בעלי מקצועטורים אישייםכלליכתיבה פרטיתניו אייג'סדנאות, קורסים, חוגים

יוגה על רגל אחת # 11 – הטור של ניב דור כהן

האני שבמראה

[לטור העשירי – מתחת למכסה המנוע – על שוחד, תודעה והדרך לשחרור]

 

האם "האני" שאנו חושבים שהוא אנחנו באמת אנחנו?
או שאולי קיים "אני" עמוק יותר, חכם יותר, מסופק יותר?

לכאורה נדמה שהתשובה לשאלה "מי אני?" היא פשוטה.
חלק מהאנשים ישיבו: "האני זה הגוף והמוח שלי. זו הזהות והאופי שלי. האני זה השם שלי."
במישור מסוים תשובה כזו היא נכונה.
במוח (ואולי בחלקים נוספים בגוף) שוכנת התודעה הפיזית שלנו. הפסיכה (psyque) שהיא אוסף הפעילויות המנטליות והרגשיות, והחיבור בינה לבין מה שקרוי "הנשמה" (או האני הנצחי, החלקיק האלוהי וכ"ו) השתרש מאד בהבנה המקובלת של מושג "האני".

ניתן לראות את ההקבלה התרבותית הזו בהגדרה שנתן המילון המקוון "Urban dictionary" למילה Psyque:

Psyque
The psyique is used to refer as "the soul" or spirit of a person, in other words the mind.

הפסיכה
המילה "פסיכה" משמשת לתיאור הדבר הקרוי "נשמה" או רוחו של אדם, או במילים אחרות "התודעה".

וגם ההגדרה הזו של המילון נכונה במישור מסוים.
אבל, וזה אבל משמעותי, ההתייחסות המערבית המודרנית לנושא התודעה או הנשמה שונה בתכלית השינוי להתייחסות בתורות המזרח.

ההתייחסות המזרחית למונח תודעה, או התשובה לשאלה "מי אני", כפי שהיא מוצגת במדע המזרחי, מניחה את קיומם של "שני" אניים "שונים".

"האני" הראשון הוא הפסיכה. כל אותם תהליכי מחשבה, רצייה, תשוקה, היפגעות, שכלתנות והישרדות הפועלים בתוכנו כל העת, אפילו בזמן שבו אנו ישנים.
זהו "האני" שהמדע והפסיכולוגיה מכירים בו.
"האני" שמרבית האנשים מזהים בו את עצמם.

המונח המשמש לתיאור "האני" הראשון הזה הוא: "Antahkarana".
'הסיבה הפנימית' בסנסקריט או בלעז "המיינד".

מיינד זה, לפי המדע המזרחי, מחולק לארבעה אספקטים (חלוקה שנוצרה לנוחות, רק לשם החקירה, הוא לא באמת מחולק פיזית לארבעה חלקים):

  1. מאנאס
  2. צ'יט
  3. אהנקרה
  4. בודהי

Manas
החלק הזה בתודעה שלנו הוא כלי איסוף האינפורמציה וקבלת הרשמים מהחושים. זה "השער" אם תרצו. התחנה הראשונה בדרך פנימה ל"מלך בארמון".

Chitta
הצ'יטה מאחסנת את הרשמים שהתקבלו ורושמת אותם. היא מקטלגת אותם לשלוש קטגוריות:

1. רשמים "נעימים, רצויים, מגינים, מזינים וכ"ו
2. רשמים "מסוכנים, אסורים, לא נעימים, דוחים וכ"ו
3. רשמים נייטרלים, שלא ניתן לשייך אותם לאחת משתי הקטגוריות האחרות.

הצ'יטה היא השומר בשער המוביל לחצר הפנימית של ארמון התודעה. היא האספקט ההישרדותי בתוכנו.

Ahankara
האגו. המקום שבו החוויות והרשמים "נצבעים" בצבעי השייכות. האזור שבו מה שמתקבל דרך החושים משוייך לעצמי. כאן המילה "לי" מתווספת לקופסאות הרשמים המאוחסנות במחסן: "נעים לי" או "לא נעים לי".
זה המקום הכי מזוהה עם "העצמי", עם הפסיכה.
זו החצר הפנימית של הארמון, ממש קרוב למגדל המלך עצמו.

Buddhi
זהו "המלך". זה האזור שבו מתבצע תהליך הבחירה, ההחלטה, השפיטה, הבחינה. זה המקום שבו מתבצעות החלטות טקטיות בהתאם למידע שהתקבל ממחלקות "המודיעין".
כאן מוחלט האם "לברוח מהסכנה" או "להצטרף לחגיגה".

אם כך, זהו התיאור הכולל של הפסיכולוגיה של האדם. כל אותן פונקציות ואספקטים המובילים לבניית האישיות.
לאישיות זו יש שם, והוא ניתן לנו בלידתנו יחד עם אוסף שלם של הגדרות עצמיות: יהודי, מוסלמי, נוצרי, חכם, טיפש, עשיר, עני, מצליח, מצחיק, דכאוני וכ"ו.
ההגדרות הללו התווספו אלינו בעזרתם של הורינו, החברה וחיזוק עצמי של ההגדרות על-ידינו, בהתאם לפעולת האנטאקראנה, או המיינד.

אז האם זהו "האני"?

"כן!" אומרת הפסיכולוגיה המערבית.

"לא ולא!" אומר המדע המזרחי.
מעבר לכל הטררם הזה, על צבעוניותו הרבה, קיים "אני" "אחר".
והוא הנשמה האמיתית שאנחנו, הוא "העצמי".

אטמה – הנשמה
המונח ATMA במזרח מתאר את מושג הנשמה.
בצורה מאד כללית, ישנן שתי נקודות מבט פילוסופיות-רוחניות במזרח:
Advaita vedanta ו-Dvaita.

האדואיטה וודאנטים אומרים שהנשמה היא אוניברסלית, כללית. כל מה שקיים – מגרגר החול הקטן ביותר ועד לכוכבים הרחוקים ביותר, כולל כל מיני בעלי החיים והצמחים כמובן, הוא אחד.
לפי הסתכלות זו, אין הפרדה בין חומר לאנרגיה, נשמה פרטית או כללית, אדם ואלוהים.

בין המורים הגדולים לאדוואיטה וודאנטה נמצאים ענקי רוח כמו:
שרי רמאקרישנה פראמהמסה, רמאנה מהארישי, סוואמי ויווקננדה, ניסארגאדאטה מהאראג'.

הדרך להגיע לחווית האחדות לפי הוודאנטים היא על דרך ההחסרה, בעזרת חשיפה, או ניקוי של ה"לכלוך" שמסתיר את בוהק הנשמה השלמה תמיד, מוארת תמיד ושמעולם לא "עזבה את הבית".

הוואדאנטים אומרים שלא ניתן להתפתח למהות שלמה, כי מהותנו כבר עכשיו שלמה. מה שצריך זה להבחין במה שלא אמיתי בתוכנו, כל מה שיש לו קיום זמני כמו המחשבות, הרגשות וכ"ו ומה שישאר לבסוף תהיה חוויית השלמות והאחדות. מצב מיסטי שנקרא Yoga – אחדות.

הדוואיטים מחלקים את הנשמה לשני חלקים: החלק הפרטי, האינדוודואלי שנקרא מJivatma והחלק האוניברסלי שנקרא Paramatman – אלוהים.
הם אומרים שמטרתה האולטימטיבית של הנשמה, הסיבה שבגללה היא הגיעה לעולם, היא להתפתח לעבר שלמות וכך לבסוף להיטמע באחד.
לפי הדוואיטים הנשמה הפרטית זקוקה ל"תיקון" ודרך גלגולים רבים מספור היא לבסוף, ולאחר עבודה קשה במיוחד, מתעלה ומגיעה לשלמות.

למעשה ההבדל העיקרי בין השיטות מסתכם בזה: הפילוסופיה הוודאנטית אומרת שהנשמה כבר עכשיו שלמה ומוארת, במצב אחדותי עם האחד ולמעשה לא ניתן להפריד בין השניים, כי הכל היא מציאות אחת. אי-דואליות.
הפילוסופיה הדוואיטית אומרת שישנה חלוקה בין הנשמה הפרטית לנשמה האוניברסלית, כלומר דואליות, ושמטרת הקיום עלי אדמות הוא להתפתח כלפי שלמות.

אז מי אתה?
ומי זו את?

האם אנחנו זה הגוף, על שלל מערכותיו המורכבות?
או אולי האספקט החושב שבנו הוא הוא "האני"?
אולי הרגש הוא בכלל מושב "האני"?

היוגה ככלי להכרת העצמי

היוגה היא תהליך שבו חוויית "האני" הולכת ונהיית ברורה יותר ויותר. הטכניקות והתרגילים היוגים כולם מכוונים להשגת המטרה הזו: הכרת וחוויית "האני".

בגישת התרגול האטה-יוגה, המתרגלת מתחילה מהגוף הפיזי: היא מותחת ודוחסת את הגוף, מחזקת ומאמנת אותו. אברי הגוף מתחילים לציית לתודעתו של האדם – ולהשתנות, להתרכך ולהתמסר.

תנוחות היוגה

לתנוחות היוגה, האסאנות, יש שני תפקידים עיקריים.
האחד, לייעל את תפקודו של הגוף ולהביא אותו למצב של בריאות אופטימלית.
התפקיד השני הוא לשמש כשער שדרכו המתרגל עובר בדרך להכרת מי שהוא באמת.

הרפיה נכונה של הגוף בזמן עשיית האסאנות, מחדדת את התחושות הגופניות, כוח הריכוז, האיצ'ה-שאקטי, מתחיל להיות מופנה פנימה יותר ויותר. ההפרעות המנטליות מתחילות להתרחק זו מזו, קצב ההופעה שלהן מואט, והפער שביניהן מתחיל להיות ברור יותר ויותר.

מרבית האנשים חושבים שהם זה הגוף. כלומר, שהיישות הזו שנקראת אדם היא למעשה אוסף של תפקודים מכאניים, שעליהם מפקד המוח.

לתפיסתם, אם נכרות יד או רגל, נהיה פחות "אני". ואם יקצצו את שתי רגליה ושתי ידיה של חווה, תחושת האני שלה תהיה פחותה במחצית.

זה כמובן לא המקרה.

אנשים שאיבדו את שתי ידיהם ורגליהם אינם מרגישים נחותים או חסרים מאנשים "שלמים".
תחושת האני שלהם לא הצטמצמה או פחתה בגלל אובדן איבריהם.

ההבנה הזו היא תחילתו של השחרור מההזדהות עם הגוף כמי שנותן חיים וקיום לתחושת "האני". האדם מתחיל להבין ש"האני" שלו, מה שזה לא יהיה, הוא לא הגוף.

פראניאמה – טכניקות הנשימה של היוגה

אם האני זה לא הגוף, האם האני אלו הן המחשבות והרגשות?
העולם הפסיכו-מנטלי-רגשי שסוער בתוכנו כל הזמן?

כשהשאלה הזו עולה, והאדם מתחיל להפנות את תשומת הלב לתנועות המנטליות שבתודעתו, הוא עובר לשלב הבא באימון: האימון בריכוז בתנודות הפנימיות של ההכרה.

כאן נכנסת לפעולה הפראניאמה, טכניקות הנשימה של היוגה, ככלי לעידון הריכוז והשקטה של תנודות ההכרה והדחפים העצביים.

הריכוז בנשימה מלמד אותנו להתבונן בשינוי מבלי להיות מעורב בו. תנועת הנשימה, ההתמלאות וההתרוקנות, תחושת האוויר שנכנס ויוצא הם נקודות עוגן להעמקת הריכוז.

התוצאה של תרגול טכניקות הנשימה, העמקת ההרפיה ועידון הריכוז יביאו את המתרגל אל המדיטציה.

מדיטציה

המדיטציה מתחילה במקום שבו המחשבות מסתיימות. והיא ממשיכה את דרכה של המחפשת הרוחנית לעבר הכרת העצמי.

המתרגלת יושבת ללא ניע במשך זמן הולך ומתארך ופשוט מנסה להיות נוכחת להכל. לכל מחשבה שעולה, לכל תנועה של ההכרה.

הפלא שמתרחש, הוא שההתבוננות במערך הפיזי והמנטלי שבתוכנו, יוצרת בעצמה השקטה של אותו מערך. הרעש הפנימי: המחשבות, הרגשות, הפחדים והתשוקות מתחילים קצת להאט ותחושת רווחה וצלילות מתחילה להיווצר.

ברגע שנוצרת צלילות, ולו חלקית וזמנית, נוצרת האפשרות להפסקת ההזדהות עם המערך המנטאלי-פסיכו-רגשי.

ההסבר וההגיון פשוטים וברורים: אם קיים רגע, ולו הקטן ביותר, שבו קיימת תחושת ה"אני" בלי שום מחשבה או רגש, אזי האני אינו יכול להיות המחשבות או הרגש. אם ישנה התבוננות על משהו, הוא בהכרח נפרד ממי שמתבונן עליו.

כאשר חווית השקט מתבהרת, מתחילה להיווצר הפרדה בין האובייקט לסובייקט. האובייקט הוא כל דבר שנתפס בעזרת ההכרה, והסובייקט הוא ההכרה עצמה.

להיפרד כדי להתחבר

תהליך ההיפרדות מהמציאות הנתפסת הוא תהליך ההתחברות למציאות "פנימית", שהיא למעשה התשתית שבזכותה המציאות "החיצונית", הנתפסת, יכולה להתקיים.

חווית המתרגל את עצמו כנפרד מהמחשבות, מהרגשות, או למעשה מכל דבר שעליו הוא מסתכל היא חווית השחרור וההארה שעליה התורות המזרחיות כולן מדברות.

ההכרה שה"אני" הוא לא דבר שניתן לתפוס אותו או לראות אותו ושהדרך היחידה להבין מהו היא דרך הבנת מהו לא, היא שלב חשוב מאוד בדרך להכרת העצמי ולתשובה לשאלה "מי אני"?…

_________________________________________________________________________________________

ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.

תגיות
הראה עוד

כתיבת תגובה

Close