התפתחות האתרטורים אישייםכלליכתיבה פרטיתמהעולםנשיםשיטוטים

'כותבת בדיו לבנה' (11) – הטור של צילה זן-בר צור

אנאר בלאח'י - שירה סופית

 

[לטור העשירי של צילה – לכתוב בתבלינים]

 

האיילה כארכיטיפ

במיתולוגיות של המרחב האיראני האיילה מסמלת את השירה הנשית. היא זו המובילה מחפשי דרך אל מעיינות הלב, היא זו המאפשרת לאדם הפצוע למצוא את התרופה להחלמתו, היא זו הפותרת את חלימתו של האדם. כזאת היא המשוררת אָנָאר בָּאלְחִ'י, פעם היא בת אנוש ופעם היא איילה הכותבת שירה על גוויליה.

היא עוברת טרנספורמציה מילדה, לבוגרת, לזקנה. פעם היא אישה ההולכת אחר תשוקותיה ופעם היא אלכימאית ההופכת געגוע לגשם. פעם היא מלקטת עשבי מרפא ופעם היא יושבת על שטיח התפילה ושואפת את ריח הנָאן של אימה.

מי זאת אָנָאר?

אָנָאר היא משוררת אלמותית בת המאה ה-12 שחיה בעיר העתיקה בָּאלְח' שבמרכז אסיה. בעת ההיא פעלו משוררים ומשוררות שחיו לפי הדרך הסוּפית, דרך הלב והאהבה. הם נהגו ללבוש גלימה פשוטה מצמר לבן. בשפת המקור "צמר" נקרא "סוּף", ומכאן הכינוי "סוּפי".

אָנָאר – בשפת הדָרִי פירושו "רימון".

בָּאלְחִ'י – מהעיר בָּאלְח' באפגאניסטאן של היום, עיר שבה נולדו משוררים נוספים, שהידוע בהם הוא המשורר הסוּפי ג'לאל א-דין רוּמי.

אָנָאר היא משוררת שמעולם לא נולדה ומעולם לא מתה. היא תמצית על-זמנית של שירת הנשים. היא מבטאת את קולן של הנשים הקדומות שהיו מלקטות, מבשלות, רוקחות, מיילדות, פותרות חלומות, מתפללות, מקוננות, עורכות טקסים, אורגות שטיחים, מספרות סיפורים, מרפאות ומיילדות את הנשמה אל העולם האחר.

את חלקן פגשתי במהלך מחקר אקדמי שערכתי על תפיסת הנשיות של נשים אפגאניות. נשים אלה שוררו את חייהן: אהבתן, קינתן על מות אהוביהן, שמחותיהן, מכאוביהן תשוקותיהן ומשאלות לבן. את שירתן מרעידת הלב הקלטתי, והיא שמורה עמי. עם הנשים הללו נמנות כמה מבנות משפחתי: סבתי מַחְ'בּוּל, דודות קשישות קרובות ורחוקות, שרובן הלכו לעולמן.

ערגתן של הנשים וקינתי על מותן הולידו מתוכי את המשוררת אָנָאר בָּאלְחִ'י. אָנָאר היא צלילי חליל הנָאי ששוררו הנשים, שיקוי מרפא של שירה שרקחתי לעצמי ולכל אחיותיי הנשים.

מקדישה לך, הקוראת, באשר הִנך – אישה משוררת, מחפשת דרך, אישה פצועה, אישה מרפאה, ילדה, אימא, סבתא, אישה זקנה – את כר המרעה ואת פרחי השדה בתודעתן של האיָילות הלבנות המהלכות מִני קדם בשבילים שבהם אנו פוסעות.

הן המצפן במסע החיים שלנו.

הן השומרות והמגִנות שלנו.

הן סמל הריפוי שלנו.

הן תמצית אהבתנו.

אִיתן אנו רצות במישורי הרוח והשירה.

***

שלושה שירים מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – שירה סוּפית

*

פרידות קטנות

אִם תִּרְאֵינִי
מְהַלֶּכֶת בְּהָרֵי פָּמִיר
עִם גְּלִימַת צֶמֶר וְסֵפֶר שִׁירָה
קְרָא לִי.

אֲנִי שׁוֹמַעַת הֵיטֵב
אֶת בְּדִידוּתָן
שֶׁל צִפּוֹרֵי הַבַּר
וִיכוֹלָה לְהַבְחִין בֵּין
רַעַד הַגֶּשֶׁם הָאָפֹר בְּגוּפִי לְבֵין
הָרַעַד בְּקוֹלְךָ.

שְׁכַב עִמִּי
קַר הַיּוֹם מִתָּמִיד.
אֲנִי עוֹד שׁוֹמֶרֶת
עֲלֵי תֵּה כְּמוּשִׁים
לִמְדוּרָה קְטַנָּה
וּלְבִכְיְךָ הַמְּאֻבָּן.
אֵינִי טוֹעָה בֵּין אַיָּלָה לְבֵין מַיִם.
שְׁנֵינוּ נוֹלַדְנוּ בִּפְרִידוֹת קְטַנּוֹת.

אִם תִּרְאֵינִי
מְהַלֶּכֶת בְּהָרֵי פָּמִיר
עִם גְּלִימַת צֶמֶר וְסֵפֶר שִׁירָה
קְרָא לִי
אָנָאר.

*

הנעליים שלה

סָבָתִי מְהַלֶּכֶת עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
יְחֵפָה מִכָּל הֶבֶל.
עָרְפָּהּ נִשְׁזָף בְּאֶלֶף שְׁמָשׁוֹת.

אֶת נְעָלֶיהָ הִשִּׁילָה מִזְּמַן
לִמְחַפְּשֵׂי הַדֶּרֶךְ.

אֲנִי מְהַלֶּכֶת אַחֲרֶיהָ רְעוּלָה
אֶל עֲצֵי הַדְּבַשׁ.
הִיא רוֹדָה חַלּוֹת בְּכַפּוֹת יָדֶיהָ הַזְּקֵנוֹת
וְנוֹתֶנֶת לִי לִטְעֹם
אֶת פֵּשֶׁר הַגַּעְגּוּעַ לְגַן הָעֵדֶן.

נְחִילֵי דְּבוֹרִים זְקֵנוֹת שׁוֹפְטִים אוֹתִי.
"אַל פַּחַד, אָנָאר", הִיא אוֹמֶרֶת,
"עֲשִׂי בָּהֶם שָׁלוֹם".
"אַל פַּחַד", אֲנִי שָׁבָה אַחֲרֶיהָ
וּמְטַפְטֶפֶת סִימָנִים מְתוּקִים בַּדֶּרֶךְ אֶל הַגַּן.

"אַתְּ הָעֵדֶן שֶׁלִּי, סַבְתָּא", אֲנִי אוֹמֶרֶת
וְהִיא פּוֹתַחַת בְּפָנַי נַחַל.
שָׁם, בְּגַנָּהּ,
אֲנִי יוֹדַעַת פְּרִי בָּשֵׁל,
אֲנִי יוֹדַעַת אֱלֹהִים גְּדוֹלִים
וּמִיתוֹת קְטַנּוֹת.

סָבָתִי מְהַלֶּכֶת עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
יְחֵפָה מִכָּל הֶבֶל.
אֲנִי אוֹסֶפֶת אֶת נְעָלֶיהָ
שֶׁיַּנְחוּ אוֹתִי בְּשׁוּבִי הַבַּיְתָה.

*

שם נרדף לגעגועים

אֲנִי מִתְכַּסָּה
בְּשִׁכְמִיַּת הַצֶּמֶר שֶׁל סָבָתִי
וְשׁוֹתָה תֵּה קִנָּמוֹן.
הַיּוֹם אֲנַחְנוּ כָּאן
שׁוֹמְעִים אֶת הַגֶּשֶׁם הַיּוֹרֵד
בִּשְׂדוֹת הַחִטָּה
אוֹ בְּסִפְרוֹ
בַּמָּקוֹם בּוֹ כָּתַב:
"אֵם הַחִטָּה
הַבְשִׁילִי בְּגוּפִי הָרָעֵב.
לֹא הָיְתָה עוֹד עוֹנָה כָּזֹאת
בָּהּ גְּשָׁמִים הֵם שֵׁם נִרְדָּף לְגַעְגּוּעִים".

הוּא קוֹרֵא לִי
שֶׁאָבוֹא אֵלָיו אֶל הַשָּׂדֶה.
אֲנַחְנוּ חוֹבְטִים זֶה בָּזוֹ בִּפְרָאוּת
עַזָּה מֵהַגְּשָׁמִים
עַזָּה מִיְּכָלְתֵּנוּ לְהָבִין.
אֲנִי מִתְכַּסָּה כָּל כֻּלִּי
בְּשִׁכְמִיַּת הַצֶּמֶר שֶׁל סָבָתִי
זוֹ קְרִיאָה:
יֵשׁ לִשְׁמֹר עַל חֹם הַגּוּף
מִפְּאַת הָרַעַד שֶׁיָּבוֹא.

_________________________________________________________________________________________

צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
לאתר של צילה >

תגיות
הראה עוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שווה לראות גם

Close
Close