הילד מול המחשב צופה בפופאי. עוד פרק ועוד פרק, זה להיט היוטיוב הזה. אפשר להרכיב רשימת צפיה נוסטלגית. פופאי זה pop eye אני שמה לב, לראשונה, לעינו הקורצת של המלח המסוקס. נזכרת באוליב השרלילה ובאיך שהיא הולכת עם מי שחזק – פעם בלוטו פעם פופאי. שום אינטגריטי זותי.
– נו אתה בא לחוג דרור?
– רק עוד פרק אחד…!!
– אם אנחנו לא הולכים עכשיו אז כבר אין טעם ללכת. אתה בא???? נמשיך עם פופאי כשנחזור….
קם בקפיצה איטית, עיניים מתקשות להינתק מהמסך, ואנחנו יוצאים.
בדרך, ליד גן וייל, שלוש ילדות כמעט קופצות לנו לתוך האוטו. יש להן דוכן והן מציעות לנו לקנות כלמיני – –
אנחנו ממהרים, נוסעים ושוכחים מזה.
בדרך חזור כבר די חשוך והן עדיין שם. משולהבות. בליל קולות מרוגש מזנק אלינו במתח גבוה: עשינו כבר 90 ש"ח ויש לנו להגיע ל-100! זה בשביל המסיבת סיום שלנו בבית ספר, רוצים משהו? רוצים משהו?
ברור. אנחנו ושבעת השקלים שבארנק יורדים מהאוטו, ינאי בוחר לעצמו פופקורן ביתי בשקית, ואני הולכת על דוריטוס. הן גם נותנות מתנה טופי או משהו, ועדיין נשארו שלושה שקלים כדי להגיע למטרה.
– אבל עכשיו בכלל ספטמבר, מה סופשנה….
– אנחנו בכתה ו' וזאת מסיבה חשובה, הן עונות.
– אתן בטוח משיגות את זה. בטוח. אנחנו נכנסים לאוטו אבל אני לא מניעה, רוצה לראות את זה קורה. אוטו נעצר לידן, אבל אין שם ארנק. עוד אוטו נעצר והן מקפצצות אליו ומציעות את מרכולתן, האיש מהסס רגע – בשובבות מותחת, כמו בארוויזיון – ואז אומר: טוב, תביאו לי 2 לימונדה!
אני מתמוגגת, מצטחקת, מתרגשת איתן. וול דאן!
מגיעים הביתה והילד מתיישב עם הפופקורן שלו מול פופאי.
***
עבר חודש, עברו החגים, היום שוב. בדרך מהסיבוב עם שני ילדים שהוציאו הרבה מרץ בגן שעשועים אני רואה את הדוכן וסביבו התגודדות. בא לנו טוב עם הרעב הקל שהתחיל להזדחל. שלוש הבנות הפכו לשבעה או שמונה ילדים, המלאי גדל, וכל אחד אומר שזה היה הרעיון שלו. ילדים מקסימים. כבר חסכו קרוב ל-500 ש"ח מהסיפור הזה, כשהמטרה המוצהרת של כל אחה"צ שכזה היא להגיע ל- 100 עגול. ואין פיספוסים.
התמדה, מטרה, עליזות, נחישות.
השראה אמיתית אלה.
עדיין מחפש, ניסיתי לשלוח לך אימייל אבל הוא חזר. יש לי בשבילך הצעה. אנא צור קשר.
אני אהבתי פורזאי (שזה כנראה טעות הקלדה של פרוזאי) שזה נטול משמעות ועל כן חינני . מי אמר שאתה צריך להגדיר את יישותך בניק? וחוץ מזה זה נחמד שיש לך ניק הפוך מפרוזאי. :))
את צודקת אבל מצד שני להנציח את הניק ניים הלא מייצב זה צרה לא פחות קטנה
נראה לי שעם הניק- עדיין מחפש – אתה מנציח את מצבך המחפש :)))
חוץ ממה שכולנו מחפשים משמעות וכאלה. אני מחפש שם כינוי לטרבק, אני חדש בפרדס חנה ובאתר אז עוד לא מצאתי את הניק ניים הנכון – מאוד פורזאי.
אח, היתושות, אאוץ'…
אם הציטרונלה לא עוזרת, אנחנו משתמשים בגרניום לימוני(במבער וגם "ברבאק" כמו שרונית הגדירה יפה), והכי יעיל זה סיבוב עם השואב אבק לפני השינה, מכוונים לכיוון הנבלות המעופפות ו…(חוסך את הכתמים על הקירות).
שינה נעימה..
דרך אגב, מה אתה עדיין מחפש?
וואלה את זה לא ניסיתי. נבדוק את זה. תודה.
מבער עם ציטרונלה עוזר. וציטרונלה ברבאק על ישירות על הגוף גם כן עוזר.
לא יודע אולי בלוקים, אולי פופאי צריך לעבור לפרדס חנה, אבל כאן יהיו לו אוייבים חדשים בדמות היתושים, שפושטים כל לילה בהמוניהם, אין לך שם במקרה איזה פרק על פופאי ויתושים אולי נקבל ממנו רעיונות, כי אני כבר מתחיל להתייאש.
יש לך הצעה אחרת? 🙂
היה תענוג לצפות בפופאי. אני ממש זוכר את הפרק הזה מהילדות. אבל הפעם היה לי קצת עצוב לגלות שהפתרון של פופאי נגד הטרימיטים זה לבנות בית ממתכת. לא ככה?
עינת
אני מוצאת שהמילה "בחירה" היא המתאימה כאן. לילדים שלנו יש את הזכות המופלאה לבחור בין "להתפרנס" או לא. יש להם את הזכות "לוותר" על אותו צעצוע יקר ערך שנרכש ע"י קרוב או ידיד ולהעדיף על פניו סכום ,לא ראלי בעיניינו אבל לגמרי הגיוני בעיניהם ,בתמורה.ככה לומדים .ככה לומדים זו קלישאה תגידי,אז מה עדיף??
ילדי הצמתים באום אל פאחם ודומיהם-האם יש להם את אפשרות הבחירה??שם אבדה ילדותם-כשהמציאות הכריחה אותם לפרנס בפרוטה את משפחתם.ועל זה נצבט הלב.
הנחמדת שהוזכרה מקודם עובדת בגינות השכנים ,בביביסיטינג,ואצלי בקעקועים והרוויחה בעמל את כספי הביזבוז בשיקשוק.והבחירה נשארה בידיה -לעבוד ולהרויח או לא.הביזנס של החיים- בקטן.
אולי נציע לכולם ללבוש אפודים כאלה
כשאני עוברת בטייבה בדרכי לעבודה ורואה ילדים מקבצים נדבות או מוכרים עטים זולים בצמתים אני מתכווצת בתוכי. אני שואלת עצמי למה במאה העשרים ואחת יש ילדים נטולי זכות לילדות. למה הם צריכים לבלות בכבישים ולמכור לי שמונצעס במקום לשחק?
האם זה שונה? לכאורה כן, מאד, ויש שידברו על רשתות ציניות של סרסורים שמעסיקים את הילדים האלו תוך ניצול ובכפייה, מה שלא קורה אצלנו. אבל האם לילדים החופשיים שלנו יש אפשרות בחירה אמיתית?
מאות שנים עברו מאז ימי הביניים, תקופה שבה היו הילדים מבוגרים קטנים. מאז ההכרה במושג הילדוּת ובזכות לילדות הולכת וצוברת תאוצה, אלא שבעשורים האחרונים היא כורתת את הענף שעליו היא יושבת. לא רע שילדים יעבדו, ולא רע שילמדו אנגלית בגיל 3, והכי טוב שיילכו לחמישה חוגים בשבוע, ושישיגו, ושירוויחו, ושיצטיינו ושיידעו – בקיצור, שיחיו כמו מבוגרים קטנים.
אנחנו חיים בחברה שכולה שטיפת מוח צרכנית אחת גדולה. ולדעתי ילדים שעושים מסחרה הם חלק מזה. אני לא מדברת על בייבי סיטר, ועזרה במשק, ושטיפת מכוניות ותורנויות בקיבוץ. אני מדברת על מסחרה. כל השאר – הן עבודות שהן חלק מאתוס של תקופה, או כאלה שמבקשות להרוויח בתמורה לעבודה או יצירה.
ואני לא מתחסדת: גם הבן שלי ביקש ממני לפני כמה שנים בקיץ להצטרף לחברים שמכרו ליד "חצי קופה" משחקים שלהם שהם לא צריכים. אבל גם אז התכווצתי ונורא ביקשתי שלא יעשה את זה.
זה לא לעבוד, זה למכור משהו שלא עבדת בשבילו ולא יצרת בשבילו. משהו שקיבלת, בדרך כלל מאנשים שאוהבים אותך, שכן עבדו כדי לקנות לך את כל השפע הזה. ועבודה זה דבר כל כך קשה וכל כך מוערך. כמעט קדוש. אם אתה לא צריך את המשחקים האלה, יש למי לתת, הסברתי לו. אבל למכור?
המשוואה של "מאמץ = רווח" היא אכן משוואה מקסימה, עמלמול, אבל היא הייתה יכולה למצוא לה המון תרגומים אחרים. הילדים שלנו, שטופי הפרסומות ושלטי החוצות, מכירים בדרך כלל רק תרגום אחד [מכירה = כסף].
והערה קטנה: אמרתי בתחילת ההערה הראשונה שלי – הרמת גבה וסימן שאלה. נדמה לי שהטלת ספק וטלטול של אמונות זה דבר חשוב. נדמה לי שהכנסתם אותי לפרופורציה ואני מקווה שגם הצד שאני מייצגת לא נופל על אזניים ערלות.
אליאל, תפרידי בין שני הדברים. הילדה שקופצת בחוסר זהירות צריכה שאנחנו המבוגרים נזכיר לה להישמר. אני חושבת להציע לה ללבוש אפוד זוהר.
יפה כתבת עמלמול. הוצאת לי את המילים מהמקלדת.
אני עצמי התחלתי לעשות בייביסיטר בגיל 12 וזכורה לי תחושת העצמאות הנפלאה שקשורה באחריות אישית, ושכסף משלי הוא פועל יוצא של זה. ע"ע וירג'יניה וולף.
להתחיל לחסוך בספטמבר למסיבת סיום ביולי זה יותר מאשר "מרדף אחרי הכסף". זה עניין של תכנון וראיה קדימה, עניין חיובי ביותר. להסתייג מזה זה להעביר לילדים מסר כפול, כי למה לאדם בוגר מותר ולילד בן 12 אסור? מתי בדיוק נקנה להם את הערך הזה? אחרי האוניברסיטה?
שיעבדו וירוויחו, זה באמת יפה! אבל למה מתחת הגלגלים שלי?
זה עדיין לא פוסל את עצם העניין שילדים עובדים ומרויחים זה דבר טוב.ואולי יום אחד עוד עשרים שנה את תיזכרי בה ובניפנוף הידיים הנרגש שלה כשהיא תנסה למכור לך פוליסת ביטוח מיותרת או תראיין איזו אישיות רבת או חסרת משמעות,בטלויזיה.
זה באמת מקסים ומרגש, רק שיש שם ילדה אחת, שכל פעם – ממש כל פעם – שאנחנו עוברים, היא מזנקת באומץ ובנחישות היישר לפני המכונית כשהיא צווחת ומנופפת בידיה. אז עם כל הכבוד לערכי העבודה והעצמאות ומה לא, זה מביא את הקריזה שכל פעם אני צריכה לבלום בפתאומיות כדי לא לדרוס אותה. ולא עוזר להגיד ולהסביר, כי שעתיים אחרי כן היא שוב קופצת, צורחת ומנסה בכוח להידרס. וזו תמיד אותה ילדה.
הילדים שלנו לא עסוקים במרדף אחרי כסף,עינת,הם עסוקים בהפנמה וישום הקשר בין מאמץעבודהחומר וכן כסף.וזה מעשה חינוכי ויפה. פעם ילדים היו מוכרים סברסים ותאנים שהם קטפו בשטחי הבור ואחרים היו עוזרים לאבא במכולת .או מחלקים עיתונים או מנקים את הגינה בחצר המשותפת בשיכון. והילדים של היום מבינים את הקשר הזה בין עבודה וכסף ושאין בו פסול.גם בתי הנחמדת העמידה לה "באסטה" של צמחי תבלין,שתילי תבלינים,פרחים,לימונים ואגוזים והרויחה באח"צ אחד מספיק כסף לקנות לעצמה בובה שאני סרבתי לקנות לה. הבובה זרוקה היום במדף ואין לה גואל אבל החויה של איסוף הכסף וקניית הבובה חרוטה עמוק עמוק בפנים.אני מאחלת לכל הילדים את המרץ והיזמה של הילדים האלה ושיגדלו להיות אנשים בעלי גישה בריאה לכסף.אם הכסף הזה הוא אמצעי להשגת מסיבת סיום יפה, ואם כבר בספטמבר הם מוכנים להתאמץ על מה שיגיע רק ביוני-כבוד לילדים.יוחזר השיקשוק ובגדול!!!
ואין הרמת גבה, סימן שאלה קטן, בנוגע לעובדה שהילדים שלנו, כל כך צעירים, כבר עסוקים במסחר, בניסיונות השׂתכרות ובעצם – במרדף אחרי כסף?
אני לא מיתממת.
בעיניי זה עצוב, כי זו מראה שמוצבת מול פרצופנו (ה"מבוגרים", זה מה שלימדנו אותם…) ולא משתקפים ממנה יופי ולא עומק ולא תרבות, במובנה הארכאי של המילה.