השימושון
ילדים (וחברים) זה שמחה
ינאי ואני חוזרים הביתה ממושב היוגב, זה ליד מגידו, העברנו את השבת עם נעמה ויובל והבנות.
קמתי בבוקר עם וירוס בטן תקיף ומפתיע שהתשיש אותי. חיפשתי מרגוע, גם לגוף וגם למצפון, הרי אי אפשר להשאיר ילד בן ארבע וחצי להתבטל מול הטלויזיה יותר משעה. אחרי הכל שבת, והילד קפיצון וצריך חברה, ואבאשלו בהפלגה, ומבעד לענני המיחושים הבנתי שזו באמת הזדמנות לפגוש חברים יקרים ואהובים. אז קמתי ונסענו.
ואדי ערה הוא מקום שנעים לנסוע בו. מלא בסטות עם דליים שחורים בתוכם פירות, היתה לי מחשבה לעצור לחפש לפלפונים אבל רציתי כבר להגיע.
איך שהגענו יובל ונעמה השקו אותי מים, והציעו לי פוף ואת הערסל, ואם אני רוצה אז גם מאוורר, ופשוט שיחררו אותי לנוח. את ינאי הם לקחו לחלוב עז, ולאפות לחמניות, ולהכין כדורי שוקולד, ולהאכיל את הפונים, ולפרק חמניה גדולה, ולשחק עם אור ונטע, שתי פראיות מארץ יצורי הפלא. ברגעים שלא ישנתי או צפתי עם מוסף הארץ שוחחתי עם יובל על השפה היפנית, עם נעמה על בלוגים ועל ילדים, ועל הריונות, עד שדימדומים כבו והערב ירד.
בכביש שמוביל מהמושב החוצה חשבתי על חברה אהובה שגילתה היום שהיא בהריון שני. מחשבות תועות על הריון אפפו אותי ופניתי שמאלה לכיוון צומת מגידו. ניידת משטרה חסמה את הכביש והשוטר סימן לי לעצור בצד. עצרתי. התחלתי לחפש את הניירות בתיק. הוא היה מבוגר וחביב וביקש רק את רישיון הנהיגה שלי. הוצאתי והתחלנו לקשקש. הוא הציץ פנימה ושאל: "זה הבן שלך?"
– כן
– כמה ילדים יש לך?
– רק אותו
– נו? למה את מחכה?
– אה..בה…
– את לא אוהבת ילדים?
– אוהבת, אוהבת! אבל..
– כל ילד מביא איתו את הברכה שלו…
– וכמה ילדים יש לך?
– שישה. חמישה בנים ובת.
– כיף לך,
– טוב, לילה טוב נסיעה טובה,
הוא שולח אותי לדרך בחיוך ואנחנו ממשיכים.
-'שוטר נחמד' אני אומרת לינאי. הוא שותק רגע ושואל מופתע: מה, גם לשוטרים יש ילדים?
דיר בלאק!!
כל פעם שאני קוראת מה שאת כותבת אני נזכרת כמה את מדהימה וכמה יפה את כותבת וכמה חבל שאין לי יותר זמן לקרוא כל מילה שיוצאת מפיך ותמיד את מחדשת לי דברים ונותנת לי כוח והשראה.
והפעם למדתי שיכול להיות שרק אחרי שישה בנים תבוא הבת… מפעל לייצור בולבולים קראת לנו??? בקרוב אצלך אני מקווה (בן כמובן…)
ורד, אני לא בהריון!
נו? אז יש המשך?
יש אננאונסמנט? או שמחכים לסוף ההפלגה?
באהבה…..