השימושון

טור אמנות חדש של דניאל יהל

בהזמנה לדיון על לילות ניסן הגיב דניאל יהל – צייר, פסל, סטנדאפיסט, בוגר בצלאל, חדש במושבה:

לפני כחודש העליתי מופע חד פעמי בגלריה מנשר בתל אביב תחת הכותרת ”בכרכור יש אנשים מאוד נחמדים, יותר מבתל אביב זה בטוח, אבל מה, לא ממש מבינים באמנות עכשווית..“ זאת הייתה התרשמותי הראשונית מכרכור והאזור, שכן אני חדש פה.

בתגובה לתגובה, הצעתי לדניאל לכתוב כאן טור על אמנות עכשווית. לשמחתי הוא הסכים לשתף את הגולשים בעולמו הפרטי והסובייקטיבי, לתת את הזווית שלו ולצרף לינקים לאמנות שהוא מעריך. קבלו את הטור הראשון:

_____________________________________________________________

"מלכודות,

מישהו חיכה לי! מישהו חשב עליי! מישהו שמר מקום מיוחד רק בשבילי!"

א.
אדם הולך ברחוב, שורק להנאתו, מביט בשמיים ובציפורים שחולפות מעליו. סחה עליו דעתו, ואינו מבחין ברשת שפרושה מתחת לצעדו הבא, מחכה בשקט.
עוד צעד, והופס! לופתת אותו רשת חבלים עבה, מקפיצה אותו לאוויר, להיות תלוי עד שיבואו לאסוף/לשחרר אותו.

אדם הולך ברחוב, מחפש כתובת של חבר. הוא שואל את פלוני, ומקבל תשובה. מתחיל להתחקות אחר ההוראות. מגיע לסמטה. פונה בסמטה, מגלה שאין בה מוצא.
כשהוא מסתובב, הוא מגלה שני בריונים מביטים בו, תוך שנייה הם כבר התנפלו עליו, גנבו את ארנקו, והשאירו אותו מעולף על הרצפה.

אדם יוצא לטיול ביער. דורך בין עלים במלכודת לדובים. רגל ימין שלו תפוסה חזק והוא יזדקק לסיוע כדי להיחלץ.

אדם יושב בבר של מלון , מולו מתיישבת בחורה יפהפייה בשמלה אדומה.

מלכודת

ב.
אמנות טובה תתפוס אותך בלתי מוכן, בדיוק כמו מלכודת.
אמנות טובה יודעת להתחזות לאלף חפצים, לאלף מקומות, לאלף אנשים, לאלף רגשות.

ג.
אמנים טובים הם אמנים מאומנים. חיות טרף. דרוכים, קשובים, מחכים בערנות.
אמנים טובים יוצרים אשליה מושלמת. המלכודת שהם מייצרים היא רק הזיכרון של המלכודת האמיתית.
אמנים טובים רק רוצים לחבק את הצופים שלהם. לגעת בהם.

 

(עבודה של גבריאל אורצקו (Gabriel orozco) מתוך ארט-פרפקט. )

הראה עוד

18 thoughts on “טור אמנות חדש של דניאל יהל”

  1. בנות, את ן כותבות נורא יפה , מזמן לא קראתי כזה חמר טוב
    אך- (תמיד ה : "אך")
    אך לא רלוונטי…!
    המושג "אמנות עכשוית" היה ונשאר פלצני!
    אני עושה אמנות עכשיו -אז מה , זו אמנות עכשוית?!
    ומה קרה לאמנות שעשיתי לפני 10 שנים ? היא פססה?!

    טוב ..אז אני לוקחת את המצלמה עכשיו ויוצאת לי לאחו לצלם "אמנות עכשוית"….את התמונות אתלה בלילות ניסן לצד המקרמה והמאפרות שעשיתי בחוג לקרמיקה בשכונה . איזה יופי -איזה פוסט פוסט מודרניסטי- יצא לי אפילו אמנות שימושית! תוכלו לאפר את הסיגריות ביצירה עצמה!
    (ענתי-זה כבר הופך למיצג לא?)

  2. דניאל.

    * איך הכרתי את דניאל? מלכודת מתוחכמת…
    באתי לקפה המושב ושמעתי מוזיקה מופלאה מתנגנת. אלבום בשם
    SUPER SESSIONS, מאת סטיבן סטילס, מייק בלומפילד ואל קופר.
    עוד לא נגענו באמנות עכשווית אלא באמנות ישנה, אבל בכל זאת, סחתין עליך…

    * בעניין העכשוויות – תחום מבלבל. לכל אמנות שקורה או נוצרת בהווה יש שורשים
    שהולכים אחורה בזמן. לאו דווקא ברמה של השפעה ישירה או דוקטרינה, יותר ברמה של חומרי הגלם המוחשיים והמטפיזיים שבעזרתם מתרחש תהליך היצירה. לא תמיד אנחנו מודעים להם,
    אבל הם תמיד תמיד שם. בכל אופן, הסכמתי עם אחד הציטוטים שמדבר על ההווה כעל המימד
    האמיתי היחידי בו פועלת אמנות חשובה. רגש, עצבים חשופים, מגע, צליל, טקסטורה –
    בלי הווה הם בעצם לא ממש מתקיימים, אבל הפרדוקס הוא שיכול להיות להם הווה גם בעתיד,
    כמישהו יביט בציור, יאזין לשיר, יקרא ספר, וכו'.

    * ועכשיו, ברשותכם, בואו נחלוק קטע של אמנות עכשווית שאני דווקא מבין בו.
    רגאיי! נכון שיש הרבה רגאיי ישן, אבל גם היום אני מרגיש שהמוזיקאים המוכשרים
    והיצירתיים ביותר בעולם פועלים בג'מייקה, וממשיכים ליצור מוזיקה שמלבד האסטתיקה הבסיסית
    וההנאה הכרוכה בה, היא גם חוויה רוחנית מהמדרגה הראשונה, דבר שמתבטא גם בטקטסים.
    ולא מדובר רק בשירי מחאה. ההסטוריה של בני אפריקה בתפוצות, תפילות והודיה לאל,
    המון תנ"ך (שמשום מה תמיד נשאר עכשווי), למעשה, הרבה יותר טקסטים תנ"כיים
    מאשר במוזיקה המודרנית בישראל, אהבה ופיתוי, והכל במנעד תחושות וגוונים אינסופי.
    שאגות זעם, קינות מהורהרות, מלים מפולפלות ומשעשות, מסרים חברתיים מגוונים
    שעם חלקם רוב הקוראים בוודאי יזדהו, אהבה עצומה למריחואנה, וזה רק קצה הקרחון.
    לא מכירים? אני דוחף פרסומת חינם ויודע שרונית האלופה תסלח לי:
    מדי יום חמישי, ערבי רגאיי בפצ'ולי, בהשתתפות עבדכם הנאמן ורבים אחרים.

    זהו בינתיים, תודה על הדיון המעניין

    אלדד

  3. אני בתחתונים ועם כוס יין.
    (-:
    אכן, כיף, ושוב תודה לדניאל.
    אגב איפה הוא? תולה מדפים?

    בספר הקלאסי שלה על מיצג כתבה רוזלי גולדברג לפני 20 או 30 שנים שיתכן להניח שמיצג הפך סוג של טקס התבגרות שמתאים לגיל מסוים.
    ייתכן שגם האמנות הופכת כזאתי.
    אולי "היות אמן" – הפך בפוסט מודרניזם לשלב התפתחותי. הרי להט אומנותי ככל להט (חוץ מהלהט לדעת את האמת המוחלטת על עצמינו – כזו שמתאימה לגיל 40 ואילך – כפי שציינת בטור הביוגרפי שלך) – מתיישב יותר טוב אצל אנשים צעירים.
    הריבוי והגיוון של התופעות, זנים ותת זנים של כל מיני תת-תרבויות, אינן מאפשר בימינו אמירה משמעותית בתחום האמנות, כי הכל מותר ומגוון כל כך ואנחנו מוצפים בשפע של סוגים. אמנות צריכה לחדש, לרגש, להדהים. את מי אפשר לרגש בימינו?
    מה יכול לרגש בימינו?

    – ילד בן 7 מקבל פלייסטיישן – זה מרגש.

    -כשרואים שמיים מדהימים או עץ עתיק עם גזע ענק, זה מרגש.

    אני באיזשהו שלב ויתרתי על ההגדרה "אמנית" כי הגעתי למבוי סתום, אחרי שנים ארוכות בהן פעלתי בתחושת יעוד עמוקה לשרת את החברה באמצעות אומנות. וחוויתי בכך אושר גדול.
    הויתור היה ארוך וכואב. חלקים גדולים ממני התמרדו והתאבלו. אבל בסופו של דבר הגיעה ההבנה שהחזון והחלום כבר לא שם. שההאחזות ב"טייטל" לא תחזיר את החלום.

    אבל ביטוי עצמי ויצירתיות הם צרכים בסיסיים של כל אדם. מבחינה זו כדאי שכל אדם יהיה אמן ויצור. השאלה עד כמה הוא ישאף "להשפיע" ועל איזה רדיוס של סביבה – באמצעות האמנות. כמה יהיה חשוב לו להיות מפורסם ולהתפרנס מאומנות.

  4. ענת – איזה כיף… התפלמסות שכזו בטרנינג פרורי…פרוותי.
    האמנות – הו האמנות – מילה גדולה ומשומשת ועדיין קסמה מהלך עלינו – כמו אהבה
    ענת – איך אפשר לוותר על המקום של האמן החש את הקצה – האמנות היא מובילת דרך במובן שקימת הרגישות אצל כמה לחוש את הקצה הירוק הזה את הכיוונים שאליה מתפתחת התרבות כמו ז'ול וורן שכאילו , מבשרים את מה שכבר כאן – אנליסטים נפלאים – חבל שאנחנו לא יודעים לעשות את זה גם בבורסה.. לחוש את המניה , את התדר לפני שיש לו מילים אלא כמו שאמרת רעיון שמתנגש בחומר.
    אני מאוד מזדהה עם אסתר שמיר.. לפני כמה חודשים פרשתי מהסטודיו , שרפתי המון עבודות טיוטות ומחברות של רעיונות
    אמיר בני החכם אמר לי שאין לי זכות לוותר על החלום שלי לא רק בשבילי אלא גם בשבילו.
    הוא כל כך צודק- אבל האם החלום הוא להיות אמנית??? אם הדימוי של האמן כובל אותי אם הטיוטות והרעינונות הישנים כובלים אותי מה עלי לעשות??
    מה שיגיע יגיע חדש!!
    אם יהיה הדחף לבטא איזו חווית אמת צרופה, אבטא אותה בעילגותי בתקווה שאעיז לא לכסות אותה בהתחכמות יתר, שתהיה עילגותי זו המקום העיוור המקום לתגובה לדיאלוג ליד מושטת של אמנ/ית אחר/ת- אדם, חבר

  5. יעל, תודה שאת מכניסה אותנו לעובי הקורה.
    אני כנראה חושבת בעיקרון כמו יעל, אך בכל זאת אנסח זאת במילותי:

    אמנות עכשווית מדברת בשפה של החומר ובאינטראקציה של חומר עם חומר. או של רעיון עם רעיון, או של חומר עם רעיון.

    ההתכוונות של האמנות היא אל החושים, ואל רעיונות הקשורים לחומר.

    היופי של האומנות העכשווית (כמו כל אמנות) יכול לגעת לפעמים ברוח, אך נגיעה זו היא אקראית וקצרת טווח. אמנם היתה פעם אומנות שהכירה במגבלותיה – שהשמידה את עצמה סמוך להיווצרותה, ויצרה קפיצת מדרגה בתודעה, שגרמה לנו להבין שהאומנות היא בעלת הערך המירבי ברגע היווצרותה, ושהאמנות הקאנונית לנצח תהיה אובייקט עובר לסוחר, וכלי בידי הבורגנות להחצנה מופגנת של יופי ורגישות. (בניגוד לפנימיות שחוסר השלמות שלה הוא מוסתר ומודחק).
    האמנות, שנגזרה כנראה מהעבודה השאמנית הפכה מממאגית – לדמויית מאגית.

    בפרדס חנה, (אני מקוה שההכללה לא מביישת ומעליבה אף אחד) מתעסקים לרוב בתחושת החסר וחוסר השלמות ישירות דרך החיים, ולא דרך האמנות.
    אולי כי החיים בפרדס חנה הם כה עזים?

    אצטט את אסתר שמיר (היא אמנם לא מפרדס חנה) מתוך ספרה החדש "קול הרוח" שם היא מתארת את המעבר שלה מזמרת ויוצרת שירים – למטפלת בקול:

    "…יום אחד גיליתי, כי המוסיקה שאני כל כך אוהבת היא מושיע לכאורה שכובל אותי בקסמיו: מפתה אותי להגיע אל ארצו, יפה ככל שתהיה, ו"מסמם" אותי בתדריו. המוזיקה והשירה יכולים אמנם לזכך מצבים רגשיים במידה רבה, אך יש משהו במוסיקה, ובמיוחד כשיוצרים מוסיקה, שעלול ללכוד אותנו באשליה, שהיא לוקחת אותנו עד לשורש ולמהות הדברים בעוד שלמעשה היא לוקחת אותנו אך ורק לעולם התדרים של עצמה, ולא מעבר לו."

    ***

    ובכל זאת אני חושבת שחשוב שיהיה מקום לאמנות בחיינו – לא כמובילת דרך – כפי שאני ודומים לי התייחסנו אליה פעם – אלא כמגרש המשחקים של הנפש, שם היא יכולה לבטא את עצמה בחופשיות מבלי לחשוש מדיספלינות וביקורת, שם היא יכולה פשוט להשתעשע, להפתיע את עצמה, להתרגש, להנות, להיות ולאהוב את עצמה, כדי לאפשר לנו בסופו של דבר חיבור רך יותר עם הנשמה.

    כשהייתי אמנית, האמנות היתה בשבילי גשר אל הרוח. היום יש בסביבה גשרים הרבה יותר ממוקדים ואפקטיביים להגיע אל הרוח.

    בגלל זה מעגלי נשים זה האוונגרד בימינו.

    דניאל יהל, ברוך הבא לפרדס חנה!
    ותודה לך, שבזכותך אנחנו מתנסחים ככה.

    מכיוון שבעיקרון אתה לא כל כך יכול להיות מוזמן למעגל נשים, אני חוזרת אל ההפניה של נוגה ל"מעברים קסומים" (האתר והסדנה). שם לפחות תוכל לעשות תרגיל לחיזוק הרחם.

    ואולי גם נלמד ממך משהו חדש על אמנות עכשווית?
    אולי ביחד נוכל להחזיר את האמנות אל כוחה האמיתי, אל המאגיה?

  6. אמנות עכשוית זה פאסה – יש לחשוב את האמנות מזוית הראיה של העתיד – מחושים ירוקים של קצה צומח . מה שיש הוא כבר חי כתולדה מהעבר. מלכודת דבש לאמן המוכשר
    העכשביות עכבשיות עכשוויניות שוואאיות – העכשוויות היא , פרגמנטים צפים בשפה המנסה לגעת בעתיד חמקמק.
    במלכודת האהבה והאימה נלכד הצופה הרואה את צילו או אורו מוטל שם על הקיר על הריצפה בסרט באוביקט ברישום איור
    רעיון חיבור , קיום אפשרי ברצף של בדידיות – משהו זיהה משהו – אולי זה נרקיס מתבונן בהשתקפותו מהעבודה העכשווית – אולי אהבה, טלטלה פנימית מול חזיון אפשרי של אהבה שלמה בלתי ניתנת לניכוס. מה שעושה אמנות לניצחית מטא זמן
    רגע חד פעמי של הפחת חיים בחומר סרבן או מתמסר
    אהבה מקולפת חושפת פגיעותה אימתה , אמירה מדוייקת על "המצב" המתרוממת אל שחקי הנצח
    שפה – קליפה על קיר , פרגמנט נחוץ והכרחי בהתפתחות השפה – תיקשורת נואשת אותות מורס להכרה לאהבה – בעיקר אהבה ,אימה , נוראות הוד אי יכולת להתפשר
    מה מבקש העתיד ????
    אמנות עכשווית במסעה אל הנצח חושפת את קצוות השפה – את המשטח את הנרטיב את המספר משאירה קצוות פרומים – מדברת על הכשל ליצור ועושה את הכשל לנושא מרכזי, אמנות עכשווית היא גם עדיין סחורה נמדדת בכסף – סיפוק מידי -חוויה בורגנית – צריכה של תרבות נרקיסיסתית
    אמנות עכשווית – צורך נואש לפרום את מה שנסרג באופן הרמטי
    כרכור – פרדס חנה- אנטי תזה למושג – אמן צעיר – נחשק – מתקשר אלי דרך "המותג" עקרת הבית מהפרוורים – כל מה שהאמן הצעיר העכשווי הוא – לא
    במקומות חשוכים ושקטים כמו פרדס חנה כרכור תוולד אמנות העתיד – הרואה בערעור על הסדר הקיים מתוך הכרות מעמיקה עימו דרך חיי הפרוור – תחיית האמן כאיש זקן מלומד /ת כשזרע נעוריןו הבשיל לנתינה למחשבת הלב לאמנות שבאה מתוך הידע העתיק ומשתחררת ממנו אל הקוסמי אל הנצח-
    מה נמצא בקיפול . קישור או בתיפור-
    מהו אורח המחשבה, הלך הרוח, זוהי הצהרה , התחיבות . אל מול הרוח. מול הנייר הריק מול החומר הנסחט בשתי ידיים.
    העתיד, הפועם בבלתי ידוע ומבקש להוולד.

  7. היי דניאל וגם רונית וגם נוגה היקרה

    סוף סוף גשם…דניאל
    הייתי צריכה כנראה לעזוב את כרכור כדי שיזוז בה משהו, או לפחות ככה זה נראה מרחוק (חיפה)… הבאת את התשוקה …ולי הבאת את הבית הקודם קודם שלי תל אביב לכרכור שמשם שמרתי לי למזכרת את האתר הזה. תודה.
    ירדנה

כתיבת תגובה

שווה לראות גם

Close
Close