זוגיות ומשפחהחינוךטורים אישייםכלליכתיבה פרטיתמהעולםנשים

'כותבת בדיו לבנה' (7) – הטור של צילה זן-בר צור

שיעור באהבה

[לטור השישי של צילה – סיפורים הם תרופה]

 

כשהלכתי מהצריף של סבתי היא נתנה בידי לחם חם שרדתה מהתנור וּורד אדום שקטפה מהשיח שבגינה ואמרה לי: "בכל יום שאלי את עצמך, 'נָאן וְגוֹל דָארִי – יש לך לחם ופרח? כי כל אשר צריכה האישה היא לחם לגוף ופרח לנשמה."

כמעט ארבעים שנה חלפו מאז שהלכתי מהצריף של סבי וסבתי. תחת קורת ביתם חייתי בשנות ילדותי המאוחרות. הם הותירו לי לא רק את הלחם והפרח אלא את סוד האהבה. סבי וסבתי היו המורים הראשונים שלי לאהבה.

הקשר עם סבי העיוור החל בתפקיד שלקחתי על עצמי בהיותי בת שבע, להוליך אותו בכל יום לתפילת מנחה בבית הכנסת. לחכות לו תחת עץ התות בכל עונות השנה ולאחר תפילה ערבית להוליך אותו בחזרה אל לצריף.
זו הייתה תקופה שפיתחתי קשר גם עם עץ התות. הייתי עדה לכל המצבים המשתנים שלו. לשלכת, ללבלוב, לפירות התות הסגולים ומלאי העסיס ושוב שלכת. אני זוכרת שבאחד הפעמים סבי גישש במקל ההליכה שלו אל עבר עץ התות ואמר לי שהוא שומע את זחלי המשי טווים בעבורי שטיח תפילה ובעבורו תכריכים.

יכולת ההקשבה של סבי הייתה אמנות של ממש.
לעתים חשבתי שעץ התות וסבי הזקן הם אותה ישות.
מסבי למדתי את האמנות ההקשבה והאימון בקליגרפיה ומסבתי את כוחה של האמונה והתפילה. משניהם למדתי את שפת האהבה.
בכל ליל סבי נהג לספר לסבתי סיפורי אהבה.

*

כירת בישול לאהבה

בלילה הקר ההוא אסף הזקן אל כפות ידיו פחמים לוהטים מהאֶגָ'אק  [כירת בישול] ובא אל יצועה של אשתו הזקנה וחימם אותה במילים של אהבה.
"בואי ותאהבי אותי כמו שיונק הדבש אוהב את הורד". הוא ערסל את תשישות גופה אל גופו ושר לה שיר ערש שלמד ממנה בימים שהיו שדיה מלאים בחלב וחיקה מלא בתינוקות. היא נשפה את הבל פיה על לחיו ולא הוסיפה דבר. חומו פשה בעצמותיה, והוא העמיק את לחיו בין צלעותיה.

כמה אהב אותה, כמה אהב. ועיניה העששות היו צלולות באורו, ובעיניו היה הנוחם. ולא רצה הוא לקום מיצועה כל אותה העת. ככה שבעה ימים ולילות חפן בכפותיו פחמים וחימם את עצמותיה ושר לה שירי ערש ועטף אותה באריגי צמר עד שלא נותר בו עוד כוח, עד שלא נותרו עוד פחמים בּאֶגָ'אק. או אז אסף את הבל פיה ושאף אותו אל תוכו עד כלות.
ברגע הזה פער אלוהים את פיו בהשתאות, ובלחישה בא אל חיקם של השניים וסוף סוף ידע מהי אהבה.

"סיפור יפה?" שאל סבא שלי כשסיים לספר לה את הסיפור.

'סיפור יפה!' אישרה סבתא שלי.

"סיפור ממש יפה," לחשתי לעיניי הנעצמות.

כל לילה, כל לילה, היה סבא שלי מספר לסבתא שלי סיפורי אהבה.

*

נראה כי אהבתי לאנשים זקנים באה מאותם כנפי לב שסבי וסבתי בראו בי ואף לימדו אותי לעוף באמצעותם אל הפסגות של עצמי. סבי וסבתי הם שורשי ההיות שלי. הם התמיכה הבסיסית לכל קיומי.
הם שביל רחב לכל המסעות שאליהם יצאתי.
ובכל פעם שבתי עם 'אלקסיר' – סם החיים.
פעם זו תובנה, פעם ריפוי, פעם יצירה ופעם רעיון ונתיב רוחני.
בכל פעם האלקסיר ידע מהו הדבר שלו אני זקוקה באמת.
בכל פעם כשאני קוראת טקסטים של כותבים וכותבות על הסבים והסבתות שלהם, משהו עמוק מתעורר בי, נושם, דומע. ממיס, מביא עמו השראה וליריות, חיבור ופרידה.

כך חשתי כשקראתי את תיאור סבתו של  הסופר הפולני אנדז'י סטשיוק (קטע מתוך הסיפור הקצר 'סבתא והרוחות' בתרגום מפולנית – מרתה סטנקביץ'):

"אז סבתא האמינה ברוחות. וזו לא הייתה אמונה מתוך פחד או מתוך שיקולים הגיוניים, שצומחת מתוך מגעים מזדמנים עם העולם הבא, הודות לחלומות או לחזיונות – לא, אף לא אחד מאלה.
היא הייתה מתיישבת בפינה, על המיטה המכוסה בכיסוי צמר, מאחורי גבה נוף תכול־ירוק עם שני איילים ליד מקור מים, שצבעם הכסוף־לבנבן בצבץ לאורה הצהוב, העדין של המנורה, וסיפרה. היו אלה סיפורים ארוכים".

סיפור נוסף על סבתא הוא 'הסוֹדוֹת שֶל סִיתִּי' של נעמי שיהאב נאי, סופרת ומשוררת ממוצא פלסטיני שחיה בארצות הברית. את הספר (בנוסח עברי של נאוה סמל) היא מקדישה לסבתה באלו המילים:
"מוקדש לסבתי חַאדְרַה שִיהַאבּ אִידְאֵיס אַל-זֶר מהכפר הפלסטיני סִינְגִ'יל, שנפטרה בגיל 106 בשיבה טובה, ולכל הסבתות, בכל מקום ובכל ארץ, שמעניקות לחיינו יציבות ואור".

וכך כותבת נעמי על סבתה (קטע מתוך הספר):

"סבתא סיתי גרה בקצה השני של העולם. לארוחת בוקר היא אוכלת מלפפונים עם יוגורט ופיתה ענקית שהיא אופה בתנור העגול שמחוץ לבית שלה, זה שתמיד בוערת במרכזו אש. קוראים לו "טַאבּוּן".
סיתי לשה את הבצק בין כפות ידיה ומועכת אותו על גבי הסלע השחור באמצע התנור. אבא אומר שהיא אופה פיתות בדרך הזאת כבר יותר ממאה שנה.

אחר הצהריים ישבתי עם סיתי מתחת לעץ הלימון ושתינו לימונדה עם עלי נענע. היא תמיד מבקשת שאקטוף אותם בשבילה ואוהבת לתחוב את אפה פנימה לתוך צרור הנענע ולשאוף את הריח העז.
פעם מילאנו קישואים באורז לארוחת הערב וכשהכנסנו אותם למחבת שרנו להם "חַבִּיבְּתִי וחַבִּיבִּי". בעת הבישול, זללנו גם שקדים ומשמשים עסיסיים".

*

בכל פעם כשאני מעלה את הנושא 'הסבים והסבתות שלנו' אם זה בשיעורי פולקלור או כתיבה יצירתית עולים טקסטים מרגשים וסיפורים שמאירים בנו פינות חשוכות. סיפורים שמלקטים פיסות מתקופת הילדות שלנו. יש כאלה שהיו להם סבא וסבתא ויש כאלה שלא היו להם, כך וכך הסיפורים על היש והאַין תמיד פותחים בעבורנו שער אל עצמנו.

*

בשדות פרחי הבר

כשכבר היו סבא וסבתא שלי זקנים וכמושים עדיין זכרו את הליכתם בשדות פרחי הבר.
"בואי נלך לשדה," היה סבא שלי מזמין את סבתא.
"אתה עיוור וגם אני סדוקת רגלים, ואיך נלך?" הייתה סבתא מתרצת.
"נלך בדמיון", הציע לה סבא.

וכך הם היו הולכים בדמיון אל שדות פרחי הבר.

"אההה… אהובתי, הנה פרחו הסיגליות והכלניות והסביונים.. פתחי את כף ידך ואתן לך את השדה כולו."

וסבתא הייתה פותחת את כף ידה, והוא היה מגיש לה את ריחם המשכר של פרחי הבר, והיא הייתה עוצמת את עיניה ושואפת את הבשמים שבכף ידה.

במו עיניי השחורות ראיתי אותם. את סבא וסבתא שלי יושבים חבוקים ומתלחשים על שדות פרחי הבר. ולרגע אחד ראיתי את סבא בדמיונו נוטל בעדינות טיפת טל מהכותרות של הפרחים ומזליף ללשונה של סבתא ואומר לה: "תמצית העולם בטיפה הזאת וכל אהבתנו גם." וסבתא הייתה מגלגלת מזמורים של דמעות מעיניה. ברגע זה ממש ידעתי כי טיפותיהם עוד תהיינה צלולות בעיניי בכל פעם שאהלך סדוקת לב בשדות אהבתם.

***

הסיפורים: 'כירת בישול לאהבה', ו'בשדות פרחי הבר' לקוחים מתוך מתוך ספרי: כותבת במקל של כורכום.

[הצילום: אני וסבתא שלי,  1983]

_________________________________________________________________________________________

צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
לאתר של צילה >

תגיות
הראה עוד

כתיבת תגובה

Close