השימושון

ילד בן שלוש ו-32 דולר

מאת: גלית שביב

הסיפור הבא הגיע אלי ואני מביאה אותו כמעט כלשונו, עם שיפוצים והערות.

בבוקר קר בינואר נעמד אדם נעמד בתחנת הרכבת בוושינגטון הבירה והחל לנגן בכינור.
האיש ניגן שש יצירות של באך במשך 45 דקות. היתה זו שעת השיא ואלפי אנשים חלפו בתחנה, רובם בדרכם לעבודה.
לאחר שלוש דקות האט אדם בגיל העמידה את הילוכו. הוא הביט במוזיקאי המנגן, נעצר לכמה שניות ואז מיהר לדרכו. כמה דקות אחר-כך הכנר קיבל את הדולר הראשון שלו. אישה השליכה את הכסף לקופה מבלי לעצור והמשיכה ללכת. כמה דקות אחר-כך נשען מישהו אל הקיר והאזין. לאחר זמן קצר הציץ בשעונו והלך משם במהירות.
את תשומת הלב הממוקדת ביותר קיבל הכנר מילד בן שלוש. הילד נעצר להביט במוזיקאי אבל אמא שלו משכה אותו משם, דוחפת את הילד בכתפיו כשראשו עדיין פונה אל הכנר. הסיפור הזה חזר פעמים נוספות עם עוד ילדים. כולם, ללא יוצא מן הכלל, נגררו משם על ידי ההורים הממהרים שלהם.

במשך 45 הדקות בהן ניגן המוזיקאי רק שישה אנשים עצרו לזמן מה. כעשרים אנשים נתנו כסף, אבל המשיכו לצעוד בקצב הרגיל. הוא צבר 32 דולר. כאשר סיים לנגן והשתררה דממה אף אחד לא שם לב. לא היו מחיאות כפיים, לא ניתנה שום הכרה.

הכנר היה ג'ושוע בל, מגדולי הכנרים בעולם. ב-45 דקות הוא ביצע כמה כמה מהיצירות המורכבות ביותר שנכתבו אי פעם, בכינור ששוויו 3.5 מיליון דולר.
יומיים לפני שניגן בתחנת הרכבת הופיע ג'ושוע בל בפני אולם מלא עד אפס מקום בבוסטון.
כרטיס עלה כמאה דולר בממוצע.

כל זה קרה באמת. ג'ושוע בל ניגן כאלמוני בתחנת הרכבת כחלק מניסוי חברתי שערך העיתון הוושינגטון פוסט, העוסק בתפישה, בטעם ובעדיפויות של בני-אדם.
כותרת הניסוי היתה: האם בסביבה רגילה, אך בשעה לא הולמת – אנו שמים לב ליופי?
האם אנחנו עוצרים להעריך אותו? האם אנו מכירים בכשרון בהקשר לא-צפוי?

כמה מסקנות אפשריות:
אם אנחנו לא מזהים את אחד המוזיקאים הטובים בעולם, המנגן את היצירות הקלאסיות הטובות שנכתבו, מה עוד אנחנו מפספסים?
אנחנו חיים בתרבות של "אריזות" ומותגים. האם נוכל להבחין במוצר איכותי שלא מופיע באריזה הנכונה? בהגדרות? בהעמדה? במיתוג?
אם אין לנו זמן לעצור רגע ולקבל מתנה כזו, מה עוד אנו דוחים מעלינו? במה נזכה אם נפתח את החושים ואת הלב ונהיה עירניים?
מזל שיש כאן במה פתוחה.

ראיתי את הסיפור באתר העוקץ. המאמר המלא על הניסוי התפרסם בעתון "הארץ".

הראה עוד

16 thoughts on “ילד בן שלוש ו-32 דולר”

  1. זה יתכן ודי מובן.
    האדם פשוט עומד באמצע מקום שמיוד למעבר,
    אנשים לא יעצרו שם גם אם ירצו, מפני שיפריעו לאחרים לעבור.
    100% שאם זה היה קורה למטה ב-subway היו עוצרים (לפחות יותר..).
    שם, אנשים פחות ממהרים (כשהם ממתינים לרכבת וכו').
    בעיקרון,
    הרעין די טוב,
    רק היו צריכים לשים אותו בפינת רחוב.

  2. תפקידינו להיות עין הסערה המקום הדומם כשהכל רוחש ומטלטל סביב בספרה הפיזית הנפשית הרוחית לשמור להיות בעין הסערה משם ניתן לחוש בעוצמתה לעמוד חזקים וגמישים בערנות מושלמת כשכל הויתינו ערות פליאה איינות ויש-נות כה ברורה כי אם נסטה ולו בקצת נישאב אליה

  3. ולכבודינו ,ועל מנת לעזור לנו לעשות את המעשים שכולנו צריכים לדעת שהגיע הזמן לעשות,האדמה תיטלטל למענינו. שאם היא רועדת ומשתנה מי אנחנו שלא נוכל להשתנות…האדמה מתגייסת לעזרת האזור , לעזרת המרססים ולוחכי החובזות לעזרת היורים והירויים, והאדמה תראה לנו את האיך וכמה שעלינו להשתנות. ואם אמת דיברו נביאי רעידת האדמה אז נראה לי שזה הזמן להתכונן פיזית [בקבוקי מים וקונסרבים בארגז בחצר] ,ונפשית.
    mother i feel you under my feet
    mother i hear your heart beat

  4. את ערלת הלב איך מסירים? היא עטויה חוק ומוניציפאל תקנות שנועדו להגן על בני האדם והנה הן מרעילות אותו בעודו או בעודה כוססת חובזה לארוחה צנועה והאמת – טעימה
    עלי חובזה קצוצים דק מטוגנים עם בצל 15 דקות במחבת פתוח – מעדן עם מג'דרה ויוגורט
    עם ובלי ריסוס אנחנו בחזית ולא רואים אנחנו בקצה ולא מודים עולם כמנהגו נוהג ואם צריך להגיע משהו דרמטי שיגיע כבר כי יש מי שלא יכול לחכות שה"אירוע" יהיה נחלת הכלל ולא כמו השיר הזה של אהוד בנאי רק לאישה אחת שהרוח לקחה את ביתה הזמן כמו עמד מלכת ..בעוד אנשים חזרו למלאכת יומם.
    הרוח לוקחת את בתינו ושומטת הקרקע מתחת רגלינו ואנחנו רוקדים כמו משוגעים ואולי מנפנפים זרועות שתיכף יצמיחו נוצות ונעוף איתן לראשי הצוקים שם נחיה עם הנשרים ונשמע את ההד חוזר מהסלעים נחיה על מים שנקוו בסלע וגרגר זעיר ומתוק
    כן זרם תודעה הזוי יש לי אותו אני עוצרת לעיתים בהקשבה מלאה לאחרים שמגיעים ואותה צורת מחשבה מקוטעת שונה חלשה וחזקה עומדת לרשותם בדממה לחלץ מתוך אירוע חייהם משמעות וקצה חוט להתפתחות ואני שואלת האם הכתיבה הזו מרחיקה או מקרבת האם מזמינה או דוחה אתכם להגיע למסע בו כל כולי רתומה אליו . האם כתבתי הזמנה ? האם העלתי שאלה?
    שכבת העור החיצונית התקלפה והבשר החשוף מבקש לגעת להרגיש יותר בעוצמה את דרכיהם הניסתרות של בני האדם שבאו לעשות פה משוה לפענח ולהגשים יעודם..את דרכיהם הנפתלות המסתוריות גם של ישויות חומלות אשר אזנים כה עדינות ומעטות מקשיבות לקולותיהם הענוגים המבקשים שנדבוק באמת שנכיר בה שנתקן כאן כדי שהתיקון יעלה לשם גבוה ועליונים ותחתונים יפגשו במעשה אהבה ובריאה .

  5. וגם על זה בדיוק דיברנו בשולחן העגול במטבח שלי אתמול, וזה מעניין כי מתישהו הרמתי עיניים לשעון וראיתי חמישה לארבע. אין רגע דל. ראיתי כמה נשים קוטפות חוביזות ומעמיסות בבגאז' ביום חמישי ליד הבית-חינוך. אולי הכיוון הזה, כך אומרת המלכה-האם, ימוסס את ערלות החוק המוניציפלי.

  6. אני במיבחן השתיקה אמנם מועדת בקטנות אבל..משא אללה. יעני אלוהים אחד אני בהתבוננות
    איך האדמה זזה איך צומח הבר צמחי הבר מכל העונות בבת אחת עושים סייקל מהיר והם מה זה נמוכים (בלי פסיק) ואת מה שצלח את האין מים ריסס עובד מועצה נאמן מתבוננת בכמות עצומה של דררות בהעלמות העורבים מחזית ביתי אם היה כנר וירטואוז הייתי מתבוננת בבדידותו וסטרפטיז עם או בלי טכסט או בליוי סטאדיואריוס או הומאוסאקונומיקוס יעשה תשואה דומה יותר טובה מחברת ההשקעות ששקעה עם או בלי רעידת אדמה מתבוננת בביטוי מי שמשקיע שוקע ומה זה אומר על עננים שמשנים צורה בשעה 1600 אחהצ ונראים כמו שקיעת דם עזה זה כאן

  7. מטאפורה מאלפת למעמדה של האמנות בעידן האינטרנטי.
    מה זה יופי? מה זה מוצר איכותי?
    מה לנגינתו של הכנר ולמשתֵנה שבתא השירותים הסמוך? לכאורה שני הפכים. האחד יפה ואיכותי והשני נחות וכעור. והנה על כך בדיוק התריס האמן מרסל דושאן, כשהציב במוזיאון משתֵנה. הוא הראה לנו שהממסד האמנותי, ובמקרה זה ההקשר המוזיאוני, מכשיר ומגדיר יופי, אסתטיקה וחשיבות אמנותית בלי תלות במוצר עצמו. ונדמה לי שלמרות הזמן שעבר מסקנתו הוכיחה כאן את עצמה שנית: בלי הקשר מתאים – אין אמנות… זה תמיד היה כך, וכמו לכל דבר, יש לכך יתרונות וחסרונות.
    כך שלמרות הפיתוי לומר לעצמנו נו-נו-נו על השטחיות, הערצת המותגים, תאוות הצריכה ההסתכלות בקנקן, ניתן לראות בניסוי הזה ניסוי דמגוגי פשוט, שנשען על תוצאות ידועות מראש. על כך אמר האסתטיקון נלסון גודמן כי את השאלה "מה היא אמנות" יש להמיר בשאלה "מתי זו אמנות".
    אנחנו חיים היום בעולם אינטרנטי פתוח (שאותו מייצגת בעיניי בהצלחה רבה תחנת הרכבת מן הניסוי), שמבטל את סמכותו של הממסד בקביעת חשיבות וערך. וזה מרגיש לנו נפלא. אבל לכל אותם כנרים אלמונים, כמטאפורה,שצריכים להיאבק על תשומת לבו של ההמון בלי ההכרה והחסות של מבקר האמנות, אולם הקונצרטים או המוזיאון, זה עלול להיות קשה ומעיק.

  8. האמת שאני לא מבינה מה כל כך מדהים לכולם, הרי אנחנו מתייגים לפי פילטרים חיצוניים. מי שמנגן למחייתו בקרן רחוב =לא מספיק טוב לנגן בשום מקום אחר אחרת למה הוא שם.
    ועוד אמת – עם השמיעה המוסיקלית שלי גם באולם הכי מפואר לא הייתי מצליחה לזהות גאונות מוסיקלית.
    ומה שאותי הכי הדהם וגם צבט קצת בלב זה שאחרי יום שלם וכל כך הרבה אנשים הוא קיבל רק 32 דולר. זה לא האזנים אטומות זה הלב.

כתיבת תגובה

Close