השימושון

כל דרך והמתנות שלה

כמו שיודע כל מי שקורא פה קבוע, אנחנו בגן האנתרופוסופי באלוני יצחק. אז נכון, זה לא מטר מהבית, אבל בחירה מצויינת. ולא רק בגלל הגישה האנתרופוסופית לחינוך, הצוות והילדים המאממים – גם בגלל המקום עצמו, שהוא יפה ומוגן ויש בו עצים עתיקים ומבנים מתוקים וכל כולו שמורת טבע.

העז היחידה זה המרחק. וכאן יש שתי אופציות: המסלול הקצר – דרך השדות. דרך לא סלולה, ירוקה חומה כחולה, שמרחיבה את הלב והעיניים. למרות הנזק המצטבר לאוטו זו דרך שאני נוסעת בה די הרבה ומכירה את כל הבורות שלה. אחד מהם תמיד מזכיר לי את האריה שאהב תות.

בוקר אחד, תוך נסיעה איטית ומקרטעת, ינאי ואני השתעשענו בסיפור הזה. במקום "תות" שמנו "גבינה לבנה". זה הלך די טוב –

פעם היה אריה שרצה רק גבינה לבנה.
לא בשר, לא.. תות, רק גבינה לבנה.. חצי שמנה.
לא דיסה ולא קקאו, רק גבינה לבנה הוא רצה,
גבינה לבנה. לא אורז ולא ביצה.
רק גבינה לבנה.

ההצבה זרמה בקלות לקול תשואותיו של הברנש המתולתל. נוסעת לאט בין הבורות וחורזת מחדש בקצב הנסיעה, ומרגישה שֵדַה, אלופה! כמו להצליח ללכת על חבל בקרקס – זה כל כך מדוייק, שצריך לשמור על ריכוז גבוה כדי לא ליפול כשפתאום מתבוננים על זה מבחוץ (במבט מלא התפעלות).

…אבל האריה בכה ורצה רק גבינה לבנה
ואת עיניו ניגב וניגב כל הזמן ב….מטפחת עדינה

פה ינאי היה באקסטזה מרוב שזה ישב בול וגם אני התמוגגתי ואז – כמו שבריר חלום זה חמק – ובומס הקרקעית של האוטו גירדה איזה שקע ערמומי ואחרי "אוי!" קצר צמח באותו בור ציון דרך קטן: גָלְעֶד ליהירות (או לנימנום, או לאוטומט) וכל פעם שאני עוברת בו בא לי לכתוב את הסיפור הזה.

***

בימים גשומים אי אפשר לנסוע דרך השדות. הבורות הופכים לשלוליות ענק חלקלקות וצריך לנסוע בדרך אירוּך הסלולה, שגם היא טובה ויפה, כי יש את השדרה לעבור ואז מגיעים לצומת אלונה ופונים לכביש שמוביל לגבעת עדה, שמסקרנת אותי.

כמעט תמיד ליד התחנה המעויינת יש מי שמחכה לטרמפ. בתור אחת שהעבירה את שנתה הראשונה במושבה בלי אוטו אני בדרך כלל עוצרת, ובתמורה שולח לי היקום טיולים מודרכים בגבעת עדה. אישה אחת מצחיקה גילתה לי שכונות עליונות, מורה לצ'לו סיפרה סיפורים מעניינים, מורה לכינור עדוייה תכשיטים אדומים השרתה עלי שמנמנות נינוחה, נערה בשנת שירות התעניינה באנתרופוסופיה. שיחות קלילות של שני קילומטר ואז לגן.

אתמול אמנם לא היה גשם, אבל נסעתי דרך הכביש. העין שלי קלטה בצומת אדם מבוגר, עם פאות לבנות עד הכתפיים, כיפה בוכרית, אפודת צמר ושקיות ניילון לבנות. כמו משיר של אהוד בנאי. הרגל תרגמה בדיליי קל את ההוראה לעצור אבל כשזה קרה – בבת אחת השתנה מימד הזמן. לאט לאט הוא ניגש אל האוטו, כמו מהסס אם לעלות עם אישה. פתח את הדלת באנחה קלה והתיישב, כולו נוכחות דתית, עתיקה. האוטו היה חמים ושקט. הניח את השקיות למרגלותיו ונחגר לאיטו. שמתי לב לריח שלו: חמים ונעים, כמו קטורת של ניקיון רוחני. סגרתי את החלון עוד קצת.

מורגלת בשיחות טרמפ פתחתי פיטפוט:
"מה נעשה עכשיו כשאין חנוכיה להדליק? מאיפה נביא אור?"

הוא שתק רגע ואז פסק: "האור – – יש. מי שזוכה יש לו אור, ומאיר".

הבנתי שהוא לא בעניין של לפזר את משנתו לעיזות פזיזות. לפנינו נסע אוטו באיטיות מופלגת ולא רציתי לעקוף. המשכנו להזדחל וזה היה משקיט: לנשום במתינות ובקבלה, כמוהו, ולא להציק בשאלות. הוא הסכים שאקח אותו עד הבית וככה התוודעתי לעוד רחוב בגבעת עדה: רחוב האגס.

***

כשלמדתי שנת מבוא לביוגרפיה בראיה אנרותפוסופית, המורה שלי היתה מביאה טקסטים שמראים את החוקיות הקוסמית של הביוגרפיה. לצד תכנים מתורגמים היו שירים של זלדה, אגדות עם, וגם שירים של אהוד בנאי. למשל "הילד בן 30 יש לו חום גבוה הוא שוכב על הספה אצל הוריו" כאמת ביוגרפית של זמננו. יש החוששים מהדרך האנתרופוסופית מתוך טיעון שזה נוצרי. לי זה לא משנה – העיקרון הרוחני תקף בכל התורות, והאנתרופוסופים המקומיים (אלה שפגשתי) קשובים לעברית ולתרבות היהודית על דקויותיה. למשל חנוכה, הדרך שבה חגגנו בגן את חג האור היתה מקסימה: על הרצפה היה מסלול ספירלי, בטבורו דלקה מנורת שמן זעירה. כל ילד הלך עם הנר שלו עד הליבה, הדליק והציב אותו לאורך הספירלה. ככה דרך החוויה הפיזית מפנימים איזו אמת אישית וחברתית. דתית במובן הקדוש והאינטימי של אמונה, אהבה ותקוה.

האם יקום באלוני יצחק בית ספר אנתרופוסופי בשנה הבאה? עובדים על זה. וגם על ניגונים – בית חינוך דיאלוגי ברוח יהודית. גם כאן וגם כאן מדובר באנשים מצויינים, ושתי הדרכים טובות ויפות. עדכונים בהמשך, ואם בינתיים יש למישהו שאלה על הגן אז קדימה.

אור טבעי

הראה עוד

9 thoughts on “כל דרך והמתנות שלה”

  1. מממ..נשמע מעניין הגן.אני עם זעתותית (כן ה-ת' זה בכוונה במקום ט' שלא יהרגו אותי פה אמאלה) בת שנה וחצי.
    רק עברנו לפרדס חנה לפני שבוע ולא מכירה כלום עדיין.חושבת על מסגרת מסויימת לקטנה משהו שהכי דומה לחינוך ביתי ולא מכירה מספיק.
    מישהו יכול לספר לי מה האופציות ?גם פרטים על הגן האנתרופו?רב גילאי?מקבלים גם לכמה ימים בשבוע?עוד גנים?
    משהו ברוח יהדות?(לא דתי)
    משהו לעשות עם הזעתותה בבקרים או אחה"צ שלא עולה יותר מידי ויכול לספק לה קצת חברה?
    חוץ מלהקריא לה שוב ושוב את האריה שאהב תות…:-D

  2. ככה זה כשאתה גר מספיק זמן ברחוב "האגס".ואלה שגרים ברחובות "הורד" או "המעפילים" או "הרצל" יש להם דפוסי התנהגות שלהם.ומי שעובר הרבה רחובות ומקומות לא מספיק לשים לב, להפנים ולזהות דפוסים שהגיעו מהמקומות בהם גר.לא, סתם המצאתי את זה עכשו אבל כתאוריה -זאת אפשרות משעשעת.

  3. אם הפוסט הזה כבר צץ שוב, אז יש לו המשך: יום אחר, שוב פגשתי את האיש העתיק מרחוב האגס. הוא עמד ליד הבלו באס וחיכה לטרמפ. להפתעתי, הפעם הוא נכנס לאוטו במצברוח נמרץ וקוטרי! מסתבר שהוא לא כזה שתקן…. יודע הכל על כל השכונה, מי גר איפה, למי יש ילד ילד ממי.. הרס אותי.

  4. נראה לי שפספסתי משהו?
    מה הבעיה בגבינה חצי שמנה?
    ובכלל, מה נחשב היום "חצי שמנה"?
    פעם היתה 9% שהיתה הסטנדרט וה5% היתה החצי שמנה.
    היום 3% זה לאנשים שלא אכפת להם מהבריאות שלהם או משהו כזה (למרות שבעיני – מי שאוכל חלב מזיק לבריאותו בלי קשר לאחוזי השומן). 9% נעלמה יחד עם "פריגורט" והמעדן ההוא שהפרי היה שוכב בתחתית והיה צריך לערבב.

    איפה היינו?
    אה, גשם. ירד פה היום כל היום.
    ואני עשיתי חישובים בשקיעה שלי לתוך השינה כמה ליטרים הגג שלנו יכול לנפק פר מילימטר גשם בשביל האונסן המשפחתי שאני אבנה לנו פה בחוץ. אני לא יכולה עם המקלחת הזאת יותר, זה לא מתאים לחורף.

כתיבת תגובה

Close