גם וגםזוגיות ומשפחהיוזמות חופשיותסביבה וקהילה

יהדות: הפחד והמחוייבות

אחרי שהשיחות, ההפצרות, העצומה וההפגנות מול ביתו של הרב צדקה לא גרמו לו למשוך את חתימתו ממכתב הרבנים, החליטו מארגני המחאה לנתב את האנרגיה ממחאה לשיח קהילתי פתוח. כזה שנותן ביטוי ומאפשר דיאלוג בין זרמים שונים בתוך היהדות, תודה לאל.

בשבוע שעבר (9/2/11) התקיים במתנ"ס פרדס חנה רב שיח בעקבות מכתב הרבנים, שנשא את השם: יהדות – בין התבדלות לפלורליזם. בפאנל, שהנחה רוני אלפנדרי, השתתפו ראש המועצה חיים געש (שמכיר בכך שהרב צדקה לא מייצג את ריבוי הקולות בקהילתנו), הרב יעקב מרגלית (מהיהדות האורתודוכסית), בארי צימרמן (מורה ומשורר, מלמד תרבות עברית) ומיכלי קן תור, שמגיעה מהיהדות הרפורמית ועוסקת בחינוך יהודי פלורליסטי.

לצערי לא נכחתי בערב. לשמחתי מיכלי שלחה לי את הנייר שהיא הכינה לקראת הפאנל. אתם מוזמנים לקרוא ולהגיב.

***

[מיכלי קן תור]

אני רוצה לפתוח במשהו אישי – בדרך כלל כשאני על במה אני תמיד עם טקסט, בעולם של חינוך יהודי המילה של המקורות היא משמעותית ועבורי לפחות תמיד מהווה עוגן ממנו אני מתחילה. אבל היום אני חפה מטקסט, בלי שורות המחץ של איזה אגדה תלמודית קולעת.
ואני רוצה לדבר בשם שני רגשות – אני רוצה לדבר בשם הפחד ובשם המחוייבות.

מעגלי דיון בעקבות מכתב הרבניםלקראת הערב שאלתי אנשים רבים מה הם חושבים ואנשים רבים (ורובם אנשים מאוד טובים) אמרו לי "אני דווקא בעד המכתב, אולי לא על הדרך שבה זה נכתב, אולי לא היה צריך לפרסם את ככה, אבל אני בעד"- ואז הטיחו בי את שורת המחץ, תגידי, את רוצה להיות מוקפת ישמעלים, נו באמת מיכלי את רוצה שהבת שלך תתקל בשבאב מעשנים נרגילה בחדר המדרגות (ואני חשבתי בליבי איזה מזל שאין לי בת…) תגידי את רוצה לחזור מהליכה בערב ולהסתכל על הסודנים שיושבים עם הבירה, סליחה התבלבלתי, הרומנים שיושבים עם הוודקה, לא, סליחה שוב התבלבלתי, החברה שמסתכלים עלייך ככה מודדים אותך כל פעם שאת נכנסת למכולות שמה ליד ה, נו, אתם יודעים, שמה, איפה שמחליפים ספרים. תגידי, מתי בפעם האחרונה נכנסת לתקווה אחרי שמונה בערב ? או ביקרת באילת בשיכון א'.

ואני גיליתי שהם ממש צודקים, ושיש המון דברים שאני מפחדת מהם, אני נורא מפחדת מהפלסטינים, כל פעם שאנחנו מבקרים בעיר העתיקה ועוברים את הצד לרובע המוסלמי אני מבליטה את האנגלית ומצניעה את העברית שבפי…

אני נורא מפחדת מהמצרים, כבר שנים שאני לא נוסעת לסיני, והכל בשם הפחד וההתראות, ואזהרות המסע למיניהן. אני מפחדת שיום אחד אחד הבנים שלי יחזור עם איזו נוצריה נהדרת (או לא נהדרת) ויגיד לי שלמען התא המשפחתי הם החליטו לגדל את הילדים שלהם כנוצרים כשרים,
אני מפחדת שאיזה דתי, חוזר בתשובה משוגע שמשוכנע שהאמת בידו ושהוא נושא את דבר האלוהים, הבלבדי, יצעק עלי ברחוב, או אפילו כאן באולם, "אתם הרפורמים עוכרי ישראל, אתם שמחסלים את העם היהודי, מחטיאי הבנים… מילא החילונים אבל אתם, את…אני"..

אני מפחדת.
אבל, וכאן מגיע האבל, האם אני מוכנה שבשם הפחדים האלה יהיה חוק שמגביל אחרים, שמונע מהם לקיים את הזכות לחיים טובים בשביל עצמם?
האם אני מוכנה שאיזה אח גדול, או שמה "רב" גדול, יבוא ויגיד לי- אל תדאגי, בדיוק בשביל זה יש את ההלכה של הרמב"ם, או הרא"ש, או החתם סופר או אפילו משה רבינו, שאומרת אסור כך וכך.. את לא לבד- הם יגידו לי, זה ככה מימים ימימה, עוד מימי התנ"ך- אנחנו צריכים להגן על עצמינו…ואני הקטנה, מה אני אל מול ההלכה היהודית, אל מול חכמי הדורות מתקפלת ואומרת כן, זה נכון, הם יודעים טוב ממני, המסורת חזקה מאיתנו, ההלכה עמדה במבחן הדורות. בואו נהיה ענווים, מכתב הרבנים נסמך על הרמב"ם שבעצמו אמר שאסור לתת להם "חנייה" בארץ ישראל.

אבל הספק קופץ, הרי אני לא באמת מאמינה שבשם הפחדים שלי, המדומים (אם יש דבר כזה בכלל) או האמתיים אני יכולה לרמוס או לשלול זכות של משהו אחר. ואני לא באמת מאמינה שחכמינו חשבו שעוד אלפיים שנה הלכה תהיה בדיוק אותו הדבר. הרי הם בעצמם תיקנו תקנות והנהיגו שינויים.

בתלמוד מופיע (בבא מציעא נט ע"ב) ויכוח גדול שנקרא "תנורו של עכנאי", החכמים מתווכחים ביניהם על הכשרה של תנור. רבי אליעזר עומד כנגד כל שאר חכמי הדור. רבי אליעזר מביא הוכחות, "ראיות" לצדקת דבריו על ידי הפעלת הכוחות הקוסמים של העולם, לכולם ברור שאלוהים עומד מאחוריו, אבל, הם אומרים לדובר האלוהים בויכוח ההוא הידוע, "אין אנו משגיחים בבת קול, ולא בשמיים היא".

לא אני אמרתי, רבן גמליאל ויתר חברי הסנהדרין יצאו נגדו ואמרו לו שהאמת והדרך אינה יכולה להגזר מהשמיים, אלוהים אינו יכול לקבוע בויכוח ארצי כיוון שההלכה נגזרת כאן, על הקרקע, מתוך החיים העכשוויים והמציאות המשתנה.

אני יכולה להבין כי הרמב"ם חי במציאות שבה ההלכה שהוא פסק הייתה טובה או רלוונטית לו, ואתם יודעים מה, אני יכולה לצטט המון טיעונים השוללים את ההלכה של הרמב"ם, אני יכולה להגיד המון קודים הלכתיים יהודים שמתירים את השכרת הדירות לערבים, לנוצרים, לבודהיסטים, אני יכולה להגיד שמפני דרכי שלום, ואני יכולה להגיד שדינה דמלכותא דינא ואני יכולה להגיד שמה ששנוא עליך לא תעשה לחברך…
אבל אני לא רוצה. אני לא רוצה להתנצל על דברי הרמב"ם.

המקורות היהודים מגוונים ועשירים, ותודה לאל יש לנו הלכות ודעות מגוונות עד כך שכל צד בוויכוח יכול לטעון לאסמכתא מהמקורות, אבל אני חושבת שכחברה אנחנו זזנו מהמקומות האלה. הראייה החברתית שלנו אינה זו של ימי התנ"ך וגם לא של ימי הביניים. אני גוזרת את המחשבה המוסרית שלי מהמציאות המשתנה והמורכבת של חיי. המקורות מהווים השראה ודרך, אבל אני חיה כאן ועכשיו.

לא בשמיים היא בת הקול, אלא כאן בינינו. השכינה היא כאן בינינו. ובמקום שהפחד והשנאה, הזרות והבידול, במקום שאני שוללת חופש מאחר בשם איזו אמת לאומית, מוסרית, דתית, במקום כזה אין שכינה ואין אלוהים. והתפקיד שלנו היא להיות מחויבים לאותו תהליך של בירור מה נכון ומה צודק, מה מוסרי ומה האמת. המחויבות שלי היא לברר שוב ושוב, כיצד המסורות היהודית, כיצד תפיסת האלוהים שלי יוצרת חברה טובה יותר. תשאלו מה הקשר לאלוהים? אם אלוהים לא בשמיים אז איפה הוא אותו אלוהים חמקמק?

אז נראה לי שאלוהים נמצא בהתמודדות. "בת הקול"- השכינה, אם תרצו נמצאת במקום שאני מתגברת על האינסטינקט להסגר ולהבדל, במקום שבו אני לא מובלת על ידי הפחד אלה על ידי המחויבות לתיקון. במקום שאני מצליחה לראות את האחר, להבין אותו, ולדעת שגם פעם אחרת זו אני שיכולה להיות בצד השני, השכינה נמצאת בכל מקום שבו אני מעדיפה את המוסרי על הבטוח, ואת התיקון על הקלקול.

לקראת הערב התחלתי לסדר את כל המיילים וקטעי הקריאה השונים ונתקלתי בבעיה באיזו תיקייה כדאי לשמור את זה ? – בעוונותיי הרבים (או שמה תודה לאל) עוד אין לי תקייה של פאנלים… . האפשרויות היו או "יהדות וחינוך", או "סדנאות ושיעורים", ואולי השתלמויות של המתנ"ס ?…זה בכל זאת ערב בחסות המתנ"ס..

ואז נכנסתי לתיקיית "השיעורים" והיה לי ברור- צהובה וזוהרת עמדה לה שם מנגד תיקיית "תיקון עולם", רק מחכה להיפתח לנושא חדש- והוא היחס לזר, הרבה זמן לא פתחתי אותך תיקיית תיקון עולם, הייתי עסוקה בחינוך ויהדות וקצת הזנחתי אותך…
אז כן, הערב הזה הוא בבחינת תיקון עולם וזה "הטקסט" שאני רוצה להביא לבמה.

[צילום: רוני אלפנדרי. לאלבום המלא >]

תגיות
הראה עוד

4 thoughts on “יהדות: הפחד והמחוייבות”

  1. תודה, מיכל, על הקול המאד כנה ואמיתי שלך.
    אני מרגישה דברים דומים מאד ובדיוק אתמול הייתה לי שיחה עם בתי וחבריה על הטייטל הזה "ערבי" ועל הפחד מה"ערבים". זה משהו שהם כנראה חווים אחרת לגמרי מאיתנו והיה לי חשוב להראות להם גם את הצד השני ובעיקר את זה שבסה"כ מדובר בבני אדם.
    לצערי לא הייתי גם בערב ההוא, אם כי אשמח לשמוע עוד בנושא.

  2. למיכל
    מרגש היה לשמוע את דבריך. מאירי עיניים, ברורים ומרעננים.
    אכן "התקדמתי" בהבנת הקשר בין גזענות לפחד
    איך מתמודדים עם זה? עדין לא ברור
    מעודד שיש בינינו אנשים כמוך (בכלל ובפרדס חנה בפרט…) לנסות לעשות זאת
    יישר כוח

  3. אני חושב שחידדת אצלי את ההבנה שהדרך למגר גזענות היא רק על ידי הרגעת הפחדים,ואפשר להגיד את זה הפוך- ייבוש ביצת הפחד היא החשובה ובעקבותיה לא תצמח הגזענות.
    זה לא פשוט ובטוח שלא מדויק לכוון את החץ למקור אחד. בטוח שהרבנים הם לא היחידים שזורעים פחד. נדמה לי שמי שמאזין למהדורת תקשורתית אחת ולא משנה אם זה עיתון רדיו או טלביזיה וחושב על זה באופן שקול מבין שאנחנו מופצצים כל הזמן בפחד. חייבים לקנות כדי להרגע, לקחת תרופות כדי להיות שפויים, לנעול את הדלתות והחלונות מהזרים, לפחד כדי להצביע לפוליטיקאים ולהלחם ולהלחם בשביל להיות בטוחים.
    כל מי שמכיר את המציאות מאחורי סיפור תקשורתי כלשהו ומנתח את הפער בין המציאות לבין הנראות התקשורתית שלה יזהה גם את זריעת הפחד.
    אז בהקשר הזה- תיקון עולם הוא יצירת בטחון והרחקת קולות שמתפרנסים מפחד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Close