השבוע נגמר לי הדאודורנט אז הלכתי לטלי, שרקחה לי דיאודורנט שמבוסס על הקרם גוף המופלא "זכרונות מהודו". כבר חודשיים אני מבקשת ממנה כזה והנה היא הסכימה (בקרוב על המדפים!), עירבבה, בישלה, ואני בינתיים הסתובבתי בחנות מסוחררת מהריחות ומרגישה כאילו קדישמן מקדיש לי כבשה פרטית.
כשחיכינו שהדיאודורנט יתמצק היא פתאום אמרה שבא לה להחזיר את יום האם. זה נכון. ככה בשקט גנבו לנו מתחת לאף את יום האם והפכו אותו ליום המשפחה. זה כאילו שיוויוני יותר אבל באופן פרדוקסלי – כי כשעוצרים להוקיר את אמא, זה יכול רק לחזק את מבנה המשפחה ולא משנה מה תצורתה. עם כל הכבוד לאבות – ויש כבוד – אמא זה אמא.
בערב לפני השינה, המשכנו לקרוא את הספר על פוטי. זה ספר מקסים ומפתיע, משנת 1965, ששמו "בית ספר לממציאים". לגיבור שלו קוראים פוטי, ילד שחי בישראל בתקופת הצנע וממציא מכל הבא ליד. הספר העתיק התגלגל לידיים של רובינא, עוד בתקופת ניגונים. בגלל שינאי הוא גם פוטי וגם ממציאן, היא השאילה לנו אותו ומאז נקשרה נפשנו בספר ובעברית היפהפיה שלו. והנה מעשה קסמים, ובאותו יום של הפגישה עם טלי בדיוק הגענו (שוב) לפרק הבא:
ל'יום האם יש כבר מסורת בביתו של פוטי. מנהגיו חוזרים מדי שנה, עד שפוטי נוטה להאמין כי ממש כך נוהגים גם בשאר בתי ישראל.
היום מתחיל בסיפור של אבא. הכל מכירים כבר את הסיפור, אך הוא מוסיף לחזור עליו מדי שנה, וכמעט באותו הנוסח. זהו הסיפור על בת המלכים. בת מלכים נסתרת מתגוררת אי שם והיא אוהבת את שכניה ומסורה להם מאין כמותה. משתוקקת היא להיטיב עם הבריות. מי שמצטער – היא מאירה לו פנים. מי שנזקק לעזרה – היא מסייעת לו. רק אחת לשנה מתאספים בני המקום לספר בשבחה של בת מלכים זו. מודים לה אז על כל החסדים שגמלה להם ושרים לה שירי הלל.זהו הסיפור בקצרה והכל יודעים שהסיפור אינו אלא משל. בת המלכים היא אמא של פוטי ואנשי המקום הם, כמובן, בני המשפחה החוגגים לכבודה את יום האם […] ("בית ספר לממצאים" מאת דב ברנשטיין, הוצאת עם עובד מהדורת "דבר לילדים", תשכ"ה, 1965)
להחזיר את יום האם לקונצנזוס הלאומי כנראה כבר לא נוכל, אבל לעשות משהו קטן בתוך הקהילה שלנו אנחנו יכולות. טלי לקחה כמה ימים כדי לרקוח את הרעיון והנה מה שהיא מציעה:
כשהייתי ילדה היום היה מלווה בהתרגשות מה נכין לאמא.
קנינו פרחים וסידרנו את הבית והכנו ארוחת ערב. בבית הורי על המקרר היה צמוד מנשר " לרגל המצב פוטרו המשרתים ובני הבית מתבקשים לעזור בעבודות הבית" . קראתי שוב ושוב לא הבנתי על איזה משרתים מדובר והרי מעולם לא היו לנו משרתים. לקח לי כמה שנים עד שהתחלתי להרגיש ככה. מכבסת תולה כבר לא מצחיק אותי ואם אפשר שיוחזרו המשרתים מיד.כשהילדים הגדולים שלי נולדו עוד נהנתי ממכתבים מתוקים (שכתב אבא שלהם לכבוד יום האם) על כמה שאנחנו אוהבים שאת..
לא עבר זמן רב ונהיה גם יום האב והמשפחה. זה נחמד אבל איך לומר – דווקא היה נחמד יום האם. מבלי להפחית מכובד המטלות המוטלות על כתפיו של האב ומהרעיון היפה של יום המשפחה, אני חושבת שאנחנו הנשים זקוקות ליום האם של התבוננות על העשיה שלנו. יום של הוקרה (אצלי בבית הבן עושה גנגלינג עם כדורים וקלאבים אני עם מטלות ותפקידים).או לפחות יום, או אפילו כמה שעות של התנתקות .אני אמא במשרה ראשונה, אישה עובדת בשתי עבודות, בת זוג – אשמח מאוד לשמוע מכולם שהם מעריכים את זה אבל חשובה לי אף יותר היכולת שלי לקחת פסק זמן לעשות עבורי . נשמע קל ומי שמכיר אותי יודע – יעוץ זה השם השני שלי אבל צריך לעשות..
אספתי כמה חברות והחלטנו:
ביום שישי 12/2/2010 בין 10:00-14:00 נחגוג בבית לבנדר את יום האם!
תתארחנה: עופרי זוטא עם מטעמים לאכול במקום וגם לקחת הביתה, סיגל ניר שתספר ותאפר, אלכס עם הבגדים הנשיים המהממים שלה, פנינה בן דוד, שתשמח להאיר את הדרך בקריאה בכף היד או בקלפים, קרן שתפנק בעיסויים, ליאני שתציג תכשיטים, ומתנה מבית לבנדר על כל קניה!
ועד שבוע הבא, שבת שלום שמחה ושלווה לכל המשפחה 🙂
אני זוכרת שכשהחליפו את יום האם ליום המשפחה אז אמרו שזה בגלל כל הילדים שאין להם אמא.. דווקא באמת היה יותר כייף יום האם אבל בתור ילדה זו היתה נראית לי סיבה טובה לשנות.. למרות שעכשיו קראתי באינטרנט שסיבת ההחלפה בזמנו היתה שאיפה לשיוויון בין המינים וקעקוע החלוקה הסטראוטיפית לתפקידי נשים-גברים. כמו כן יום המשפחה כיום מדגיש את סוגי המשפחה השונים (גרושים, יחידנים, חד-מיניים וכו')..
תהנו בחגיגת האמהות…