התפתחות האתרחינוךטורים אישייםכלליכתיבה פרטיתמהעולםנשיםסביבה וקהילה

'כותבת בדיו לבנה' (6) – הטור של צילה זן-בר צור

סיפורים הם תרופה

[לטור החמישי של צילה – החיבור מחדש אל האם הגדולה]

 

כשסבתא שלי הגיעה לגיל שמעבר לזמן, היא אמרה לי:

"צילה ג'ון, סיפורים הם תרופה. תספרי אותם במינון הנכון.

פעם היינו נאספים סביב הכּוּרְסִי [קמין פחמים], שותים צָ'אי ומספרים סיפורים. היום אנחנו אבודים. תספרי לנו על האהבות שלנו. על החתונות שלנו. על הלידות והמיתות שלנו. על המסעות שלנו. על המשאלות שלנו. סיפורים הם תרופה לדַרְדֶ-י דֵל [כאבי הלב] שלנו".

בילדותי גרתי בצל קורתם של סבי וסבתי האפגאנים בשכונת עמישב בפתח-תקוה. סבא משיח – מִיתִּי, היה סוחר זוטר ומרפא בקרב שבטי הפאשטונים באפגניסטן, וסבתא מַחְ'בּוּל הייתה נָאנְוֶה -אופת לחם.
בשנים האלו נחשפתי לשפת הדָרִי (השפה האפגאנית), פתגמים, שירת נשים וסיפורי חכמה ודרך. הייתי עדה לטקסי ריפוי ולטקסי נשים כמו טקס 'הנזיד האדום' לנערה מתבגרת וטקסי 'הנזיד הלבן' לאישה בשלב הבתר-פריון. לתבשילים המסורתיים ולניחוחות התבלינים ובעיקר לשפת החלימה של הנשים.
הנשים הקשישות במשפחה שלי לא ידעו קרוא וכתוב. הן לא כתבו בדיו שחורה, הן כתבו בחלב אם, בחוטי משי בשלל צבעים, ובתבלינים.

במקל של קינמון הן כתבו ברכות, באניצי זעפרן הן כתבו נוסחאות ריפוי, בשורשי זנגוויל הן כתבו לחשים של אהבה ובמקל של כורכום הן כתבו קינות.

לספר הביכורים שלי קראתי, 'כותבת במקל של כּורכּום' (קָלָם סָר מִיכּוּנַם אַז זַרצ'וּבֶּה). זהו פסוק פתיח מתוך קינת אישה על אימה או סבתה.
את הקינה שמעתי לראשונה מפי דודתי בְּרוּכָה שקוננה על לכתה של אמה, סבתי מַחְ'בּוּל שאצלה גדלתי.
וכך היא קוננה (תרגום משפת הדָרִי -השפה האפגאנית):

אֲנִי כּוֹתֶבֶת בַּמַּקֵּל שֶׁל כֻּרְכּוּם.
עַד מָתַי אֶשָּׂא אֶת הַסֵּבֶל?
עַד שֶׁאֶרְאֶה אֶת הָאוֹר שֶׁלָּהּ.
הוֹי, סֵבֶל עַד מָתַי אֶשָּׂא אוֹתְךָ?
חֲצִי מִמֶּנִּי לֹא נִשְׁאַר.
הַסֵּבֶל עַד מָתַי?
גַּעְגּוּעַי אֵלַיִךְ
נָזְלוּ בִּדְמָעוֹת עֵינַי.

שלושה ירחים אחרי ששמעתי את הקינה מפי דודה בְּרוּכָה והקלטתי את ההנגנה הלירית שחזרה שוב ושוב, דודתי הלכה לעולמה.

מני אז אני מקוננת בשפת סיפורי הנפש על לכתן. אותם סיפורים שהן השאירו לי כצוואה רוחנית.
את אסופת הסיפורים הקצרים שאיגדתי לספר, 'כותבת במקל של כורכום', כתבתי בהשראת החיים עם סבי וסבתי. סיפורים ששמעתי מהנשים הקשישות של המשפחה ומתוך ראיונות עם נשים אפגאניות במהלך חמש עשרה שנות עבודת שדה במחקר על עולמה של האישה האפגאנית. וכל אשר נרקם בצבעים המדומיינים של סיפוריי. אסופת הסיפורים מגלמת את הפואטיקה של הנשים ואת חכמתם של זקני וזקנות השבט כמו גם את תרבותם של יהודי אפגניסטן.

כיום אני יושבת עם נשים בהר מתחת לעצי האורן, סביב מדורה וניחוח של תה מרווה ותמרים ומספרת סיפורים. מתאמנת על המינון הנכון. 'סיפורים הם תרופה', שבה ואומרת סבתי. מילותיה מהדהדות בתוכי כמו הרוח באוושת העצים החולמים.

מניחה כאן שלושה סיפורים בהשראת סבתא מַחְ'בּוּל שלי.

שלוש כנריות

"כשאבא שלי חזר מקַנְדָהָאר הוא הביא לי שלוש כנריות בפעמון נצרים," סבתא מספרת לי בשפה שלה ומונה אותן אחת אחת.
"כנרית אחת בשביל שאלמד שירה, כנרית שנייה בשביל שאהיה מספיק אמיצה לעוף מהכלוב, וכנרית שלישית בשביל שאלמד את אומנות המגע. ואז אבא שלי הניח בכפות ידיי את הכנרית השלישית, שארגיש את פעימות הלב שלה. כשאבא שלי מת הן בכו ועפו לדרכן."
סבתא ממשיכה לספר לי ושואלת אותי בשפה שלה: "ראית פעם דמעות של ציפורים?" אני מביטה בה ואוספת את דמעותיה בכף ידי הקטנה. ובכל דמעה משתקפת ציפור שיר קטנה מקנדהאר.

סודות של ריפוי

אני נושמת את הריח שלה, ריח של כמון ודבש. היא יושבת על השטיח ובין רגליה ההוֹוַנְג-דָסְתֶה [עלי ומכתש]. אני יושבת מולה ובידי מגש וחופנים של תבלינים. היא עורמת את הזִירֶה סָבְּז [כמון] אל תוך כלי הנחושת וכותשת בקצב של דהרת חמורים.
"בידיים שלנו, הנשים, יש סודות של ריפוי," היא אומרת וסופרת בקצב הולם: יַכּ, דוֹ, סֶה, צְ'הָאר, פָּאנְג' [אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש]. אני שומעת את שיירת החמורים העמוסים סלי תבלינים פוסעים בקצב באחד מנתיבי המשי של ארץ ילדותה. "בידיים שלך, דוֹחְ'תָּר [ילדה], תכיני תרופות, בידיים שלך תחבקי, בידיים שלך תכתבי, בידיים שלך תתפללי."
אני מביטה בידיים הזקנות שלה החופנות מהמגש שבידי זָרְצ'וּבֶּה [כורכום], והיא ממשיכה לכתוש. "אם החמורים שבארצי ידעו לשאת את חכמתם של התבלינים ואת ניחוחם, את, דוֹחְ'תָּר, תלמדי לדעת שבידיים שלנו, הנשים, יש הרבה סודות".

בישול זה כמו תפילה

סבתא מלמדת אותי לבשל אָש-י פְּלָאוּ [נזיד] בסיר הנחושת שלה. אני נוטלת מהשק חמישה חופנים מלאים של אורז. סבתא מורה לי לעצום עיניים ולהרגיש את האורז. "יש להם נשמה," סבתא מעירה לי, ואני חשה דגדוגים בכף היד.
"עכשיו ברכי גרגיר גרגיר ושטפי במים," ממשיכה סבתא להורות לי.
"אבל זה ייקח לי כל החיים," אני מנסה להתנגד.
"אז כל החיים תמייני גרגירי אורז ותשטפי אותם תחת הברז."
סבתא לא מאבדת אף פעם את הסבלנות שלה. להפך, הסבלנות דבקה בה באמונה שלמה. סבתא חותכת גזרים לרצועות דקיקות ומפלחת באטיות כיפות של חבושים, וממשיכה ושולפת אניצים מבשר הצימוקים, ובמיומנות היא בוחשת בסיר בצלצלים בשמן שומשום וזורה קינמון ומלח ומבקשת ממני לשפוך את חופני האורז כמו נחל מפכה, וכבר שעה היא מכינה את סיר האָש-י פְּלָאוּ בעיניים עצומות. וכשהיא עורמת הכול לסיר וסוגרת את המכסה, היא פוקחת את עיניה ומתבוננת בתשומת לב על להבות הכירה המלחכות את תחתית הסיר.
"בישול זה כמו תפילה," סבתא אומרת לי.
ובלי לדעת למה אני עונה לה "אמן" ופורצת בבכי.

מתוך: 'כותבת במקל של כורכום'.
[הצילום מתחילת דרכי כמספרת סיפורים.]

_________________________________________________________________________________________

צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
לאתר של צילה >

תגיות
הראה עוד

2 thoughts on “'כותבת בדיו לבנה' (6) – הטור של צילה זן-בר צור”

כתיבת תגובה

Close