השימושון

ילד אחד

שלי מרכוס משתפת בסיפור אמיתי שקרה לה בגן שעשועים בשכונה –

***

ילד אחד עומד על הדשא בגן השעשועים.
יש לו ביד סוכריית טופי בטעם ענבים והוא רוצה לתת אותה למישהו.
הוא מאוד רזה ולבנבן , הוא גבוה לגילו ויש לו משקפיים גדולות ועבות . השיער שלו חום ומקורזל והאוזניים שלו בולטות. העיניים שלו נראות מצחיק מבעד לזכוכיות המגדלת שהוא מרכיב עליהן ויש לו חיוך תמידי שלא נעלם וחושף שיני חלב מתנדנדות בעקמומיות.
הוא לובש בגדים ישנים , מעט מלוכלך ויש לו כתם לידה גדול וחום על הרגל הלבנבנה שלו, קצת כמו גור כלבים דלמטי.
הוא עובר ילד- ילד, ילדה-ילדה, עם החיוך התמידי הזה שלא נעלם ושואל מי רוצה סוכריית טופי בטעם ענבים?
אף אחד מהילדים לא עונה לו , אף אחד לא מתייחס אליו.
הוא לא מוותר.
הוא ממשיך ומתקרב עם חיוך רחב, מלא תקווה ושואל אחד- אחד, אחת-אחת מי רוצה סוכריית טופי בטעם ענבים?
הם ממשיכים לשחק כל אחד במשחק שלו, חבורה של ילדים מתעלמים.
אני לא יכולה להפסיק להסתכל עליו.
הוא לא מוותר, הוא נושם עמוק, הכתפיים הקטנות שלו עולות ויורדות בנשימה , המשקפיים ממוקמות לו טוב טוב על הפרצוף , מבליטות עיני ילד טובות ותמות והוא שואל עכשיו אם מישהו רוצה סוכריית טופי. ויתר על הענבים.
ילד אחד מעיף מבט אל הסוכרייה וחוזר לבעוט בכדור.
והוא ממשיך בחיוך, חיוך שלא עובר לו, וצועק, כי הוא חושב שאולי לא שומעים אותו, אם מישהו רוצה סוכרייה?
אף לא אחד.
רציתי שתדע, שאני רואה אותך, ילד, רזה ולבנבן, עם כתם הלידה הכהה שיש לך על הרגל, עם משקפי הזכוכית מגדלת שחבושות לך על העיניים, דרכן אתה רואה עולם יפה, עם החיוך הענק הזה שמרוח לך, תסלח לי, קצת בדביליות , אבל עם כזה אמון בטוב שבילדים. ולא רציתי שתתאכזב ולא יכולתי לדמיין שהחיוך הזה יהפוך לשפתיים שרועדות בבכי , אז קמתי מהספסל ושאלתי אותך אם אני יכולה לקבל סוכריית טופי בטעם ענבים?
ואתה הסתכלת עליי ואמרת "לא, זה רק לילדים" והלכת ממני מהר….
אז רציתי להגיד לך, ילד אחד, שזה בסדר….אל תתייאש, יום אחד תבוא ילדה שתושיט יד אחת לסוכריית טופי בטעם ענבים ואת ידה השנייה היא תושיט לך היישר ללב. רק אף פעם אל תפסיק לחייך את החיוך המקסים שלך ולשאול ילדים אם הם רוצים סוכרייה , כי כל ילד רוצה סוכרייה.
אתה, תחכה לילד שראוי לסוכרייה שלך.

הראה עוד

18 thoughts on “ילד אחד”

  1. את שני הספרים – עמק החיות המוזרות (סיפור החורף) ואת משפחת החיות המוזרות (סיפור הקיץ), אפשר להשיג במחיר מוזל בצומת ספרים ובטוח שאצל איתמר. כשעלמה שלי היתה קטנה נאלצתי להקריא אותם כל חורף וקיץ (בהתאמה), ואפילו שלחנו מכתב בבקבוק, שעלמה הכתיבה לי לאמא של מומינטרול. היה לי רגע כבד של התלבטות, ובחרתי לא לפברק תשובה. זו היתה נקודת המעבר שלנו מילדות לנערות. ואסכם במה שאמרה מאי הקטנה למומינטרול, ששאל אותה אם היא לא עצובה בגלל החורף ובגלל שהיא לבד וכולם ישנים: "אני לא יודעת למה אתה מתכוון" אומרת מאי הקטנה "או שאני כועסת – או שאני שמחה", והיא יוצאת לעוד סיבוב על גבי טס הכסף על פני הקרח הנוצץ והכסוף.

  2. ליאורה, שלחת אותי פתאום דרך מנהרת הזמן לילדות. עמק המומינטרולים (יש איפה להשיג את הספר של טובה יאנסן?), שם נפגשתי בכלל לראשונה עם טרולים והמיתולוגיה הנורדית. בהמשך כמובן יגיעו אסלן ונארניה והארון והמכשפה, והסיפור שאינו נגמר ונילס הולגרסן ושר הטבעות וההוביט ועוד ועוד.

    אני מסכים עם מה שכתבת לגבי "אי פתיחת הצוהר" ויחד עם זאת , כל הסיטואציה יכולה בהחלט להבחן מתוך מבע עיניו של הילד. לא תמיד את החייב להיות הילד כדי לספר את הסיפור שלו.

    ןלך שלי- ריגשת אותי עם התיאור הכה נוגע ללב על בדידותו של ילד אחד. פה, באמצע היום, סיפור קטן עם הרבה התבוננות והרבה תובנות. תודה.

  3. ספרי הילדים הטובים ביותר שזכיתי לקרוא או לאייר, היו אלה בהם הצליח הסופר
    לכתוב מהמקום של הילד. עולם הילדים גמיש יותר ממה שאנו מדמיינים, ומובנית בו קבלת העולם כפי שהוא – צודק ובלתי צודק כאחד. בספר הנפלא "עמק החיות המוזרות" מאת טובה יאנסון מתעורר יום אחד היצורון מומינטרול באמצע החורף ומגלה שכל הכללים בחורף משתנים, אין מי שיגונן עליו (הטרולים ישנים את שנת החורף שלהם), אין מי שיכרכר סביבו, אין מי שיסדיר עבורו את העולם המוזר אליו
    התעורר במקרה. מהרגע הזה, שיעור אחרי שיעור, הוא זה שצריך ללמוד, להסתגל
    ועדיין להשאר מומינטרול. זהו מבחינתי רגע ספרותי מכונן על הילדות האמיתית.
    הסיפור שכתב מקסים – אך הוא נכתב עבור הילדה שהיית, ולא עבור הילד שראית.
    הילד שראית – לא הסכים שתתערבי בעולמו, הוא לא פתח לך את הדלת ולא נתן לך את כרטיס הכניסה, למרות שכל-כך רצית.
    ולמרות כל מה שכתבתי – אל תפסיקי לכתוב. יש לך קול שלך, והוא קול טוב.

  4. יש כאן משהו ביזארי לגמרי ,כי זה כמו הסיפורים על המבוגר שמציע סוכריות לילדים ומיד מפולת של אזהרות היסטריות של אמהות לא להתפתות וכל תמונות האימה שמתלוות לסצינה "המוכרת".ופה , הכל התהפך. הילד מנסה לפתות בסוכריה והמבוגר " מתפתה" כביכול וזוכה לתשובת המחץ..זאת סוכריה שנועדה לפתות ילדים.נסגר מעגל.

  5. כיצד היית מספרת את הסיפור הזה לילד?? עם כל המקסם ומה שאי אפשר להסביר לילד כי הוא מבין יותר טוב ויותר נכון ע"י תאור של פעולות פשוטות עם הנגלה והסמוי שנותן לילד את המרחב לחוות את החוויה מבלי שמסבירים לו מה לחוות …
    מפגש של ילד עם סוכריה ועולם ומבוגרת אחת …

  6. תודה לך שלי מרכוס.
    זו הפעם השניה שאני "נתקלת" בכתיבה שלך פה
    הפעם הראשונה היתה שיר שבא עם השבת
    הכתיבה שלך מותירה אותי נרגשת, קצת עצובה, מתפעלת מהיכולת
    הזו שלך לגעת בלבבות באמצעות המילים…
    גם אני כותבת ומגע לבבות נותן את הטעם החיים שלי.
    תודה לך,
    חוט של סקרנות משוך ממני אלייך
    והשאר, כמו תמיד, החיים יגידו.
    נילי

כתיבת תגובה

Close