הפכו לחברים, שמענו סיפורים מהחיים ועבדנו. בעיקר עבדנו. עד כמה שנקשרתי אל המסעדה ואליכם, בתקופת פיק"א לא יכולתי לעשות דבר מלבדה.

אני לא יודעת כמה מכם יודעים שאני אמנית, עובדת עם שותפה, שלומית ליבוביץ, במשך 18 שנים. בעידן פיק"א חסרה לי האפשרות לתת לעצמי זמן עשייה ואז באה המכירה והוציאה אותי מעבדות לחירות (כמה סמלי: יצאנו מפיקא בתחילת אפריל, דקה לפני הפסח).
שנים של עבודה משותפת הפכו אותנו לשלומית ליאת ליאת שלומית, כמו מפלצת דו ראשית, מנהלת זוגיות כוללת התכתשויות, צחוק ובכי ובעיקר חיבור מטורף שמביא תוצאות טובות. הצגנו במוזיאון ת"א, במוזיאון בת ים, בגלריה פלונית, בגלריה רוזנפלד, בגלריה מנשר ועוד.

אומרים תמיד שכשדלת נסגרת אחרת נפתחת ופתאום אנחנו מוצפות בהזמנות לתערוכות והיומן מתמלא לטווח של שנה , מלאות עבודה. החודש נפתחות לנו שתי תערוכות: אחת ב"פירמידה" שבחיפה והשנייה ב"ננוצ'קה" בת"א .
בפירמידה אנחנו מציגות עבודה חדשה שנקראת "כל עוד בלבב פנימה" . העבודה צולמה בפרדס חנה, ומצולמות בה 6 נשים, פעוט אחד נערה אחת ו-2 ילדות, שכמעט כולם מפרדס חנה. העבודה עוסקת במיתוס ובאתוס הציוני, האישה הישראלית כאייקון עם רטייה שחורה על העין הנכונה, נטועות באדמת שדה תפוחי אדמה ועל רקע ברושים – בתוך גלוית נוף ישראלית, נוף של פעם, מהזמן שבו עיסוק בערכים לא היה מילה דביקה. זו מעין "אוטופיה" במדינה שמנוהלת ע"י גנרלים בדימוס, ובעידן הפוסט מודרני, מתוך אמונה בהומניזם ובדיאלוג.

העבודה בודקת את המקום אליו הגענו, באיזה דילמות אנו נמצאות ברגע הנתון, כמה חופש, ועד כמה אנחנו יכולות ללכת על החלומות שלנו.
מתוך העבודות עולה השאלה האם איננו חיים בכפילות, מצהירים כלפי חוץ על עמדות שוויוניות ואף מאמינים בהן, אך ברובד הפנימי, הלא-מודע, נשארה תמונה מיושנת של תפקידי גבר-אישה. מה המשמעות של "להיות אישה" ושל"להיות גבר" ואיך קרה שעם כל האמונה והשיח הפמיניסטי, עדיין יש קושי להתנהג בפועל. מניפות דגל לבן בראש מורם, מתוך שאיפה להפסיק מאבק מיותר ,במטרה ללמוד לקחת מכל אחד מהמינים את מקסימום היכולות, ללכת יד ביד, תוך ניצול מקסימאלי של פעולת המוח השונה בין שני המינים.
"כשהגבר והאישה יכירו זה בזה כסובייקטים, כל אחד מהם ימשיך להיות אחר לגבי זולתו. הדדיות יחסיהם לא תמחה את הפלאים הנובעים מחלוקת בני האדם לשני סוגים שונים – התשוקה, הניכוס, האהבה, החלום וההרפתקה: והמילים שמרגשות אותנו- נתינה, כיבוש ואיחוד – לא יאבדו את משמעותן. להיפך, כאשר יבוטלו עבדותה של מחצית האנושות ומערכת הצביעות הנובעת ממנה, "החלוקה" של האנושות תחשוף את משמעותה האמיתית והזוג האנושי ימצא את דמותו האמיתית" ("המין השני" סימון דה בובואר)

עם "ננוצ'קה" יש לנו רומן ארוך שנים. 7 שנים אם נדייק. המשתינה, piss on earth בשם המקור, הוצגה במוזיאון ת"א ממאי עד ספטמבר 2002, כעבודה אורחת בתערוכה port של אליעזר זוננשיין. ביום הסרתה מקיר המוזיאון היא הועברה לננוצ'קה, שם לאורך שבע שנים ניצבה המשתינה מול אוכלים, שותים, שיכורים, צלולים, אנשים בטרנד עם אג'נדות מנומקות, עסקני ש"ס, רוברט פרנק, בנקאים מהסיטי בביזנס לאנצ', אנשים של לילה, מוזיקה צוענית, בתולות בט"ו באב, עשן ואלכוהול. התאהבו בה, התלהמו עליה וקמו בהתרסה, דיברו עליה, שתקו מולה שעות, התבוננו בה בקפידה וגילו את הרגל ההפוכה, ראו, או לא ראו, שנים, מי ניצבת מולם.
ננה שרייר, פטרונית אמנות אנרכיסטית, עם קו אוצרותי ברור, חד ובלתי מתפשר, העבירה את ננוצ'קה בנין אחד שמאלה, למקום חדש וגדול ובו בר עם חמישים מגירות.
תקוה רב הון
בתערוכה הנפתחת מוצגות חמישים עבודות בתוך חמישים מגירות עץ. העבר נחתם במגירה. רצף אירועים של שבע שנים, רצף של חמישים מגירות, שהמשתינה מחלק א', היא מגירה מספר 1 בו.
המעבר למגירות הוא המעבר מהמאקרו לנאנו, מהשדה החשוף אל האינטימי, האישי, הקרוב.
המשתינה יוצאת מננוצ'קה אל הבלתי נודע והיא תימכר במכירה פומבית שתיערך ביום הפתיחה.

שלומית ליבוביץ וליאת הראל שוורץ
"עושות לביתן" פירמידה חיפה פתיחה יום שבת 18/7/09 שעה 18:00
שעות פתיחה: א-ג 11:00-16:00 יום שישי 10:00-13:00
"נכנסות למגירה" ננוצ'קה ת"א פתיחה יום שישי 24/7/09 שעה 14:00

הראה עוד

5 thoughts on “טוב לשנות!”

  1. ליאת שלום
    "בחיים, הדבר היחיד שקבוע הוא השינויים." אכן טוב לשנות ואנוכי שמחה בשמחתכן שמחת חן.
    היצירות שהוצגו בפוסט יפות ומעניינות.
    האם תהיה הזדמנות לראות את יצירותיכן באזור פרדס חנה כרכור?
    (במידה ולא יסתייע לעלות לחיפה או לרדת לתל אביב)

כתיבת תגובה

Close