סדנאות, קורסים, חוגים

כשהאיבה פוגעת

ערב יום הזיכרון תשע"ג, לפני פחות מארבעה חודשים, ביום האחרון של מבצע "עמוד ענן", (אז עוד לא ידענו, כמובן שזה היום האחרון, זה הרגיש לגמרי אמצע), תוך כתיבת סילבוס לקורס שלי ב"גורדון", קיבלתי טלפון קצר מאיש זר "הבן שלך לידי, הוא נפצע ברגל" ואני שאלתי בקול "איזה בן? יש לי שלושה" שמעתי אותו שואל משהו ואז עונה "איתן" ומוסיף "תגיעי לאיכילוב, הוא יהיה שם". השיחה ניתקה. תוך עשר דקות כבר הייתי ביציאה מהמושבה, מדמיינת תאונה קלה מחוסר שימת לב, שיחת הרגעה מחברה תל אביבית, שהיא בסדר, הפילה לי בשנייה את ההבנה שהבן שלי נפצע בפיגוע.

—-

בקושי הצלחתי לחלץ אומץ לפגוש את המציאות ואת כל המכתבים הדחוסים מתיבת הדואר הקטנה שבמרכז המושבה. עכשיו יושבת מול המכתב הראשון שביקש להיפתח. גלויה ששלחתי לעצמי לפני חודשיים וחצי מפארוס. מעין תזכורת למי אני כשלא עומסים עלי החיים. איחול מחוץ לארץ מחוץ לעצמי, אל עצמי. בצד אחד תמונה שלי עצומת עיניים על החול, ציפורניים עשויות היטב צבועות בלק בצבע תכלת מתחפרות בחול. ובצד השני דברים של אנוכיות בריאה. דברים שכתבתי לעצמי משם. של אמונה באדם ובעולם ואהבה גדולה לכולם ולעצמי בתוכם.

הראה עוד

כתיבת תגובה

Close