כלליכתיבה פרטיתשיטוטים

לילה בתל אביב

יומיים בתל אביב.
כמו שקלריסה פינקולה אסטס אומרת (וכבר ציטטתי את המשפט הזה פה פעם): הכלים יחכו, הילדים יסתדרו, כשהקול הפנימי קורא לאישה ללכת אז היא צריכה ללכת.
כלומר אני.

יומיים גדושים בכנס עולמי של אייג'ל בגני התערוכה. ובלילה – החלטה חצי ספונטנית ללכת לישון אצל ט', הדודה מאמריקה לקורא המתמיד, שעכשיו היא הדודה מתל אביב. אהובת לבי. ארבע שנים למדנו ביחד, אחר כך כבשנו שני גגות בפלורנטין, אחר כך מאסנו ברחובות הדרומיים ועברנו לגור ביחד ברחוב המלך כורש, ואז היא נסעה לניו יורק לשבע שנים וחזרה עורכת סרטים מדופלמת.
אני בינתיים פגשתי את כרמל, והריתי, וילדתי, ועברתי לכרכור, וכל הזמן הזה אנחנו מכווצות את העולם לשיחות טלפון ארוכות ולחברות עמוקה שלא הזמן ולא המרחק יכולים עליה.
והנה היא באה לאסוף אותי מגני התערוכה ואנחנו דוהרות באוטו בחלון פתוח ומחפשות חניה, ומוצאות אחת ממש מצויינת, והולכות לאכול ארוחת ערב בג'ירף. יושבות על הבר ושותות סאקי חם ומפטפטות עם הברמן (שכל דקה אומר למלצרית: אולגה, אני אוהב אותך!) שפתח איתנו בשיחה כי הוא ברמן, וכי היה לי טקסט על החולצה וכי הוא בלוגר, ואפילו כותב מצויין.

אחר כך אנחנו עוברות באוטו לאסוף את התיקים ואת השקית עם האפרסקים, וממשיכות לדירונת המהממת שלה, ואני כולי גדושה בכתיבה אבל יש לה לפטופ ניו יורקי בלי אותיות בעברית ואני מצטערת שאין לי מושג בהקלדה עיוורת, כי כל כך בא לי לכתוב את הגודש הזה החוצה. אבל אז אני משחררת את מושבה חופשית ואת הכתיבה ואת התיעוד ואת כל מה שראיתי בדרך ובא לי לספר, ויושבת במרפסת העגולה עם קפה וסיגריה אחרי אמבטיה חמה ומקשיבה לרחשי העיר.
ומרשה לעצמי להיות מאושרת בחופש הפתאומי, הזמני, מחיי משפחה.

סנוניות

בבוקר אני מתעוררת מאושרת מתחת לשמיכה הרכה.
התת מודע שלי פירגן לי חלום סוריאליסטי משהו טוב.

ט' שמה את אחד מאוספי המוזיקה המוצלחים שלה ומתרוצצת בבית לסדר. ג'אז עדין של בוקר. אח"כ בואנה ויסטה סושיאל קלאב. היא מכינה לי טוסט עם חמאה וריבת תות ויורדת למטה להפעיל את המכשיר של החניה ולקנות לחמניות לסנדוויצ'ים. מפנקת אותי אחותי ט'. אני בינתיים מתידדת עם עצמי במראה הגדולה, רוקדת, קצת מתעמלת, צופה בסנוניות שמלהטטות בין שורות הבניינים ובעורב עירוני, ובחתולי הרחוב הקשוחים, ומנחשת מי גר במרפסת עם העץ הורוד, ומהרהרת איזה ניג'וס זה לסחוב שתילים של פרחים לאדניות שבקומה שניה, וגם בוהה סתם כך.

נדמה לי שראיתי חתול

וכשהיא חוזרת אנחנו שותות עוד קפה אחרון לפני שהיום הזה מתחיל. אוספת את החפצים שלי מכל החדרים ומסדרת אותם על המיטה ואורזת, ומרגישה כמו בטיול בחו"ל. ואז יוצאת החוצה ומתחילה ללכת, ושמה לב איך הווליום של העיר מתגבר בבת אחת כשיוצאים מהרחוב הקטן. הולכת הולכת הולכת, מצלמת חתול, מגיעה לתחנה של קו 48 ומחכה בה איזה חצי שעה תוך התמסרות לתחושת זמן של תיירת, ומגיעה כמו חדשה לכנס ומוצאת את האומץ לעמוד על הבמה מול 4500 אנשים ולדבר דקה בלי דף, כי לא עשיתי כזה דבר אף פעם ואני רוצה למדוד את זה, כמו שמודדים שמלה אדומה. וזה בכלל לא מפחיד.

עדכון מהעתיד: יולי 2011 ואני כבר מזמן לא באג'ל. שמחה ומודה על ההרפתקאה, שבאופן מוזר הגשימה לי בדיוק את מה שרציתי, רק שמכיוון אחר לגמרי. אילולא האטרף הכפייתי של השיווק הרשתי לא הייתי נוסעת ליוטה בספטמבר 2008, עוברת בניו יורק ליומיים וחצי ומכירה שם את אהוב לבי האמיתי. ועל ראשה של השדכנית ט' תבוא הברכה.

הראה עוד

7 thoughts on “לילה בתל אביב”

  1. וגם אני , שחוזרת עכשו לענינים בבאבילון העיר הגדולה,רואה את החתולים שם,בעלי הגיזרה הצרה והמאורכת, קשוחים ומתוחכמים כמו יושבי בתי הקפה,ותוהה אם אכן הם בעלי מטען גנטי זהה לחתולי המושבה המנומנמים…

כתיבת תגובה

Close