השימושון

כן אני יכולה!

מזמן, מזמן לא כתבתי פוסט.
עוברת עם הכתיבה למוד הומיאופטי – מתעוררת בשש, נותנת לעיניים להיפקח ולמחשבות לחלוף כמו עננים, מזנקת לתוך הליכה נמרצת או להתעמלות בוקר, כותבת את מטרת חיי בשני משפטים, את הסיבה שלשמה אני קמה בבוקר, ונותנת למשפטים להדהד.
מכוונת מטרה.
מלטשת את עצמי כמו יהלום, כל פעם התמונה מיתדייקת בעוד אלפית מיליקרון.
(הוראות שימוש בלינק: קחו את הצוללת הצהובה-אדומה שבצד שמאל של המסך אל קרקעית הפריים, ליד העוגן, מחכה תיבת עץ עם יהלומים ורודים. תפסו אותם.)

כשהצטרפתי לאג'ל חשבתי כמו שאני חושבת תמיד – חומרים לכתיבה. התחקיר המתבונן מהצד התמידי שלי. עוגן ההצלה, מעקה הבטיחות, הברכה שלי והקללה שלי. חשבתי –
מקסימום יצא לי מזה רומן: "שנתי הראשונה בשיווק הרשתי". ואחרי היסוס מסויים הופ ! למים.

והנה שנה עברה. בדיוק בינואר שעבר עמדתי על המקפצה. מהססת, כדרכי..
הרבה חומר הצטבר ואני הווה אותו. לא בוער לי לתעד הכל אונליין. כולי בעשייה. וירג'יניה וולף אומרת שכדי לכתוב, אישה צריכה שיהיה לה חדר משלה וכסף משלה. לשם אני הולכת וזה מסע פנימי מורכב ומרתק, סימפוניה לאסימונים נופלים.
ועכשיו אני במים העמוקים, וזה מרגיש חופשי ומצהיל גם אם לפעמים מפחיד, שקט מאושר.
(כמו להיות באמצע הכינרת, בקיץ, על קיאק דומם)

ביום שישי 18/1/08 יש סופר פריידי בפרדס חנה. סופר פריידי זה אירוע אירגוני של רשת, מין יום עיון היפראקטיבי שבו אפשר ללמוד ולתדלק, ולהזמין אורחים. כל חודש זה במקום אחר, החודש כאן, אצלנו במתנ"ס. יה בה יה!
הבוקר הלכתי לפגישה עם ענת אלקבץ, לראות את הבמה, מה צריך, להכיר את יוסי אב הבית ולטייל באולם. 409 מקומות יש בו, כיסאות אדומים.
הבמה מעץ.
גדולה.

הפעם האחרונה שעליתי על במה היתה בכיתה א' אני חושבת, בהופעת בלט במתנ"ס של מגדל העמק, איפה שגם למדתי חלילית. אני זוכרת את החזרות, זה היה קטע לפי אגם הברבורים.
תנוחה ראשונה: ישיבה על הבירכיים המקופלות, פוינט מתוח על הרצפה. ידיים לצידי הגוף. הבטן בפנים. הנשימה נוגעת בירכיים הארוזות בגרביון, ריח של ריצפה, לאט לאט הגב מתחיל להזדקף. סנטר לפנים.
באיזשהו שלב היה להרים באיטיות את רגל ימין לכדי מאוזן מתוח באוויר.
זה היה מופע להורים ולמורים, קהל מכובד שכזה, קצת מלחיץ את הילדה בת השש שהייתי.

הרגל שלי מתרוממת אל על, מגיעה לנקודת גובה ואז – טראח! בומס היא קורסת על רצפת העץ באקט שלומיאלי, מפדח.
אני ממשיכה את הריקוד – אבל קצת מנותקת, רוצה שזה יגמר ;
יכול להיות שבגלל זה קשה לי לעמוד על במה מול קהל? עד היום? 31 שנים אחרי? לא יאומן איזה זכרונות מנהלות לנו את התאים..
כי הרי זה לא עניין של ביישנות – למושבה חופשית נכנסים כל חודש 12,000 גולשים שונים, שאני פוגשת דרך המסך בעיקר, אבל לעמודשם בגופי ולדבר? אימאלה.
אני מסתכלת קדימה וממלאה את הכסאות לרגע באנשים, וזה מרגש אותי עד דמעות,
רגשנות אוטומטית,
שמתחלפת ממש ברגע זה של כתיבה לתחושת כיף,
אומץ,
שמחה, והתרגשות.

משהו מנצנץ אלי מהריצפת העץ של הבמה במתנ"ס.
מה זה??
אני מתכופפת באיטיות כמו רקדנית ומרימה יהלום קטן,
ומחליטה:
כן. אני הולכת לעמוד על הבמה הזאת ולספר למה ואיך לי באג'ל.
כן. זה אפשרי לי,
כן, אני יכולה
וזה גם הנושא של הסופר פריידי הזה, שמיועד לאנשים שבחרו להצטרף לאג'ל ומגלים קושי, ורוצים לבחור בזה מחדש, ולתת צ'אנס לשינוי.

יֲה!

אם מישהו מזמין אתכם אז תבואו 🙂

הראה עוד

12 thoughts on “כן אני יכולה!”

  1. אשה אהובה יקרה , אני מלווה אותך כבר כמה חודשים במסע מופלא מעין כמוהו , כל כך כיף לראות אותך גודלת , פורחת , צומחת , עופי לך , עופי אל המקום שמוביל אותך ליבך…כן את יכולה , כן זה אפשרי, כן את ע נ ק י ת …אהבה

  2. חשבתי על מה שכתבת, על ה"כן אני יכולה", הרב משמעי הזה, ופתאום ראיתי את חילוף האותיות :יכולה =כוליה". אני לא אכנס למדרש סטייל הבאבא בובא זכר צדיק לברכה, כי זה ממש לא הסגנון שלי, אבל אין לי ספק שכדרכך את כולך שם, ומכיוון שכך, את בטח יכולה גם אם בדרך יקרו תאונות קלמזיות.

    וולף, וולף.

כתיבת תגובה

Close