השימושון

חג הסיגד בפרדס חנה כרכור

מאת: רוביק פייגין

חג הסיגְד בפרדס חנה-כרכור. יום ראשון. ה – 15 לנובמבר. יום אחד לפני האירוע הגדול, אז עולה כלל העדה האתיופית מישראל לירושלים ושוטחת לפני האל את תחינותיה, מודה לו על אהבתו, מקיימת מצוות חג בת 2500 שנה. "לשנה הבאה בירושלים", היו מתפללים 2500 שנה והנה הם בפרדס חנה-כרכור, בנתניה, בלוד, רמלה, עפולה, נצרת, בכל הארץ (כמעט), חוגגים את ניצחון הסבלנות והאמונה; ומחר, ירושלים. כמה מרגש.

האירוע מתחיל בהיאספות שקטה ליד מקלט 48 שבשכונת מוסקוביץ'. היעד: סיבוב רגלי עד מרכז המושבה ובחזרה לבית הספר "ישורון". מעטים האנשים שבאו. גם הקֶצֶב לא מיהר לשום מקום. "ארבע עשרה שנה אני עובד אתם", אומר לי רן אבירן, יועץ קליטה שמחפש מישהו להגיד לו משהו, "ועוד לא למדתי שהם אף פעם לא עומדים בזמנים שלהם". "יֵחָבֵּשָה קֵטָרוׁ" אומרים באמהרית, "זמן של אתיופים". גם השוטרים המלווים כבר חסרי סבלנות, "יש לנו עוד אירוע", מסביר רב שוטר אחראי, "וחייבים להחזיר את הרכבים".

לבסוף התהלוכה יוצאת, רֻבָּהּ מבני העדה ועוד מספר אנשים מקומיים, חיוורי הפנים, הפראנג'ים וגם כמה מוזמנים שבאו מרחוק יותר. את התהלוכה מוביל רכב המזמר שירים אותנטיים, מהובהב בנורות צבעוניות. תהלוכה קטנה אבל מושכת עין. הצבעים של מטריות הקייסים זוהרים למרחוק. גם קריאתם ברמקול המזמינה את כל התושבים להצטרף. כמה מצטרפים. עד שנגיע אל רחבת ההתכנסות שבבית הספר "ישורון", תהייה קבוצה מספיק גדולה כדי להרגיש שמשהו קורה ומשהו קורה, "ביתא ישראל" בבית ורק על זה ראוי לומר אמן. ברחבת ההתכנסות הופכת שַׁיֶּרֶת התהלוכה למעגל רוקדים. הורה חלוצית בניב אפריקני. "אְסקְסתַה", קוראים להורה, "ריקוד כתפיים", בעברית. אחר כך ברכות. מודים לאלו שהגיעו, לאלו שעסקו במלאכה, לקייס יוסף, לסגן ראש דוד המועצה פרץ, למנהלת בית הספר "ישורון" הגברת אילנה חרזי, שמשיבה בברכה משלה: "אנחנו צריכים להגיד לכם תודה, קהילה קדושה", היא מדברת בכנות, "על שלימדתם אותנו מה זו אהבה לארץ ישראל". 2500 שנה הם לא פסקו מלהאמין בזכות לחיות בארץ וכשבאה הקריאה הם צעדו. אחר כך בירכו ההוא וגם ההיא, אני לא תמיד זוכר שמות. היה שם רצף אנשים שתרומתם שווה מספר דקות ברמקול ומחיאות כפים. מחאו להם כפים.

כשסיימו עם הברכות והתודות, תפסו את הרחבה בנות המקהלה של בית הספר "אלישבע". הן לבשו לבן. הן שרו: "ירושלים של זהב". חבל שהמילים הנרשמות לא נושאות אתן את צליל קולן אשר, "נישא ברוח הערביים עם קול פעמונים". הן שרו גם את "שיר המעלות". כשהסתיים השיר גם הסתיים הטקס. נותר רק לכרסם דבר מה. הקייס יוסף ברך על המזון ועל החג ועל האנשים וותיקי העדה בצעו את הדָאבּוֹ – לחם השבת והחגים והעבירו אותו בין המוזמנים. היה גם קוּלוּ – תערובת של חיטה וחומוס. מנשנשים את זה. לא טעים ולא לא טעים, קוּלוּ. את מה שעוד נשאר בצלחות ועל השולחנות חילקו למי שעוד נשאר. כנראה שהם ציפו לקצת יותר ממה שבאו כי נשאר הרבה. אולי בפעם הבאה יבואו. בעוד שנה. כי בדיוק כמו האתיופים גם החג הזה הגיע בשביל להישאר וטוב שכך.

(צילומים: אבי לינדנבאום)

[חבל שהמילים הנרשמות לא נושאות אתן את צליל קולו של רוביק. אבל אפשר לקבל דגימה קולית שלו כאן]

הראה עוד

6 thoughts on “חג הסיגד בפרדס חנה כרכור”

  1. בס"ד
    מרגש… מרגש…כל רגע במחיצתם, עולם נפלא לצערינו לא כולם מחפשים את היפה והטוב שבהם אלא את חצי הכוס הריקה.

    לתשומת לבכם שמה של מנהלת בית ספר "ישורון" הגב' אילנה ארזי קאופמן.
    וכדאי לתקן על מנת שכל בתי הספר במושבה יראו כמה מקום נכבד היא נתנה לחג הסיגד.

  2. במקרה נקלענו לתהלוכה במרכז המושבה ומייד הוסכם ע"י כל יושבי הרכב (הילדים ואנוכי) שנסע אחריהם.
    אז נסענו והתרגשנו מהתהלוכה, אולם לא ידענו שמובילה לאנשהו ולכן, אחרי סיבוב איטי המשכנו בדרכנו…
    ראינו אותך, רוביק, מצלם…

  3. איזה יופי לך רוביק שהיית , זה עוד אחד מהארועים שאני מסמנת לי במוח שאני רוצה להגיע וכך חולף לו הזמן והחורים השחורים בלוח הזמנים שלי או במוח , מתרחבים ומעוררים תהיות על הקשר בינהם לבין החורים המפורסמים יותר ביחד עם שאלת הזמן – איך נדמה שעברו שנתיים והן בעצם 4… ואוטוטו אני בת 46 והכי חשוב- צעדי ענק וקפיצות קוונטיות בזמן לקראת שנת ה49 המיוחלת – והקשר האסוציאטיבי הוא – שנת ה50 היא שנת שחרור העבדים והם בדרך כלל שחורים (היו לפחות) אצלי הם אשכנזים …אוף ההקשרים האסוציאטיבים האלה ….
    ואפרופו – שחור זה הלבן החדש- יפות התמונות והכתיבה…
    אגב- במבואות עירון נקלטים ילדים וילדות אתיופים , רווח נקי לכוולם!!
    שבת שלום טהורה לבנה ושחורה אמן וסליחה.

  4. לא רק את קולו אלא גם את פרצופו המשובב של שגרירינו לענייני התפוצות שלא במקרה נשלח לקהילת אתיופיה המרוחקת מהבועה ומתגוררת בימים אלו בקנדי וברחוב הצפירה.

    עבודת קודש אתה עושה אחינו ראובן. שא ברכה.

    בסוף "יהיו אתיופים בקהל" שיגיעו להופעות של הידית ויהיו גם אתיופים בדמוקרטי ולא רק ככסות ועלה תאנה לערוותנו שלנו, אלא מתוך ההבנה שקהילה כה קדושה, ענווה ויפה (אח, כמה יפה), לא דרכה על האדמה של ארץ ישראל מאז בוא הפלישתים.

    אין ספק, אברהם גם הוא היה שחור.

כתיבת תגובה

Close