השימושון
good enough
הילד בזמן האחרון קצת משוגע. יש לו את הסיבות שלו, ואמא זה הכתובת (העיקרית).
תובענות, יללנות, מרדנות ושבירת השיאים של עצמו: בטיפוס, בנישנוש, בהכל.
בפער שבין ההתבוננות, להבנה (לפעמים אי הבנה), לפעולה (לפעמים אי פעולה) יש כיסים של חסד. כמו אתמול. קמנו מאוחר והכרזתי על יום חופש.
יש! יום חופש! הוא צוהל והבוקר מתחיל לקרות, כמו עשב שמתיישר.
לקראת עשר משבר ראשון: הוא רוצה שאני אקח אותו על הידיים לעץ תות כי יש בדרך סירפדים.
– תנעל נעליים ותלך לשם בעצמך! אתה בן 5!
– היהיהאהאאוףףבההה !! הנעליים יפריעו לי לטפס על העץ!!!
– אז תזרוק אותן למטה כשתהיה על העץ
– אווווווווווווווווווווווווווווווווףףףףףףףףףףףףףףףףףף!
– די, נודניק, הנה המגפיים פה במרפסת, תנעל אותן,
הוא מתקרב אלי וצועק: לאאאאאא!!!!!!!!!!!
וואו – העיף לי את השערות. הצליל הזה הוא אנרגיה, פרץ רוח מוחשי שפותח חלונות בטריקה.
אני מצמידה את הידיים אחת לשניה ועושה שער. בוא נשחק!
– לאאאאאאאא!!!
השער נפתח והראש שלי נהדף, ווהוהו!
שוב פעם !
– ללללאאאאאאאאאא!!!!!!
הוא צורח וצוחק. הפעם זה רק התעסקות עם הצליל, לא סרוב.
עכשיו בשקט:
הוא לוחש: לאאא ~~~
השער נפתח קצת קצת.
לחישה רמה –
עוד קצת
יותר רמה,
עוד קצת,
לא
עוד קצת
לאא!
יותר חזק
לאאאאא!!
אנלא שומעת!
ללללאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!!
הידייים שלי פתוחות לגמרי והוא מזנק אלי לחיבוק.
ועכשיו בוא אותו דבר עם כן
כּןןןןןן!!!ןןןןןןןןן!
–