בעלי מקצועזוגיות ומשפחהחינוךילדיםכלליכתיבה פרטית

כיצד מתמודדים עם הפחד הגדול ביותר- פגיעה מינית בילדים

אלימות מינית כלפי ילדינו היא אחד הפחדים הגדולים ביותר שחווה כל הורה.

והיא כל כך מפחידה שבמרבית המקרים אנו נוקטים באחד משתי ההתנהגויות:
1. התעלמות והדחקה. אצלנו זה לא קורה ולכן אין צורך לדבר על "דברים כאלה"
2. אזהרות שונות שבמרבית המקרים לא ממש רלוונטיות ו/או מבלבלות ו/או שולחות מסרים סותרים.

רוצים כמה דוגמאות?

* "לא לדבר עם מי שלא מכירים". אבל במרבית המקרים הפוגעים הינם אנשים שכן מכירים. ובנוסף – איך יהיו ילדינו חברותיים אם לא ילמדו לפתח שיחה עם אנשים שלא מכירים? הרי כל אחד, לפני שמכירים אותו, הוא לא-מוכר. ומבחינת ילדים, אחרי היכרות ראשונית של ידיעת השם למשל, הופך אדם מ'לא- מוכר' ל'כן-מוכר'.

* ה"אזהרה" מפני מקומות מבודדים, בעיקר בחושך. אבל הנתונים מראים כי האור לא "מחסן" מפני אלימות מינית ובמרבית המקרים אירועים כאלה קורים דווקא בסביבה מוכרת הנתפשת כ"מוכרת ובטוחה".

* "יש אנשים טובים ויש אנשים רעים/לא-טובים שמהם צריך להיזהר". אבל לפעמים הפוגעים הם מהמשפחה שלי; אח, אבא, סבא וכד'. הם הרי לא אנשים רעים. ואם קורה משהו רע, והם לא ה"רעים" אז כניראה שאני זו הרעה…

* "הגוף שלך שייך לך ולאף אחד אסור לגעת בו ללא רשותך, חוץ מ…" חוץ ממי? כל אחד מאלה שהוצאנו מחוץ לכלל הזה יכול בהחלט לפגוע, והאם נזדקק לרשות מהילד/ה לכל טיפול המחייב מגע?

הבנו את הרעיון? אז למה כך אנו מזהירים?

מפני שזה "נוח" לנו, מפני שלא יודעים מה לומר, מפני שחוששים להפחיד את הילד/ה ומפני שאנו מחפשים את הדרך בה לא יקרה לילד/ה שלנו כלום מאלה, מחפשים מניעה כוללת ומוחלטת, מתנהלים בגישה המפוחדת של "מה נעשה אם יקרה לילד/ה שלנו משהו".

ההצעה המוגשת כאן היא לשינוי גישה והתנהלות. הצעד הראשון בגישה זו הוא הקשה ביותר – להבין כי את הפעם הראשונה של הפגיעה לא נוכל למנוע. כלומר להתנהל בגישה של "מה נעשה )או יעשה הילד שלנו( כש…". חלק משינוי הגישה מצריך הבנה ש:

– הפוגעים אינם "מסומנים", בוודאי אם לא ניתפסו עדיין.
– מרבית הפוגעים אינם הפדופילים האלה שאנו כל כך מפחדים מהם.
– אם הצליח הילד שלנו לומר "לא", לברוח, לצעוק וכד', הרי שהפעם הראשונה כבר התקיימה.
– החשש והפחד של ילדינו מהנושא מקורו, בדרך כלל, בפחד ובחששות שלנו. כלומר איך אנו מתייחסים לנושא, הרבה פעמים, חשוב יותר ממה שנאמר.

ולכן –

הדרך "להכין" ילדים לנושא הינה פיתוח תשומת לב פנימה (לתחושות, הרגשות וכד') ולא החוצה (אנשים כאלה ואחרים) יחד עם פתיחת ערוצי תקשורת לחשיפה, בירור תחושה מבלבלת (לאו דווקא עם ההורים).
תקשורת היא המפתח, כחלק מחיי היומיום.
תחילת תהליך זה כדאי לה שתעשה כבר מגיל הגן, דרך משחקי חושים שונים המפתחים תחושות מעבר ל "נעים/לא-נעים".

תהליך זה אני מלמדת, בימים אלו, בסדנה להורים של שלושה מפגשים בני כשעתיים כ"א.
בשלושת ימי א' של חודש יולי אני אקיים סדרת הרצאות בנוגע לחינוך מיניות בריאה אצל ילדים.

מועדים: ימי ראשון 2-9-16 ביולי בין השעות: 20:30-22:30.
הסדנה תיערך בפרדס חנה. מיקום מדוייק ישלח לנרשמים.

להרשמה יש לשלוח הודעה בהודעה פרטית או לשלוח מייל ואני אצור עמכם קשר בהקדם.

liorgalcohen@gmail.com    |     אתר: ליאור גל – כהן: תרבות למניעת אלימות מינית   |   פייסבוק

לאוונט בפייסבוק

ליאור גל כהן

מנחת קבוצות ויועצת ארגונית (M.A.) המתמחה בייזום, פיתוח והקניית 'תרבות למניעת אלימות מינית'. מתנדבת ופעילה במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בתל אביב. מעבירה בדרכים שונות את נושא 'הטרדה ותקיפה מינית' לקהלים שונים. הרצאות וסדנאות חווייתיות, עם קטעי סרטים, עם הצגה או לומדה, להבנת ומניעת התופעה של הטרדה ותקיפה מינית.

תגיות
הראה עוד

כתיבת תגובה

Close