השימושון

טיול בוקר שבת

מאת: נילי תלמי

שבת 0945 09/09

חזרתי עכשיו וניגשתי ישר למחשב. היה טיול בוקר עשיר, מורכב מעניין ומהורהר.
קמתי בשש וחצי. התרחצתי, בלעתי את כדור הבוקר שלי עם כוס מים מעורבבים בעשב שעורה, התלבשתי ויצאתי מהבית בשבע ורבע. מכנסיים כחולים של עבודה או טיול, זרוקים ונוחים עם כיסים כמו שאני אוהבת שאפשר להכניס ידיים, גופייה שחורה ונעלי הטיול האהובות שלי שהן כמו נעליים צבאיות גבוהות עם שרוכים וכבר כשאני נועלת אותן אני נועלת איתן את תחושת ההרפתקה.
השקעתי מחשבה בלבוש. האם להשקיע יותר וללבוש משהו יפה כי אולי תגיע או ללכת לגמרי נוח, כמו שאני אוהבת. החלטתי על האפשרות השנייה. לקחתי איתי רק פלאפון. אפילו לא מים.
הייתה כבר שמש אבל הרחובות של השכונה היו ריקים ושקטים. אפילו הכלבים לא נבחו. שמתי לב שלבשתי את הגופייה הפוך.
חשבתי על – "אולי תבואי לעיר הגדולה?"
אני לא אוהבת ערים גדולות. אבל יש לך שני כלבים ומלונה ועץ משלך אז סימן שאתה בעיר אבל גם קצת לא…
השדות קרובים מאוד. ליד העץ הראשון על הגבעונת הקטנה עצרתי, הורדתי את הגופייה, הפכתי אותה ולבשתי חזרה. בדרך הרמתי מקל. אני פוחדת מכלבים משוטטים שיתקפו אותי כשאני לבד בשדות. הבתים הלכו והתרחקו. הרגשתי זקופה כל כך, זורקת את הרגליים קדימה כאילו אני שלושה מטר גובה וכאילו אני עכשיו לבד בעולם לא ידוע מגלה ארצות חדשות.
כרגיל, השתעשעתי בדרך. ציירתי סביבי מעגל על החול הרך עמדתי במרכז ובדקתי האם אוכל לצאת ממנו או כמו הסופים אשאר בו תמיד. אחר כך יצאתי ממנו וכתבתי בערבית את השם שלי במרכז, חידה למישהו סקרן שאולי יעבור שם ויראה ויתהה.

מדי פעם בחרתי לי אבן לבעוט בה לאורך הדרך. פעם ברגל ימין ופעם בשמאל כי חשוב לשמור על כושר בשתי הרגליים ולדאוג לאמן גם את הצד הלא חזק כי תמיד השרשרת תקרע בחוליות החלשות שלה ואני גם בועטת וגם משתעשעת במחשבות …
לא פגשתי רצים או הולכים או מטיילים אחרים. הייתי לגמרי לבד. ליד שדה גדול קצור וחרוש עצרתי. השעה הייתה שבע וארבעים. יש עוד זמן עד שתגיע אז נכנסתי לשדה והתחלתי להקיף אותו מבפנים. עליתי על גושי אדמה חרושה לראות אם יתפרקו תחת כובד משקלי, בדקתי ערימת חציר מקרוב לראות איך קושרים אותה ונזכרתי בימים שעבדתי בכותנה בקיבוץ. הרבה עורבים בשדות. החלטתי לספור צעדים כי עמירם אמר לי שכל אחד צריך לצעוד 10,000 ביום בשביל הבריאות שלו והוא בטח יודע. איריס אשתו היא רופאה חשובה. אבל הספירה כל הזמן התבלבלה לי אז הפסקתי. יצאתי מהשדה לכיוון בית הקברות. עדיין לא הגעת. ליד השער ניגשתי לברזייה, התכופפתי אספתי מים בידיים והרטבתי את הפנים והצוואר, התזתי מתחת לגופייה והצטמררתי. מים קרירים. ננננ פפפ ללל א !!! כל כך נפלא שהרטבתי גם את השיער וניערתי לכל עבר כמו שלאקי עושה כשהוא רטוב. שתיתי ובתחושת רעננות עליזה ניגשתי לעץ החרוב הענק. מישהו שתל סביבו פרחים צעירים וזה כל כך לא מתאים כי העץ הזה לא צריך שום קישוט ולא מתאים לו כל הפריחה החדשה המסודרת בשורות כי הוא עץ פרא ויש בו ראשוניות ועוצמה משל עצמו שלא צריך ליפות וגם אי אפשר .
ישבתי על האדמה. שבע חמישים וחמש. הרוח נעימה על העור הרטוב והמזיע. ישיבה מזרחית ועיניים עצומות. נושמת עמוק ומרגיעה את הראש ואת ההתרגשות. הסיכוי שתגיע היה כמו הסיכוי שלא תגיע. לא היה לי מושג מה יקרה. קיוויתי שתבוא ותתגלה כספונטאני, הרפתקן, סקרן… וגם קיוויתי שלא תבוא כדי שלא לקלקל לי (אולי) את הפנטסיה שנרקמה בשבוע של צ'וטטות… חשבתי על גברים שאני מכירה ואוהבת. מי מהם היה בא. שניים בטוח היו באים. המחשבה על החברים שלי מעוררת בי גל של אהבה.

בשבועות האחרונים, במהלך חיפושי באתרי ההיכרויות באינטרנט אחרי זוגיות כתבתי שם שאני רוצה לפגוש גבר עז ונועז שהוא שילוב של איש רוח ופרא אדם וכנראה שזה לא כל כך פשוט ההרכב הזה. וחשבתי לעצמי איך תבוא ואיך אתה נראה. האם יש לך החיוך ההכרחי בעיניים, כזה עם קמטי חיוך בצד וניצוץ תוסס של חיים ושעשוע? או שמבטך כבוי…. האם אתה צעיר ממני או מבוגר ואיך אתה נראה? ואיך תמצא אותי שאני לדעתי חמודה וקצת ילדותית אבל לא כזו שגברים מעיפים אחריה מבט שני ברחוב ומה האינסטינקט שלך יגיד לך לפני שהראש יתחיל לעבוד והאם הפגישה שלנו תהיה כמו זו שתיארתי לי ולך בהחלפת תיאורי הפגישה שלנו באחד המיילים הראשונים…
ואז הבנתי שלא תגיע. מאכזב. אבל יש גם שמץ של הקלה. החיים שלי לא עומדים לחטוף זעזוע, לפחות לא הבוקר הזה. אני מזכירה לעצמי את אחד מחוקי החיים שלמדתי להכיר אבל אני עדיין מתווכחת איתו לפעמים – שהכול קורה בזמן הנכון ובאופן הנכון ושאם לא הגעת אז זה עוד לא הזמן או לא צריך שזה יקרה. ועדיין אני מאוכזבת.

הייתי רוצה לדעת מה עשתה לך הקריאה שלי? בטח תענה לי במילים גבוהות מרחפות שיריות כאלה ואני לא אבין כלום אבל זה מעניין אותי.

אני כותבת לך עכשיו כתיבה חופשית, כמעט ללא כל עריכה כי אני רוצה שתדע מי אני ואין לי אפשרות אלא להיות עצמי ואלה הן המחשבות והרגשות והמראה החיצוני שהם חלק ממה שאני וזה מה שיש אז אולי זה יעזור לך להרגיש כבר עכשיו שאני ממש לא מתאימה לך לקשר ונמנע מעצמנו זיוף וזיבולי שכל ומפחי נפש וכו' וכו'….

בשמונה ועשרה קמתי. אתה כבר לא תגיע. הלכתי לכיוון המשתלה, בועטת באבן.

התאילנדים עדיין ישנים לפי הצלילים של הדממה.
פתחתי את הדלת ונכנסתי לבית נירוונה שלנו. החדר הגדול היה ריק והמזרונים בערימות בצד. לקחתי את הכורסא היחידה למרכז החדר הבאתי את אחד השרפרפים ולקחתי את "365 דלתות ללב" . ישבתי על הכורסא, רגליים על השרפרף ופתחתי בתאריך של היום. מה אלוהים אומר לי היום? קראתי בקול כאילו אני מקריאה באחת מארוחות הערב אצל ישראל או בפגישת נירוונה. להתחיל את היום איתי, אומר אלוהים. להתחיל בשקט, בנינוחות, בהתכוונות ובתשומת לב….בתחילת הדרך, הוא אומר, אתה צריך להשקיע מאמץ בזה אבל ככל שאתה מתקדם בדרך זה נעשה לך לטבע… בפעם האלף אולי ראיתי איך כל פעם שאני קוראת בספר הזה זה ממש מתאים. היום התחלתי את היום עם אלוהים. והטיול הזה הוא תפילה שקטה, חיבור לחיים. הרגשתי איך האיברים שלי נעשים לאט לאט כבדים ושקעתי לנמנום על הכורסא. מכונית אחת שעברה העירה אותי.
קמתי ויצאתי לכיוון הבתים של המושב. מטע תפוחים לצד הדרך כיבד אותי בשני תפוחים עסיסיים קשים וטעימים. אחד אכלתי מייד ואחד שמתי בכיס השני, זה שלא היה בו הפלאפון. עדיין שקט לגמרי ואנשים לא נראים בחוץ אבל נחש ענק מת על השביל עצר אותי לכמה דקות טובות. כבר לא היה לי המקל שהשלכתי קודם אז בזהירות עם הנעל הזזתי אותו קצת, למרות שהיה ברור לגמרי שהוא מת וכולו מעוך. יראת הכבוד שלי לחיה הזו עדיין נשמרה ובעדינות הזזתי אותה עם הנעל. כמה דקות עמדתי שם מסתכלת מכופפת ואז המשכתי.

דלת הבית של ישראל הייתה פתוחה. על המדרגות פגשתי את זיו. הם ישנים? לא , אמר לי אבל הם עוד במיטה. נכנסתי. שתיתי שתי כוסות מים, עשיתי קצת רעש וקיוויתי שישראל ירד אבל הוא לא. אז יצאתי משם. זיו ניסה להתניע את הרינו ולא הצליח. מלמעלה ישראל התחיל לדבר איתו. אחרי רגע של התלבטות אם לקרוא לו ולהגיד לו שאני פה ואולי נשתה קפה ביחד החלטתי ללכת הביתה. הבדידות נעמה לי. הלכתי לאט. הליכת טיול. הביגונוויליות מדהימות עכשיו יפיפיות ופראיות. גם לי יש אחת כזו שקשה נורא להשתלט עליה ובניסיון האחרון לגזום ענפים מהחלון של עומר בקומה השנייה חדרה המזמרה לאצבע שלי ופצעה אותי. סיפורי ביגונוויליות.
ברחוב הראשי של המושב ראיתי פתאום ציפור ירוקה צהובה מדהימה עפה מעץ לעץ. בהתחלה חשבתי שזה תוכי אבל אז ראיתי עוד אחת ועוד אחת ואולי אלו צבעי חיזור של איזושהי ציפור יומיומית רגילה ונעצרתי שם ליד העץ המוסיקלי המלא ציוצים חדוותיים כאלה וראיתי עוד ועוד ירוק וצהוב מתעופף לכל כיוון ואז ניתקתי את עצמי והמשכתי ללכת מוצאת לי אבן חדשה לבעוט בה. בכביש הראשי שחור, צהוב ולבן. לא מזמן צבעו את הכביש הזה כנראה. אז התחלתי ללכת על הקווים הלבנים במרכז הכביש וזה כיף ללכת במרכז הכביש כי זה כל כך לא רגיל. והמרחק בין קו לקו יותר ממטר אבל אפשר לקפוץ אותו ואם אתה יורד מהקו אתה נופל לתהום אז זה הופך מסתם שעשוע לשעשוע רציני וחשבתי שאם הילדים שלי היו רואים אותי הם היו מתלוננים עלי שאני עושה שטויות אבל לא הפסקתי. רק כששמעתי מכונית מתקרבת ירדתי לקו הצהוב והלכתי עליו בלי ליפול לתהומות עד שהמכונית התרחקה.
חזרתי הביתה דרך השכונה ולא דרך השדות, כמו בדרך כלל. כלב אחד מפחיד בדרך עשה לי לרגע שנהייה לי קר ושערות סומרות זה לא רק ביטוי ספרותי וממש ממש בסיבוב ליד הבית הייתה דוכיפת מתה. מה זה כל המוות הזה? היא כנראה מתה לא מזמן כי נראתה ממש שלמה ואף אחד עוד לא אכל אותה וכשעמדתי לידה נזכרתי בתמונה ששלחה לי אתמול חברה. תמונת השנה ובה רואים תינוק סודני מורעב שכל עצמותיו בולטות כורע על הקרקע וכמה מטרים מאחוריו נשר גדול והיה הסבר שהנשר מחכה שהתינוק ימות כדי שיוכל לאכול אותו. הצלם של התמונה התאבד שלושה חודשים אחרי שצילם אותה. אני לא יודעת אם בגלל זה אבל במייל עשו את הקשר הזה וחשבתי כמו שחשבתי אז שאת הדוכיפת תכף יאכל איזה חתול ואת התינוק יאכל הנשר וכל הזמן המחזוריות הזו של החיים כל כך ברורה והמוות ליד החיים וכו' וכו' מחשבות עמוקות ובאתי הביתה וישבתי לכתוב.
איזה טיול בוקר עשיר, מרגש, מעניין ומהורהר.

———————————————————————————————————

(נילי תשמח לתגובות!)

הראה עוד

3 thoughts on “טיול בוקר שבת”

כתיבת תגובה

שווה לראות גם

Close
Close