השימושון
כלב
כלב.
כבר מזמן שכחתי כמה זה מעצבן איך זה לחיות עם כלב.
הסבתא נסעה לנשף בוינה והשאירה אותנו עם האוטו שלה (שלי במוסך) ועם שוקי השוּקון.
ברגעים אלה הוא נובח באטרף על מכונית שנכנסה לחצר, חבר של השכן שבא לצפות במשחק.
והוא נובח!
הב הב הב !!
ווה ווה ווה ווה ווה ווה ווה וואף!
האו!
האו האו האו האו הבב!
ובין הנביחות הבאסוניות שלו יש נשימה מצפצפת, כמו של איזה זאב קדמוני, לבן,
כי שוקי הוא אמנם דביל ("ילדותי" מכנה אותו בחיבה המעגל הקרוב) אבל מה יפיוף.
צא החוצה אינעל דינק! אינדעל דרבאק!
שיחררתי אותו והוא רץ לאפלת החצר האחורית, ממשיך לנבוח.
יה אללה שלו.
ינאי ישן חזק, מזל.
אבל יש גם יתרונות: מאז ששוקי פה החתולים תפסו מרחק. אתמול למשל עשיתי שניצלים, ופעם ראשונה מזה יובלות שיכולתי להשאיר את העוף על השיש ולסובב את הגב בלי שאיזה חתול חוטף והולך. החיים הטובים!
אבל הערב פתאום ראיתי את החתולה שלי חומקת בשביל, באה להגיד שלום כשהגענו הביתה. חיכוך חפוז בשוק והופ היא חותכת לאיזו פינה. באה להגיד שלום, אני מתגעגעת אליה.
ומחר שוקי חוזר לחיפה.
ועכשיו אני שומעת אותו במרפסת רוצה להיכנס.
נכנס רגוע יחסית,
עם האף הורוד החמוד שלו ועכשיו הוא מטַפּטֵפּ בבית, ומדי פעם רוטן, ומתנער, הוא ממש כלב מדבר.
עכשיו עלה על הספה בריטון קל והצטנף.
כבר אמרתי אבל הנה שוב: אם כבר כלב אז שזה יהיה כלבה, עדיף זקנה.
ידעתי! ידעתי שתגיבי!! (-:
שוקי המלך!!! 🙂